סדר הלכה (רמב"ם) עח

אינו מבטל מחשיבותו ולהכי סגי ביטול במחשבה לחוד משא"כ בהפקר לבדו. ואע"ג דבתחלה כתב הרמב"ן שם בזה"ל אלא כך אני אומר שהביטול מועיל להוציאו מתורת חמץ ולהחשיבו כעפר שאינו ראוי לאכילה עכ"ל. הרי לא הזכיר עדיין טעמו של ייאוש כלל. משמע דס"ל כשיטת האומרים דטעם הביטול אינו אלא להוציא מחשיבותו ולעשותו כעפר שאינו ראוי לאכילה (וכמו שהסביר מהרי"ק שורש קמ"ב דברי רש"י והרמב"ם דס"ל דהביטול זה הוא כביטול דתנן בסוכה ד' ובעירובין ע"ח) והרי לפי טעם זה כבר נסתלקו כל השמונה טענות הנ"ל מעיקרן וטעמו של ייאוש למה לי. והי' אפשר לומר דאין ה"נ לא הוצרך הטעם הזה של ייאוש אלא אליבא דריוה"ג דס"ל דחב"פ בר דמים הוא ואינו איבד חשיבותו כלל גם אחר זמן איסורו לזה הוצרכנו לומר שהוא מטעם ייאוש. והרי מדברי הרמב"ן שם משמע הכי שכתב וז"ל ואפי' לדברי ר"י הגלילי כיון שנתייאש ממנו מפני איסורו יצא מרשותו עכ"ל משמע להדיא דלת"ק דריוה"ג אין צריך לבוא מטעם ייאוש כלל אלא מתורת ביטול חשיבותו סגי:

אמנם המתבונן מדבריו יראה דלמסקנה העלה טעם זה של ייאוש אליבא דכ"ע שהרי שם עמוד ג' כתב וז"ל ונראין הדברים שהביטול בלב הוא ואין צריך שיוציא בשפתיו זהו ששנינו חז"ל בכ"מ מבטלו בלבו וכן פרש"י ז"ל וכל זה מן הטעם שפירשתי שאין אדם עובר אלא על חמץ שלו שהוא רוצה בקיומו ודעתו עליו הא נתייאש ממנו ונותן דעתו שאינו רוצה בו מחמת איסורו ולא יהנה בו לעולם אינו עובר וכמו אבידה כיון שנתייאש ממנה בלבו יצא מרשותו אף חמץ בזמנו ממון אבוד הוא מבעלים ויצא מרשותו בייאוש עכ"ל. ומאן תנא דס"ל דחמץ בזמנו ממון אבוד הוא ת"ק דריוה"ג דס"ל שחב"פ אסור בהנאה ואפ"ה הוצרך לבוא מטעם ייאוש. וכן מוכח ממ"ש שם בעמוד זה וז"ל שוב מצאתי בספרי לא יראה לך וכו' בטל בלבך וכו' ולמדתי ממנה וכו' כמו שפירשתי למעלה דכיון שנתייאש ממנו מפני איסורו ומוצא בדעתו מכלל ממון ואינו בעיניו כשאור שלו אלא כעפר שאינו שוה כלום ואין בו דין ממון כלל יוצא י"ח עכ"ל ומאן שמעת לי' שאין בו דין ממון כלל ת"ק דריוה"ג ומ"מ אמר שהייאוש הוא שפוטר אותי מלעבור עליו לא סילוק החשיבות לחוד אבל הרכיב שני הטעמים יחד ייאוש בלב וגם סילוק חשיבות וס"ל דתרוייהו צריכי דסילוק חשיבות לחוד אם אינו מתייאש ממנו בלבו לאו כלום הוא וכן ייאוש לחוד אי לאו דממון אבוד היא ויצא מכלל ממונו פשיטא דאינו מייאש ממנו (לפ"ז י"ל שגם להרמב"ן אין ייאוש בלחוד מוציאתו מאיסור ב"י אלא ע"י שמבטלו מחשיבות אוכל לגמרי לראותו כעפר ואפר:

והנה הרמב"ן כתב עוד שם וז"ל והיתר זה מדברי ר' ישמעאל (שאמר ר"א בשמו ב"ק כ"ט) דאמר שני דברים אינן ברשותו ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו לומר כיון שלא הקפידה תורה אלא שלא יהא חמץ שלו ברשותו ואיסורי הנאה אינם ממון ולא קרינן בי' לך בדין הוא שלא יעבור עליו בכלום אלא שהתורה עשאתו כאלו הוא, ברשותו לעבור עליו בב' לאוין מפני שדעתו עליו והוא רוצה בקיומו ולפיכך זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי שוב אינו עובר עליו דלא קרינן בי' לך כיון שהיא אסור ואינו רוצה בקיומו עכ"ל. והן הן דברי הר"ן ריש פסחים הנ"ל:

