סדר הלכה (רמב"ם) עו

ורוצה בקיומו לפיכך זה שהסכימה שתו לדעת תורה ויצא לבטלו שלא יהא בו דין ממין אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי שוב אינו עובר עליו דלא קרינא בי' לך כיון שהוא אסור בהנאה ואינו רוצה בקיומו (והנה גם הר"ן כתב סברא זו לתרץ למה א"צ בפני ב' או ג' ולמה מהני מחשבה שבלב ולמה א"צ שיבא לרשות זוכה וניחא לי' בזה דשאני חמץ דבלא"ה אינו ברשותו ובהפקר כל דהוא יוצא מרשותו:

ולפ"ר תמוה לי טובא דא"כ דלהכי מהני הכא הפקר כל דהוא משום דבלא"ה חמץ אינו ברשותו. א"כ הי' לנו לומר דיכול לבטלו אחר זמן איס' שאז הוא אסור בהנאה ואינו שלו, והרי קיי"ל דאחר זמן איסורו לא מצי מבטל לי' אלא דצריך לבטל דוקא קודם זמן איסורו ובאותה שעה הרי הוא עדיין ממון גמור וככל אשר לו א"כ הדק"ל איך יועיל הפקר כל דהוא להפקיע מאותו שהוא עדיין עומד ברשותו ממש. שוב מצאתי ראיתי בספר תשובות הרי"מ שיצאו לאור זה קרוב שם בחלק או"ח סי' ו' שעמד בזה והניח בקושיא עיי"ש:

ולענ"ד י"ל לפי מ"ש בחידושיו שם וז"ל כיון שנתייאש ממנו יצא מרשותו ואין בו דין גזל ע"ש ד"ח ע"ב וכן הוסיף עוד שם ע"ג בשם הספרי לא יראה לך בטל בלבך וכו' והוא כמו שפירשתי למעלה דכיון שנתייאש מפני איסורו יצא ידי חובתו עכ"ל. וכ"כ עוד שם בזה"ל הא נתייאש ממנו אינו עובר עכ"ל וביאר עוד שם וז"ל וכל אבידה כיון שנתייאש ממנו בלבו יצא מרשותו אף חמץ בזמנו ממין אבוד הוא ויצא מרשותו בייאוש עכ"ל מבואר בדבריו ג' וד' פעמים שענין הביטול הוא מטעם ייאוש. ולא מטעם הפקר:

[ויש ליישב בזה שיטת האומרים דביטול בפה ולבו בל עמו אינו ביטול וקשה דהא כלל גדול בידינו דכשהפה מכחיש מחשבה שבלבו דבריו שבפיו עיקר וכמ"ש הש"ך ביו"ד סי' רל"ב ס"ק ל"ד. אבל להמבואר שהביטול מטעם יאוש א"ש דבייאוש מחשבה שבלב אלימא מדיבורו וכח"ש התוס' ב"מ דף כ"ב ד"ה שטף דכשמתייאש בלבו אפי' אומר בפיו שאינו מתייאש אין בכך כלום]:

ולכאורה קשה הא ייאוש י"א דכ"ע ס"ל דלא נפיק מרשותו עד דאתי לרשות זוכה ואפי' למ"ד דהפקר א"צ רשות זוכה בייאוש מודה דצריך וכמ"ש הנה"מ בחו"מ סי' רס"ד. וי"ל דהרמב"ן לא ס"ל כי"א הללו. אבל עכ"פ קשה למ"ד דבעינן רשות זוכה בהפקר כ"ש בייאוש. וכמו שהקשה הרמב"ן עצמו לשיטת ר"ת קשה גם לשיטתו ונראה דהא בלא"ה צריך להבין דהא בייאוש דאבידה קיי"ל דלא קנה אלא כשבא ליד הזוכה אחר ייאוש וא"כ בשעת הייאוש אכתי דידי' הוא ואין שום אדם יכול לזכות בו עדיין וכמ"ש התוס' ב"ק דס"ו ואיך א"כ יועיל ייאוש בלב (וכדפשיטא לי' להרמב"ן שם) והרי אפי' הפקר דעדיף מייאוש כמ"ש התוס' שם לא מהני בו מחשבה לבד כ"ש בייאוש. ועכצ"ל מדחזינן דגלי קרא דמהני ייאוש באבידה (מדכתיב שמלה וכמ"ש בתוס' ב"מ דף ס"ב וב"ק ס"ו) ש"מ דממון האבד ועומד להתייאש כנתייאש כבר דמי להכי סגי במחשבה שבלב שאנו רואין אותו כאלו כבר נתייאש וא"כ אתר שבאנו לידי סברא זו דביטול מתורת ייאוש הוא אתי שפיר נמי דמה"ט מהני ביטול אע"ג דאכתי לאו זמן איסורו הוא ועדיין לא יצא הממון מרשותו מ"מ כיון שעומד להתייאש ממנו מחמת איסורו שהזמן ממשמש ובא וכאלו כבר הגיע זמן איסורו דמי לכן מהני גם בחמץ ביטול בלבו כתורת ייאוש ממש (והא תינת לתרץ דברי הרמב"ן אבל בדברי הר"ן שהעלה בפשיטות דביטול הוא מדין הפקר ולא נמצא בדבריו שם מענין ייאוש כלל הדק"ל ועכצ"ל כדברי הגאון הקדוש בתשובות הרי"מ סי' הנ"ל):

