סדר הלכה (רמב"ם) עז

כ ותבין דראי' זו לפי מה דאמרינן שם כי מטי זמן איסורא ודאי מייאש רו"ל כי מטי סמוך לזמן איסורא שיש עדיין זמן לבטלו אבל למ"ד דכי מטי ז"א רו"ל כשכבר הגיע זמן איסור ותו לא מצי מפקיר לי':

[הג"ה אמנם לפי דברי הגאון הנוב"י סי' כ' אין על הנגזל חיוב לבערם וגם אם לא ביטלו אינו עובר בבל יראה להכי לא מצי למיפרך מצד דהאי נגזל ודאי מבטלו סמוך לזמן איסורו אדרבה ודאי אינו מבטלו וא"צ לבטלו ומיושב קושיא זו ממילא. שוב ראיתי דאפי' הפוסקים דפליגי על סברת הנוב"י וס"ל דהחמץ הגזול אסור בהנאה לאתה"פ מ"מ כ"ע מודו שאין הגזלן יכול לבטלו כמי שאינו יכול להקדיש ולק"מ] ועיין מ"ש בספר זכרון דף מ"ג עמוד ג' דיש להוכיח איפכא מש"ס דב"ק שם דביטול אינו אלא מצד הפקר:

אבל קשה והרי יסוד טענת הרמב"ן על שיטת ר"י וסייעתו הוא שלא מצינו בשום מקום במסכתא זו שיזכירו הפקר במקום ביטול ש"מ דלאו מטעם הפקר הוא והרי טענה הלזו עצמה ישנה גם לדידי' דאסברא לן שהביטול מטעם ייאוש הוא ואיך לא אשתמיט בשום דוכתא בכל המסכתא זו לומר ייאוש בחמץ ולא למימר בכה"מ ביטול במקום ייאוש ומי סני לי' ייאוש ששנו חכמים בכל מקום. וי"ל דלהכי לא הזכירו בחמץ ייאוש בכל המסכתא זו. הואיל דקיי"ל ייאוש מהני לדבר שאינו ברשותו וכמ"ש התוס' ב"ק ס"ט והובא בפנ"י גיטין דף ל"ת וא"כ הי' אפשר לטעות דמהני ביטול גם אחר זמן איסורו אע"פ שכבר אסור בהנאה ואינו ברשותו שהרי ייאוש קני בדבר שאינו ברשותו להכי נזהרו בש"ס שהוציאו ייאוש זה בלשון ביטול לומר לך שהוא כביטול תערובות דלא מהני בו ביטול לכתחלה אלא קודם זמן איסורו [עיין ט"ז וח"י סי' תמ"ב דמותר לבטל החמץ קודם הפסח משא"כ משעה ששית או חמשית אסור לבטלו לכתחלה ואם עבר וביטל אינו בטל. ואפי' להחולקים ואוסרים לבטלו לכתחלה היינו לאכלו בפסח אבל לאכלו אחר הפסח כ"ע מודי כמ"ש הטור והמ"א והפר"ת ונתנו טעם כיון שביטלו בשעת היתר כרי לאכלו בשעה היתר והובא בר"ס תמ"ב סעיף ה'] משא"כ אם נאמר שביטול מטעם הפקר א"כ אדרבה נימא להדיא דמפקירו ופשיטא שאין אדם מפקיר דבר שאינו ברשותו וכמ"ש התוס' שם. וא"ת הא גופא קשיא אי ביטול מטעם ייאוש הוא למה לא מצי מבטל אחר זמן איסורו ומה איכפת לן שאינו ברשותו הא ייאוש מהני בדבר שאינו ברשותו וכנ"ל. וי"ל דהואיל ועיקר כל ייאוש הוא דאמר ווי לחסרון כיס הרי א"כ אכתי חס עלי' ורוצה בקיומו אלא שמצטער על הפסידו וצווח ווי ווי להכי אין לו לעשות ייאוש אחר זמן איסורו דכשחס עליו רגע אחת ורוצה בקיומו עיבר עליו. אלא קודם זמן איסורו דוקא דתו לא איכפת לן אם חס עלי' בשעת ביטולו ברגע זו והרי עדיין זמן היתר הוא ותיכף כשנתייאש יצא מרשותו ושוב אין דעתו עלי' כלל:

והנה חפשתי חיפוש אחר חיפוש בדברי הפוסקים ולא מצאתי למי שיאמר דייאוש מוציא מידי איסור דבל יראה ובל ימצא. ולא אשתמיט להו בשום מקום למימר הכי לא הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ולא התוס' ורש"י והר"ן והגה"מ והמרדכי ולא הטור והב"י והרמ"א והלבוש ולא הב"ח והט"ז והדו"פ והמג"א (והתוס' וסייעתם דס"ל דביטול מטעם הפקר הוא הנה מהפקר אין ראי' לייאוש דהפקר עדיף מייאוש וכמ"ש תוס' ב"ק ס"ז). אלא שעל טעם זה דס"ל להתוס' וסייעתם דביטול מטעם הפקר הוא טען הרמב"ן ת' טענות. א) דלשון ביטול אינו לשון הפקר בשום מקום בש"ס. ב) הפקר בלב אינו הפקר. ג) להפקיר צריך בפני ג' או ב'. ד) לר"י צריך שיבא לרשות זוכה ה) איך לא אשתמיט להו לבעלי הש"ס בכל המסכתא שיזכירו בה לשון הפקר. ו) הפקר אסור בשבת וגבי ביטול תניא אחד שבת ואחד יו"ט פסחים ו' ע"א. ז) הפקר גרע מעכו"ם שכיבשתו ועל כיבשתו הוצרך ללמדו מריבויא דקרא אבל להפקר לית לן ריבויא. ח) מדברי הירושלמי דקאמר דלדברי ר' יוסי לא מהני הפקר אבל ביטול כ"ע מודים דמועיל ש"מ דביטול לאו מטעם הפקר. ובכת הטענות הללו בא לחלוק וכתב, שם וז"ל מ"מ סוגיא שיהא הביטול הפקר אינו מתקבל בכל הסוגיות הללו ולא בגמרא הירושלמית עכ"ל ושם העלה שהוא מטעם ייאוש וכמו שהעתקנו למעלה ולא מטעם הפקר. וזה דבר שחידשו הרמב"ן ז"ל מדעתו ובזה נסתלקו לו כל הטענות הנ"ל. אבל יען כי החידושין האלה היו טמונים כמה מאות שנים בכת"י לכן לא הובאו דבריו אלה בדברי הפוסקים:

והמתבונן בעין יפה יראה דכל שמונה קושיות הללו סובבים על היסוד האחד שביטול הוא מטעם הפקר לבד. אבל לפי המבואר בר"ן דגם לשי' רש"י דביטול היינו השבתה בלב מ"מ עניינו הוא ג"כ מצד הפקר ורו"ל דאי לא מפקיר לי' וחשוב אצלו ממון אינו מבטלו מחשיבותו וא"כ אינו דומה הפקר זה לכל עניני הפקר שבכל הש"ס שאינו אלא הפקר בלבד והכא יש עמו ביטול ג"כ. נמצא שדברי הר"ן יספיקו ליישב כל השמונה קושיות:

והנה בטור סי' תל"ו כתב שם בזה"ל ונ"ל שא"צ לבדוק כיון שהעכו"ם נכנס בביתו אף אם נשאר לישראל חמץ ודאי מתייאש ממנו ואין לך הפקר גדול מזה עכ"ל. הנה זה מקום אחד ומיוחד שפלטה הקולמוס שביד קדשו של הטור ז"ל תיבת ייאוש לפטרו מן הבדיקה אבל אין מכאן גילוי לדין זה שיהא ייאוש מוציאו מאיסור ב"י וב"י דפשיטא שי"ל דמ"ש כאן ודאי מתייאש רו"ל ודאי מפקיר וכלשון הש"ס נתייאשתי מפלוני עבדי והיינו הפקרתי פלוני עבדי כמו שפרש"י שם להדיא והטור עצמו סיים בזה"ל ואין לך הפקר גדול מזה:

ועוד דייאוש כזה שבא ליד אחר שרוצה לזכות בו לא קא מיבעיא לן דחמץ זה כבר יצא מרשות הבעלים ותו לא עבר עליו כלל וכ"כ המג"א שם ס"ק ט"ו וז"ל דהעכו"ם זוכה בו בחמץ שהרי הישראל מפקירו עכ"ל. אבל ייאוש לחוד בכך לא אתי ליד זוכה ולא הפקירוהו בעליו אלא נתייאשו בלבד זה לא מוכח מהתם מידי, אבל דבר זה מתורת משה למדנו מדברי הרמב"ן בחידושיו לפסחים שכתב להדיא דכל סוגיאות הש"ס הן בש"ס בבלי והן בש"ס ירושלמי מוכיחות שאין ביטול מטעם הפקר שאין הפקר בלב ולא בינו לבין עצמו ולא בשבת ויו"ט אבל אינו אלא מטעם ייאוש [עיין בדברינו לקמן דמ"מ הוצרך גם הוא לומר דביטול הוא ביטול החשיבות של אוכל ורואהו כעפר ואפר. וי"ל דלהכי נקט בש"ס בכל דוכתי ביטול ולא נקט ייאוש שלמד דייאוש שבחמץ אינו מוציאתו מידי בל יראה אלא כשמבטלו מתורת אוכל ואינו דומה לייאוש שבאבידה או בגזילה דאין צריך שם ביטול חשיבות כלל ולכן גם בחמץ שנאבד או נגזל ממנו יאוש לחוד מוציאתו גם מאיסור ב"י וב"י אעפ"י שלא ביטלו מתורת אוכל ודו"ק היטב. ויש לומר דלהכי לא הביאו דברי הרמב"ן הללו כיון דגם לדבריו צריך לבוא לטעם ביטול חשיבותו א"כ לא נפקא מינה טובא לדינא, וכבר כתבנו שמדברי הר"ן ריש פסחים מוכת להדיא דגם לדברי רש"י שס"ל דתשביתו היינו ביטול חשיבותו ס"ל נמי דצריך שיפקרנו עכ"פ דאל"כ