סדר הלכה (רמב"ם) עט

כהפקר גמור מטעם דאינו ברשותו ולא עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו אלא לגבי בעלים עצמן ולא לגבי יורשים לכן פטורים היורשים מלבערו וכ"כ הנוב"י מ"ק סי' כ' ועיין ברית אברהם חלק או"ת סי' כ"ו:

ועיין ישועות יעקב סוף סי' תל"ז שם בשם בנו מהר"ץ דזה ברור דכשנתייאש מן החמץ תו לא צריך ביטול כלל. אלא שי"ל שזה דוקא כשכבר החמץ נאבד ממנו או נגזל או נגנב אבל כשישנו ברשותו לא מהני בו ייאוש לבד אלא שצריך לבטלו ג"כ מתורת אוכל וכמ"ש למעלה מדברי הרמב"ן. שוב נזכרתי דשם ידבר במשכיר בית לחבירו דאין המשכיר צריך לבטל דתיכף שיצא מן הבית מתייאש מהחמץ הנמצא בו והחצר קונה את החמץ לשוכר דשכירות קניא לחומרא כמ"ש הש"כ והרי זה נמי כבר יצא מרשות משכיר) (חסר) והכא הרי אינו יכול להפקירו שהרי הוא ביד. הגזלן ולא מקשה אלא מכח ייאוש וזה שפיר יכול להתייאש גם אחרי זמן איסורו אם הוא ביד אחרים שרוצים לקנותו וכמו שנבאר. וא"כ אדרבה מוכת מזה דאין הביטול מטעם ייאוש דאל"כ הדק"ל לימא כיון דמטי זמן איסורו מבטל לי' שהרי הביטול גופא מטעם ייאוש הוא ונוהג בדבר שאינו ברשותו אלא ודאי דביטול מטעם הפקר ואינו נוהג בדבר שאינו ברשותו (וכמו שאין יכול להקדישו מפני שהוא ביד אחרים ועיין פנ"י גיטין ל"ח):

והנה לעיל כתבנו טעם לדברי הרמב"ן דס"ל דביטול הוא מטעם ייאוש א"כ מדוע אינו יכול לבטלו אחר זמן איסורו יעו"ש. וי"ל עוד דגם בייאוש בשעה שהוא בא לייאשו עדיין ברשותו היא כל היכא דאיתי' ויש בו משום גזל לכן יכול להתייאש ממנו כלומר שעדיין ממונו הוא וייאוש שלא חשוב להוציאו מרשותו וכשיבא לרשות הזוכה אבל כל זמן שלא בא לרשות זוכה עדיין ברשות בעלים הוא נמצא דפעולת הייאוש היא נעשה שהוא עדיין ברשות בעלים והוא הדין והוא הטעם י"ל בביטול חמץ דוקא כשמבטלו קודם זמן איסורו יועיל ביטולו מתורת ייאוש אע"פ שלא בא עדיין לרשות זוכה דבחמץ זמן איסורו הוא הוא המוציאו מרשותו דמטעם זה הי' לנו לומר דמן הדין שוב אינו עובר עליו על ב"י וב"י אלא שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו לענין שיעבור עליו בב"י וב"י כשלא ביטלו תחלה אבל אם ביטלו בתחלה חזר הדבר לשורת הדין דזמן האיסור מוציאו מרשותו וכבא לרשות אחרים דמי:

ובעיקר השאלה הנ"ל אם ביטול מטעם ייאוש למה לא יוכל לבטל אחר זמן איסורו. י"ל דאין ה"נ אם הי' טעם ביטול מטעם ייאוש לבדו הי' יכול לבטל גם אחר זמן איסור. אבל מדברי הרמב"ן יש ללמוד דגם הוא סבר דעקרו של הביטול הזה הוא לבטלו מתורת ממון ולראותו כעפר שאינו שוה כלום וכאלו אינו שלו ודבר זה אינו יכול לעשות אלא בעוד שהוא שלו ובעודו ברשותו אבל אחר שמגיע זמן איסורו ויצא מרשותו ואינו שלו לשים דבר (חוץ לענין לעבור עליו בב"י וב"י) ושוב אינו יכול לעשות בו כלום ולא הוצרך לטעמו של יאוש אלא לבאר האיך הוא עושהו לאינו שלו הרי אינו מפקירו ואין בו תורת הפקר כלל וכמו שהוכיח שם מן הש"ס א"כ עדיין הוא שלו לכן חידש הרמב"ן שמה שעושהו כאלו אינו שלו הוא מטעם ייאוש ויתרץ בזה גם הא דאמרו מבטלו בלבו דלהכי סגי במחשבה שבלב שגם זה מתורת ייאוש:

וי"ל בא"א דאמת דביטול הוא מתורת ייאוש ואפ"ה אחר זמן איסורו לא מצי לבטלו משום דקיי"ל דייאוש לא מהני כשבא לידו באיסור וכל שכבר הגיע זמן איסורו ולא ביערו הרי הוא באיסור בידו ושוב לא מהני בו ייאוש ואע"פ שהי' בידו בהיתר מקודם זמן איסור מ"מ כי מטי זמן איסורו הרי נפקא מרשותו ואסבה"נ אלא דעשאו הכתוב כאלו חזר וקנאו עכשיו לענין שיעבור על ב"י והרי א"כ עכשיו בא לידו באיסור (ולא מהני בו ייאוש) וכעין זה אמרינן בלובש שעטנז כשיכול לפשטו ולא פשטו כלובש עוד הפעם דמי ה"נ בזמן ביעורו אם לא ביער מדמינן לי' עכשיו על כל שהי' ושהי' כחוזר וקונהו מחדש:

והנה יש לומר הא דלא סגי לן טעמא דייאוש לחוד היינו טעמא משום דקיי"ל ייאוש אינו קונה בגניבה וגזילה וכמ"ש בחו"מ סי' שנ"ג ושס"א. אבל למ"ד דייאוש קונה בגו"ג ה"ה י"ל דביטול בחמץ מהני מטעם ייאוש לבדו (וממילא דיכול לבטל גם אחר זמן איסורו וכנ"ל):

ולפ"ז יתחדש עוד טעם נכון, דהגם דהעלה הנוב"י דחמץ הגזול מותר לאחר הפסח גם להנגזל מטעם דמה הי"ל לעשות שהרי לא הי' יכול לבערו גם לא לבטלו שהרי ביטול מטעם הפקר והשבתת חשיבותו ואין אדם מפקיר ולא מקדיש דבר שאינו ברשותו אבל למ"ד דייאוש קני בגו"ג וביטול מהני מטעם ייאוש לחוד דייאוש הרי עקרו בדבר שאינו ברשותו והרי הי' יכול לבטלו בזמן ביעורו הגם שהוא ביד הגזלן א"כ ממילא אם לא ביטלו הרי נאסר כדין כל חמץ שלא ביטלו ותיכף כי מטי זמן איסורי' הרי הוא כנפל לזוטו של ים דנאסר בהנאה משום דכבר עבר על ב"י כשלא ביטלו קודם זמן האיסור שהרי אי אמרינן ייאוש קונה בגוג"ז גם ייאוש לבדו זהו ביטולו וזה הי' בידו לעשות ולא עשה:

והיינו דאותיב ר' יוסף לרבה האי כיון דמטי עידן איסורו (פירוש אחר שהגיע זמן איסורו כפשוטו וכמשמעו) והאי מייאש (מצד איסור הנאתו וכנ"ל משום דעבר למפרע על ב"י הגם דמכאן ואילך תו לא עבר בב"י להנ"ל דייאוש מהני גם אחר זמן איסור אבל זה אינו אלא מהייאוש ואילך אבל למפרע עבר על ב"י כשלא ביטלו בשעתו של ביטול) ואי ס"ד ייאוש קונה (הרי א"כ חמץ הגזול שלא ביטלו אסבה"נ וקונהו הגזלן בייאוש) אמאי אומר לו הרי שלך לפניך דמים מעליא בעי לשלומי. ומשני זה אינו רוצה לקנות:

ועיין נוב"י מה"ת סי' ע"ד כתב שם וי"ל שאם ייאוש קני לא שייך הש"ל שהרי כבר היא של גזלן וע"כ בתורת תשלומין נותנו לו וכיון שלא שייך של"ך אם כן אם הוא אסבה"נ אינו יכול ליתנו בתורת תשלומין פסידא דגזלן הוא ואז באמת אסבה"נ. ואני שם בחיבורי העליתי שהוא מותר היינו לפי האמת דייאוש לא קני או כדמשני בב"ק דזה אינו רוצה לקנות אז הוא פסידא דנגזל ולכן לא שייך למקנסי' עכ"ל. ויש אמנם לומר כששכח בחמץ הזה שביד הגזלן ולא ביטלו ונודע לו בתוך המועד או שנזכר שיש לו חמץ בידו של גזלן וכבר הגיע זמן איסורו והגזלן הזה הוא עבריין ורוצה לקנותו. כל כה"ג י"ל דכ"ע מודים דלא אמרינן בזה דעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו שיעבור עליו בב"י וב"י די"ל דלא עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו אלא נגד איסור הנאה שהרי החמץ מונח ברשותו באמת אלא שאיסור ההנאה מוציאתו מרשותו לעומת זה עשאו הכתוב כאלו הוא מותר בהנאה הרי א"כ הוא ברשותו באמת. אבל כשהחמץ ביד מי שרוצה לקנותו הרי הוא באמת אינו ברשותו ואיסור הנאה גם הוא מוציאו מרשותו כה"ג כל שנתייאש ממנו אפי' אחד זמן איסור שפיר דמי. והיינו דאמרינן בש"ס שם בפשיטות דכי מטי זמן איסורי' ודאי מייאש הדברים