אבל קשה מה שסיים שם בזה"ל ולא מיבעיא לרבנן אלא אפי' לדברי ריוה"ג כיון שנתייאש ממנו מפני איסורו יצא מרשותו ו בו דין גזל עכ"ל ותימה שאם יסוד היתר זה הוא רק מה שחמץ אסור בהנאה ובלא"ה אינו ברשותו א"כ לריוה"ג דס"ל דחב"פ מותר בהנאה א"כ איתרע היסוד בזה מעיקרו. וי"ל דאין ה"נ קאמר אלא אפי' לדברי ריוה"ג דס"ל דממון גמור הוא וא"כ לדידי' נפל היסוד הזה. מ"מ י"ל טעם אחר כיון שנתייאש ממנו מפני איסורו (דבל יראה וב"י אמר רחמנא) יצא מרשותו משא"כ לרבנן א"צ לבוא מטעם ייאוש כלל. הכי ס"ל להרמב"ן מתחלה. אבל למסקנא אמר שגם לרבנן צריך טעמא דייאוש וכנ"ל:

והנה בתחלה שם פשיטא לי' להרמב"ן דהביטול בלב סגי ואח"כ כתב ג' פעמים שמבטלו בדיבור. וי"ל דס"ל לריוה"ג צריך דיבור (ע"ד שיישב בצל"ח דברי רש"י שכתב פסחים וא"ו:

מבטל בלבו ואומר כל חמירא דרו"ל מבטל בלבו לרבנן ואומר כל חמירא היינו לריוה"ג צריך דיבור דוקא) ולכן תמצא שבסוף כתב שוב דסגי במחשבה וא"צ דיבור דהיינו לדידן דקיי"ל כרבנן דחמץ אסבה"נ (ואפשר דהרמב"ן נסתפק בדבר ולא הכריע):

והנה בש"ע להרב סי' תל"ה בקו"א סק"ב כתב לענין חמץ שלא נתבטל והגיע זמן איסורו אין שום אדם יכול לזכות בו בעל כרחם של בעלים והא דאמרינן בכריתות כ"ד דשור הנסקל שהוזמו עדיו מועיל ייאוש בעלים זהו דוקא כשהוזמו עדיו דנמצא שהי' מותר בהנאה למפרע א"כ שפיר יכול להפקירו אבל בחמץ שאין לו לבעלים זכות בו לא מהני בו ייאוש אע"פ שהוא אסבה"נ. וראי' מש"ס כריתות פ"ו דכ"ד הנ"ל דדוקא משום דנתייאשו הבעלים כשנגמר דינו ליסקל לכן נעשה השור הפקר אבל מחמת שהוא אסבה"נ לא נפיק שם בעלים מיני' וכתב שם וז"ל וכן מצאתי בפ' הגוזל צ"ח ע"ב וכו' וכן מצאתי בפרק מרובה דף ס"ו ע"ב כיון דמטי זמן חיובי' ודאי מייאש אפ"ה עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו עכ"ל:

לכאורה משמעות דבריו דאפי' כי נתייאשו בעליו מהחמץ אין זה מוציאתו מאיסור ב"י וב"י דהכתוב עשאו כאלו הוא ברשותו ודוקא ביטול שהוא מטעם הפקר גמור היא הדרך המוציא מן איסור ב"י וב"י ולא ייאוש דאע"ג דנתייאש עובר עליו ולכן אסור בהנאה. אבל באמת אין כוונתו כן ותדע שהרי טעמו מבואר בדבריו שם דהואיל ואין לבעלים זכות בחמץ זה לכן לא מהני בו ייאוש. וזהו דוקא אחר זמן איסורו. אבל קודם זמן איסור מודה הרב דמועיל בו ייאוש אלא שזה דוקא בנתייאש בפירוש בדיבור או נתכוין להתייאש, בייחוד במחשבתו אבל לא בייאוש סתם ודוגמא לזה תמצא בקו"א להרב סי' תל"ו סק"ד ז"ל אף שמסתמא ניחא לי' שיבטל חמצו קודם הפסח כדי שלא יעבור על ב"י וב"י ואעפ"כ אם לא ביטל בפירוש בפיו או בלבו (אע"פ שאדם אחר מתרצה להעשות שלוחו בזה ולבטל בשבילו), עובר עליו עכ"ל. הרי שצריך שיבטל בפירוש בפיו אי בלבו. וה"ה הא דאמרינן בב"ק ס"ו דכי מטי זמן איסורו ודאי מייאש אפי' אם רו"ל כי מטי המוך לזמן איסורו דעדיין ממון גמור הוא שמותר לו בהנאה עדיין מ"מ כל שלא נתכוין בפירוש בפיו או בלבו להתייאש ממנו בייחוד אין זה הדרך מוציאו מאיסור ב"י וב"י משום דהכתוב עשאו כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בב"י וב"י אע"פ דאנן סהדי דמסתמא מתייאש ומועיל ייאוש זה לענין שיקנהו הגזלן ולא מצי תו למימר הרי שלך לפניך מ"מ לענין איסור ב"י וב"י אינו מועיל ייאוש כזה אפי' קודם זמן איסורו וכ"ש חמץ שמחו בעליו ולא נתבטל כלל (אבל החק יעקב ס"ל דאפי' כה"ג חשוב