שפת אמת על קדשים קא

וצ"ע שם ברמב"ם דמשמע מדבריו דממנו לאישים בלי שאור ליכא מלקות רק איסור בעלמא וכ"כ הכ"מ ג"כ שם. ואיך יפרנס פלוגתא דר"י ור"א במעלה על הכבש דר"א א' פטור. והלא בלא"ה ליכא מלקות והו"ל למימר ר"י אוסר ור"א מתיר ותו דחיק שם הכ"מ מ"ט פוסק הרמב"ם כר"א לגבי דר' יוחנן ותו יש להקשות דלשון הגמ' איתמר המעלה מכולן על גבי הכבש. משמע דקאי על הברייתא דלעיל ושם מפרש הרמב"ם בתערובת שאור. ע"כ נלע"ד דהרמב"ם פי' ג"כ הך פלוגתא דר"י ור"א בתערובת שאור. וה"ק ר"א דדוקא שאור שמקטיר בעצמו לשם הקטרה בזה ריבה קרא כבש כמזבח דהך קרא ואל המזבח מיירי בשאור בפ"ע. אבל הא דמרבינן כל שממנו לאישים חייב אפי' בהקטיר השאור לשם עצים בצירוף הקרבן בזה לא אתרבי כבש כמזבח. והשתא פסק הרמב"ם כר' יוחנן ולהכי מביא גם כבש בתערובת שאור. אבל בממנו לאישים בלבד בלי שאור י"ל דגם ר"י מודה דליכא איסורא. דבהך ואל המזבח לא מיירי באיסור דממנו לאישים כלל. ודוק כי נכון היא

בתוס' ד"ה חצי כו' אבל לרבא ל"צ קרא לעירובו דכזית לא בטיל כו'. סברא זו אינה מוכרחת. וגם א"י למה הוצרכו לזה דבלא"ה א"ש הסוגיא דפסחים. דלרבא מצי מוקי עירובו להיתר מצטרף לאיסור כיון דבעי כזית. אבל לאביי א"א לאוקמי כלל להיתר מצטרף לאיסור כיון דא"צ שיעור כלל

בד"ה אביי סבר כו' וא"ת כו'. ולע"ד נראה ליישב דלאביי דיש קומץ פחות מב' זיתים. הפי' דאין שיעור כלל לקומץ וה"ה נמי דהוי פחות מכזית ג"כ רק פחות מכזית מסברא לאו שם הקטרה עלה כמו אכילה. דהא אכילת מזבח מדמי בתורה לאכילת אדם [מדכתיב האכל יאכל] ולהכי צריכין לרבות חצי זית. אבל זית ל"ל לרבויי כיון דאין שיעור לקומץ

ע"כ בגמ' המעלה משאור ומדבש ע"ג המזבח כו'. עי' פירש"י ותוס'. ולולי דבריהם ז"ל הי' נראה יותר לפרש דתרי מילי נינהו. דהמעלה שאור ודבש לוקה משום שאור ודבש. ובמעלה עירובי שאור וערובי דבש לוקה נמי תרתי משום עירובי שאור וערובי דבש. וע"ז פליג אביי ואע"ג דהמימרא מתחיל מעלה משאור ומדבש מ"מ סיפא מילתא בפ"ע ומיירי במעלה עירובי שאור וערובי דבש כנ"ל פשוט

בתוס' ד"ה אין לוקין כו' וא"ת ולר' יאשי' כו'. ויש ליישב דא"כ לכתוב כל שאור ודבש ל"ת וכיון דכתיב וכל דבש מילתא באפי' נפשי' היא. ועוד י"ל דהא פשטא דקרא יהיב טעמא מה דאסור לעשות המנחה חמץ משום דכל שאור לא תקטירו א"כ משמע דשאור בפ"ע אסור וה"ה לדבש. ובנא ומבושל י"ל משום דסיפא דקרא כ"א צלי אש מוכח דכל א' בלבד בפ"ע אסור. ואין להקשות דא"כ אי אפשר למידרש כי אם צלי אש ללאו בפ"ע דצריך לפרש לחלק. דלחלק הוי שפיר טפי למכתב נא או מבושל מלפרוט לאו בפ"ע מש"ה דרש מיני' דרשא אחרינא ללאו בפ"ע

בד"ה איכא דאמרי כו' לא כפי' הקונטרס הא אצטריך לחי וחמי טברי'. צ"ע לתוס' נמי הא עכ"פ איסורא איכא בחי וחמי טברי' כדמפורש בברייתא ת"ל כ"א צלי אש א"כ איצטריך קרא להא. ותו קשה על פי' רבינו תם דמודה אביי אם התרו בו משום צלי אש לחודה לקי. א"כ מה קאמר רבא צלי אש למאי אתא הא צריך לענין זה דבהתרו בו גרידא לקי. ויש ליישב דאין סברא דלזה כתבה התורה דאי לא הוי כתיב כ"א צלי אש לעולם הי' מתרין בי' משום נא אבל לרבא איצטריך למלקות יתירא

