סדר הלכה (רמב"ם) פב

והנה בירושלמי פרק דפסחים ה"א לא תני התם אלא נשים דעבדים ועיין רא"ש פ"ק סי' ג' ובקרבן נתנאל שכתב דהירושלמי דלא נקט קטנים ש"מ דס"ל דקטנים אין נאמנים כלל. ותימה דלפ"ז איך נפרנס שם דברי הרא"ש שכתב וז"ל ובירושלמי פליג איכא למ"ד לא תיתני נשים עכ"ל משמע מדבריו דבקטנים כ"ע מודו דמהימני ותימה דלפמ"ש הק"נ הרי בקטנים כ"ע ס"ל התם דלא מהימני אבל בנשים הרי איכא מ"ד התם נמי דמהימני. אמנם להנ"ל י"ל לפי דברי התוס' בעירובין די"ל דקטנים לא מהימני אלא בדידהו דרמי עליהו למיבדק ולהכי נאמנים אפי' לא ביטלו החמץ כלל. אם כן חלוקים הן להלכותיהם דנשים ועבדים נאמנים אפי' בשל אחרים ודוקא כשביטלו משא"כ קטנים אינם נאמנים אלא בשלהם אפי' לא ביטלו ולהכי לא חשיב להו בירושלמי בחדא מחתא עם נשים ועבדים דלא לימא דחד דינא אית להו אבל בש"ס דילן דחשיב להו עם נשים ועבדים י"ל דס"ל כדברי התוס' בפסחים שם דמהימני גם בשליחות משום שבידם הוא ודוקא כשביטלו הבעלים ודו"ק:

שוב התבוננתי בדברי הק"נ שנרגש בזה לסלק התימה הלזו מעיקרא דפשיטא דכש"ס דילן עיקר אלא דקאמרינן דהימנוהו בדרבנן מוכח דבאו' אין נאמנין וקשה הא קיי"ל דנשים מהימני אפי' בדאורייתא וצ"ל דשאני טירחא דביעור שהם מתעצלות לטרוח כל כך ועל זה סיים דמבואר בירושלמי דעצלניות הן אע"ג דלא קיי"ל כירושלמי אלא כש"ס דילן מהימנין גם לנשים עכ"פ נלמד מירושלמי דעצלניות הן אבל העיקר חסר מהספר וכן מבואר בצל"ח פסחים דף כ"ט דבחמצו של קטן ליכא איסור דבל יראה ובל ימצא שהרי אפי' אוכל נבילות אין מצווין עליו להפרישו יעו"ש:

הלכות פסח. בש"ע או"ח סי' תס"א סעיף יו"ד תרנגולת מבושלת שנמצא בה בפסח חטה בקועה מותר למכרה לעכו"ם וכו' וכן כתב הלבוש שם וז"ל אין להשהותה עד אחר הפסח אבל מותר למכרה לעכו"ם עכ"ל והגאון בעל מגן האלף שם סקי"א כתב על דין זה וז"ל תיוהא קא חזינא הכא דלענ"ד מאן דמתיר למוכרה כ"ש דלהשהותה שרי וכן מבואר מלשון המרדכי שממנו מקור דין זה בשם ר"י פרק כל שעה ס"ס תקנ"ח שמותר למכרה וא"צ להשהותה ומאן דאסר להשהותה הטעם דס"ל דאסור במשהו לגמרי וצריך ביעור מן העולם וכ"ש שאסור למוכרה עכ"ל. והנה אמת דהמרדכי כתב שם שא"צ להשהותה משמע דאם רוצה להשהותה אין איסור בזה אכן מלשון המרדכי סוף סי' תק"נ שכתב וז"ל וחטה מבושלת בתרנגולת אין להשהותה אא"כ נמצאת ביו"ט אחרון של, פסח שהוא דרבנן עכ"ל הרי מבואר בדבריו דאינו רשאי להשהותה אלא כשאירע המעשה ביו"ט אחרון וכ"כ הגהות מיימוני בשם תשובת רש"י הובא בב"י סי' תס"ז וכן, מבואר מדברי הרא"ש פרק כל שעה סי' כ"ה בשם ר"א ממיץ. ועל כרחינו צ"ל דמ"ש המרדכי בסי' תקנ"ח בשם הר"י מפאריז הוא דקאמר הכי ולי' לא ס"ל וכן מ"ש בריש פרק אלו עוברין בשם רשב"א שהרי סיים שם, דנהגו כרש"י משמע דקאי ג"כ אתרנולת, וכמ"ש הגאון מגן האלף עצמו סי' תמ"ז סק"א. נמצא שדברי הש"ע נכונים ונשענים על דעת רוב הפוסקים שאוסרים להשהותו ה"ה רש"י והר"א ממיץ והגהות מיימוני והרא"ש והטור והמרדכי דכולם ס"ל דאין להשהותה. ועכ"ר דהטעם דחיישינן דילמא אתי למיכל מינה הוא דלא בדילי מאיסור זה כל השנה וכמ"ש התוס' להדיא בריש פסחים דהכי מוכח בגמרא שם יו"ד גבי ככר בשמי קורה ע"ש דמהאי טעמא גם נוקשה גם תערובת אסור להשהותם אבל לעכו"ם שרי) וכ"כ המרדכי ריש פסחים להדיא וכ"כ הגאון שר האלף סי' תמ"ז שם סעיף א' וז"ל וא"כ למה אסרו אותה ע"כ משום דאתי למיכל מינה עכ"ל וכ"כ הרז"ש בש"ע תמ"ז סעיף ג' וז"ל רק שיזהר למכור כל התערובת כו' שאסור להשהותו בפסח שמא ישכח ויאכלנו כיון שהוא רגיל בו כל השנה יש לחוש בו יותר לשכחה עכ"ל:

והנה המגן האלף כתב שם וז"ל ומאן דאסר להשהותה הטעם דס"ל דאסור במשהו לגמרי וצריך ביעור מן העולם וכ"ש דאסור למוכרה דודאי משים תקלה לא חיישינן במשהו דרבנן בזמן מועט דהא ביו"ד ס"ס נ"ז משמע דאפי' בדאורייתא לא חיישינן בכ"א יום לתקלה דזמן מועט הוא כ"ש ז' ימים ומשהו חמץ עכ"ל. וחימה דמה זו ראי' התם איסורא דלעולם הוא ובדיל מיני' כולי' שתא משא"כ הכא דלא בדילי מיני' אדרבה רגילים בו תמיד וכמ"ש התוס' והמרדכי להדיא. ומן התימה שהרי הגאון מגן אלף עצמו כתב סי' ת"נ סק"א וז"ל ולענ"ד הא דאסור להשהותו כל ימי הפסח עכ"ר הטעם כיון דאסור באכילה איכא למיגזר דילמא אתי למיכל מיני' ויש לחוש לתקלה עכ"ל. הרי ס"ל ג"כ דהכא חיישינן לתקלה אפי' לזמן מועט. ושם כתב עוד וז"ל הא דאסור להשהותו וכו' דלמא אחי למיכל מיני' וא"כ ממילא אסור נמי למוכרו לגוי דלמא ישהנו ג"כ עכ"ל. והרי זה סותר דברי עצמו הנ"ל דפשיטא לי' דלמאן דמתיר למוכרה כ"ש דמתיר להשהותו והכא נותן טעם לאיסור השהי' הוא דלמא אתי למיכל מיני' ואיסור המכירה הוא משום דלמא אתי להשהות א"כ פשיטא לי' דמכירה קילא משהי וכן מוכת מדברי המחבר הב"י והלבוש שאסרו להשהותה והתירה למוכרה ולא ס"ל לגזור מכירה אטו שהי' דהיא גופא גזירה הוא דלמא אתי למיכל ולא גזרו נזירה לגזירה:

עכ"פ אומר אני גברא רבה חזינא תיוהא לא קא חזינא דאדרבה דברי הש"ע מיוסדים על דברי רוב הפוסקים הנ"ל וגם דברי הר"י מפאריז אין מפורש בדבריו שיתיר להשהותה ומ"ש שא"צ להשהותו יש לומר דלאו למימרא דשרי להשהותו אם ירצה אלא דה"ק דאפי' במקום שמותר להשהותו כגון בהפסד מרובה (וכמ"ש הרב רז"ש בש"ע שם) מ"מ שימכרנו לגוי עדיף וכנ"ל, ובאמת לא מצינו בשום מקום מי שיאסר המכירה לגוי כה"ג ורמ"א לא נחלק לדינא אלא שכתב דהמנהג שלא למכרו וכבר תמה על מנהג זה המגן אברהם סוף סי' ת"נ ע"ש בש"ע הרב בקו"א תמ"ז אות ב':

וכן מ"ש הגאון במגן אלף שם דהמרדכי חולק על הר"י מפאריז ואוסר למכרו. הנה המעיין במקור הדברים יראה שהמרדכי לא כתב שם לחלוק על הר"י מפאריז אדרבה הביא ראי' לדבריו מהיתר תשמישי כלים של חמץ. אלא שכתב דראיותיו של הר"י מפאריז יש לדחות וכן י"ל כוונת רב מרדכי שם שכתב תשובה לדבריו אבל לדינא ס"ל להמרדכי ור"מ ג"כ דשרי למוכרה וראי' ברורה לדברינו מדברי המג"א סי' ת"ן ס"ק י"ב שכתב להדיא דהמרדכי התיר למכור את התרנגולת והביא ראי' מהא דמותר להשתמש בכלי חמץ יעו"ש:

גם מש"כ שם עוד במגן אלף ס"ס תמ"ז סק"א וז"ל אבל באמת במרדכי גופי' פרק כל שעה תקנ"ח תקנ"ט מבואר דר"י התיר למוכרה (אבל להשהותה פשיטא דשרי) עכ"ל. הנה להנ"ל אינו מבואר כלל לא בסי' תקנ"ח ולא בסי' תקצ"ט אלא מדיוקא לישנא משמע