והנה מתתילה כתב הרמב"ן שם דהביטול צריך דוקא להוציא בשפתיו וכן הביא הריטב"א בקידושין מ"ב בשם רבינו הגדול הרמב"ן דהא דאמרי מבטל בלבו לאי דוקא בלבו ממש, וכ"כ הר"ן בפ' כל שעה בחמץ שנפלה עליו מפולת דאמר ר"ח וצריך שיבטל בלבו איכא מ"ד דבלבו לאו דוקא אלא לומר דא"צ להשמיע לאזניו אבל צריך שיוציא בשפתיו. אמנם בחידושי הרמב"ן שם העלה שם אח"כ בזה"ל ונראין הדברים שהביטול בלב הוא וא"צ להוציא בשפתיו וכו' כמו אבידה כיון שנתייאש ממנו בלבו יצא מרשותו אף חמץ בזמנו ממון אבוד הוא מבעלים ויצא מרשותו בייאוש עכ"ל:

ולפ"ר קשה ייאוש גופא מנ"ל דסגי בלב דלמא באמת לא הוי ייאוש עד דאמר בפירוש ווי לחסרון כים ומ"ש סתם גניבה או סתם גזילה ייאוש בעלים הוא היינו דאנן סהדי דודאי מייאש וכאלו אמר לפנינו דמי אבל בדבר שאין בו ייאוש ברור והוא מודה שבלבו נתייאש שמא באמת לא מהני ובאמת לא נמצא בש"ס בשום מקום בייאוש שיאמר מייאש בלבו. ומ"מ פשיטא לי' להרמב"ן דמהני בלב ואלו בחמץ שפירשו חכמים בכל מקום מבטלו בלבו אפ"ה אמר הרמב"ן די"ל דבלבו לאו דוקא וצריך שיוציא בשפתיו משום דקיי"ל דברים שבלב אינן דברים:

ויש לומר דשאני ייאוש שאינו נוהג אלא על ממון שכבר נאבד ממנו גנוב או גזול או שטפו נהר ואין לו לבעלים בממון זה אלא מחשבה שאומר בלבו אפשר שיבוא עוד לידי לכן כשעוזב מחשבה זו ומתייאש מלהשיבו עוד אתיא מחשבה זו ומפקא מידי מחשבה קמייתא. משא"כ חמץ שבא לבטלו קודם זמן איסורו והרי הוא עדיין מותר בהנאה ועומד ברשותו ככל ממונו ונכסיו שפיר י"ל דכל שלא ביטל בפירוש בדיבור הדרינן לכלל זה שדברים שבלב אינן דברים. אלא שאח"כ יחדש הרמב"ן ויאמר דיש לקיים דברי חכמים כפשוטן וכמשמען דשנו בכל מקום מבטלו בלב"ו, בלבו די וא"צ דיבור. וטעמא כיון שהעלה שם דהביטול מתורת יאוש הוא דמהני ובייאוש נמי בשעה שבא לייאשו הרי אין שום אדם יכול לזכות בו שהרי אכתי לא נתייאש א"כ עדיין אינו אבוד ממנו מ"מ גלי קרא דאמרינן בו כיון שעומד להאבד ע"י ייאוש כאבוד דמי ה"ה בביטול חמץ וכאמור למעלה (ועיין נודע ביהודה מהדורא תנינא חלק אבן העזר סי' ע"ז שאין חילוק בין דיבור למחשבה גבי ייאוש ועכ"פ פשיטא לי' דבייאוש בלב מהני):

והנה נראה לענ"ד להביא ראי' מהש"ס דביטול אינו מתורת הפקר אלא מתורת ייאוש וכ"ד הרמב"ן מהא דב"ק ס"ו דאותבי' ר' יוסף לרבה דס"ל ייאוש קונה בגזלן מהא דתנן גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך והאי כיון דמטי זמן איסורו ודאי מייאש ואי ס"ד ייאוש קונה אמאי אומר לו הרי שלך לפניך דמי מעליא בעי שלומי לי'. והשתא אי נימא דביטול מתורת הפקר הוא קשה תקשי לר' יוסף גופי' נהי דס"ל דייאוש לא קני אבל הפקר כ"ע מודו דכל הזוכה בו שלו הוא נימא דהאי כי מטי ז"א ודאי הפקירו כראוי. וא"כ הרי גזלן זה קנאו מתורת הפקר ואמאי יאמר לו הרי שלך לפניך הא הגזלן עובר עליו משום חיוב אחריות וביטולו של הנגזל אינו אלא שלא יעבור הנגזל עליו והחמץ אסור בהנאה ודמי מעליא בעי שלומי לי' אלא ודאי ס"ל להש"ס דביטול אינו מטעם הפקר אלא מטעם ייאוש ולהכי לר' יוסף לק"מ ולא הוה תיובתא אלא לרבה. וי"ל [עיין ספרי זכרון דף מ"ג מ"ש בשם תשובת ברית אברהם או"ח סי'