דף נט ע"א במשנה יש טעונות כו' לחם הפנים. כתב התוי"ט להקשות דלחם הפנים לא מצינו דנקרא מנחה. והנה כאן לק"מ דלא נזכר מנחה רק יש טעונות כו'. מיהו בגמ' (מ"ו:) דמייתי הא דאמרו הכהנים אי לחם הפנים ועומר משלנו האיך נאכלים ומסיק שם דלחמי תודה לא איקרי מנחה משמע דלחם הפנים מיקרי מנחה ע"ש. לכן נראה דלעולם כל דבר הבא מן הסולת נקרא מנחה והא דלחמי תודה לא איקרי מנחה הפי' דהקרבן לא נקרא מנחה דעיקר היא התודה ונקרא גם הלחם בכלל קרבן תודה ולא בכלל קרבן מנחה ובשתי הלחם נמי הוי לן למימר הכי. אך הכתוב קראו בפי' מנחה חדשה. אבל לחם הפנים דאין עמו זבח נקרא מנחה כמ"ש כנ"ל ברור

שם בגמ' מנחה לרבות מנחת שמיני ללבונה. קצת קשה דכתיב בפ' שמיני וימלא כפו ממנה ויקטר על המזבח ולא כתיב הקטרת לבונה. וביותר קשה דמסיק הגמ' דצריך קרא דהו"א שעה מדורות לא ילפינן. בלא"ה הו"ל למימר דהו"א מדלא כתיב הקטרה דלבונה. מיהו זה יש ליישב דהא אין כוונת הברייתא ללמדנו דהי' לבונה במנחת שמיני. דמה נ"מ לנו בזאת מאי דהוה הוה. רק הפי' שנאמר הפרשה למשה באותו יום דפ' הקרבנות בא' בניסן נאמרה ללמדו דמנחת שמיני צריך לבונה דמעצמו לא הי' לומד מצות שעה מדורות ולהכי צ"ל הטעם דשעה מדורות לא ילפינן. רק מה דבאמת לא כתיב הקטרה דלבונה צריך טעם

שם היא להוציא שתי הלחם. וקשה דהא בלאו קרא נמי מנ"ל הא מקודם אמרו שיכול והלא דין היא. משמע דבלאו ק"ו אין ללמוד שאר מנחות מעומר. והתוס' כתבו משום שנקרא מנחה. וגם ע"ז קשה דהא מנחת נסכים נמי אקרי מנחה ומ"מ הוצרך להביא בק"ו. ואפשר דשתי הלחם הו"א טפי דצריך שמן ולבונה כיון דאתי להתיר כל המנחות במקדש צריך להיות כדין כל המנחות

שם אדרבא מנחת נסכים הו"ל לרבויי וכו'. נראה דהמ"ל ג"כ מנחת נסכים הו"ל לרבויי מהאי ק"ו גופא דברייתא כיון דבמנחת כהנים ליכא ק"ו (דהא לא כתיב בה שמן] ובנסכים איכא ק"ו רק עדיפא מינה מקשה ולמסקנא דנפש כתיב הכל מיושב

שם ואימא להוציא. לכאורה אינו מובן דהא מנחה לאו מיעוטא היא. אכן כוונת הגמ' כמו מה ראית. פי' אימא דהיא להוציא מנחת שמיני ומנחה לרבות שתי הלחם. [ הגם דשתי הלחם נקרא מנחה צריך ריבוי דהא מנחת שמיני נמי נקרא מנחה ואפ"ה צריך ריבוי. וא"ל דמנחת שמיני שאני דהוי קדשי שעה. דהמקשה כאן לא אסיק אדעתי' האי טעמא]

בתוס' ד"ה כלי פי' בקונטרס כו' וקשה כו'. אין דבריהם מובנים דהא מה"ט מייתי רש"י הסוגיא דשתי הלחם דמפיק מקרא דמנחה צריך כלי א"כ אי אפי' לא נתקדשו כלים דמדות מ"מ בע"כ מנחה צריך להתקדש בכלי משא"כ לחם הפנים. ומ"ש בסה"ד ומיהו גבי לבונה לא יתכן לומר כן, דבריהם סתומים. ונראה דט"ס היא וצ"ל מיהו גבי שתי הלחם א"א לפרש כך. דשם מייתי הגמ' ג"כ פירכא דכלי ושם צריכין לפרש כפירש"י

ע"ב במשנה וחייב על השמן בפ"ע ועל הלבונה בפ"ע. פשוט נראה דמיד בנתינת השמן או הלבונה חייב. והרמב"ם (פי"ב ממעה"ק) כתב נתן והקריב לוקה על השמן בפ"ע ועל הלבונה בפ"ע. משמע דכל שלא הקריב פטור וא"י מנין לו. והמפרשים לא עמדו בזה. מיהו בלבונה אפשר סברתו נכונה כיון דיכול ללקטו אין סברא לחייבו בנתינה בעלמא רק כשהקטיר הקומץ קודם סילוק הלבונה. וממילא י"ל דמשמע לי' דשמן דומיא דלבונה ואינו חייב בלי הקטרה וכ"ז דוחק וצ"ע. והנה בפי' המשנה כתב הרמב"ם בנתן כלי ע"ג כלי לא פסלה ואין אנו אומרים כבר עבר על מה שאמר הכתוב ל"י עלי' שמן ע"ש. גם בחיבורו כתב דאינו עובר בכלי ע"ג כלי. ולכאורה קשה כיון דאינו עובר רק כשהקטיר ואיך שייך להיות כלי ע"ג כלי בהקטרה. מיהו זה לק"מ דכשקומץ בעוד הכלי מונח ע"ג הכלי ומקטיר הו"א דנתחייב קמ"ל דלא

ובעיקר הדין דאינו עובר יש לדקדק דבמשנה איתא לא פסלה א"כ משמע דעובר מדלא קתני דאינו עובר