סדר הלכה (רמב"ם) עה

דהיינו להפקירו והפקר לא מהני אלא בדבר שהוא ברשותו ממש וזה דוקא קודם זמן איסורו. באופן דלהס"ד א"צ ביטול אלא בחמץ שיש לנו מיחוש שרוצה בקיומו. [וז"ל שר האלף סי' תל"ד דהמקשה (דפריך וכי משכח לה ליבטלה) הוא סבור דביטול מהני אף לאחר זמן אי' עכ"ל. וכ"כ המגן אלף שם וכ"כ בישועות יעקב. שוב מצאתי כן בב"ת סי' ת"ל סעיף ב' ופירש כן להגאון והרמב"ם ע"ש] והביטול אינו אלא גילוי מילתא שאינו רוצה בקיומו (וכעין דברי הצל"ח שם שכתב וכיון שמבטלו הרי אינו רוצה לזכות בו) משא"כ למסקנא שזכינו לדר"א נדחה סברא זו לגמרי דעשאו הכתוב כשלו וא"כ הביטול הוא מתורת הפקר וצ"ל קודם זמן איסורא דוקא. ויתחדש לפ"ז דגם רש"י ס"ל דלמסקנא הביטול הוא מתורת הפקר. ובזה יתישב קושיית התוס' לעיל ד' ע"ב ד"ה מדאורייתא וז"ל דתשביתו אמרינן לקמן מאך חלק שהוא משש שעות ולמעלה ואחר איסור' לא מהני ביטול עכ"ל. וי"ל דזה אמת לפי המסקנא דהביטול הוא מטעם הפקר אבל לפי מה דס"ד דהש"ס מעיקרא דאינו מתורת הפקר והרי זה מועיל גם אחר זמן איסורו וכנ"ל. ובהכי יתורץ נמי קושית התוס' שם במקומו וז"ל ועל פ"ה קשה מאי פריך וכי משכח לה ליבטלה הא פירש שדעתו עלי' שחס עלי' ליבטלה עכ"ל. ולהנ"ל לק"מ דלהס"ד דהביטול הזה אינו להפקירו כלל אלא שיחליט בדעתו שאינו רוצה ליהנות ממנו א"כ אעפ"י שחם עלי' מלשורפה או להפקירה אבל מ"מ יוכל להסיח דעתו ממנו. והתוס' לשיטתייהו דס"ל דאין ביטול אלא מתורת הפקר ולכן השיגו על רש"י בזה ועיין מהרש"א ועיין ט"ז תל"ד:

ובזה יש ליישב קושיית התוס' ריש פסחים ד"ה אור לי"ד בודקין את החמץ פ"ה שלא יעבור על ב"י וב"י וקשה לר"י כיון דצריך ביטול כדאמר בגמ' הבודק צריך שיבטל ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי אמאי הצריכו חכמים בדיקה כלל עכ"ל. ולהנ"ל י"ל דלפי סברת הש"ס מעיקרא דהביטול אינו אלא היסח הדעת שאינו רוצה בקיומו ובהכי סגי שלא יעבור על בל יראה ובהכי שאינו מפקירו כלל מ"מ זה אינו מועיל אלא אחרי הבדיקה ולשארית הנמצא שאינו ידוע אם ישנו כלל אלא כל שלא בדק כלל והוא מקום שמכניסין בו חמץ שהוא בחזקת שיש בו חמץ ודאי כחמץ ידוע דמי. וכ"כ הפנ"י ריש פסחים דכן הוא שיטת הר"ן דבמקום שמכניסין בו חמץ דינו כחמץ ידוע ממש. לזה ודאי לא מהני היסח הדעת להפקיע מאיסור ב"י. ועד כאן לא נחלקו הפוסקים אלא לפי האמה דביטול הוא מטעם הפקר ואפ"ה יש אומרים דלחמץ ידוע לא מהני אבל ביטול כזה כ"ע מודים שאם לא ביערו עובר בלאו דב"י וב"י ולכן שפיר כתב רש"י דהבדיקה היא שלא יעבור בב"י וב"י ואף דלמסקנא גם לרש"י ביטול מטעם הפקר כנ"ל וכן מוכח להדיא מדברי הר"ן ריש פסחים שהאריך שם בענין הבדיקה והביטול העלה לדבר ברור שענין הביטול היא מטעם הפקר לכל הדיעות גם לשי' רש"י הרי ידוע בדרכו של רש"י לפרש המשנה לפי הס"ד שבש"ס וכמ"ש התיו"ט שם:

אבל הגאון הצל"ח ריש פסחים כתב שם וז"ל ואם מועיל ביטול לחמץ ידוע הנה לפי הנוסחא שהי' לפני הכ"מ ברמב"ם פ"ב מחמץ ה"ב מבואר דס"ל לרבינו ששניהם מה"ת ביטול לחמץ שאינו ידוע וביעור לחמץ ידוע וכו' ואמנם חמץ מקרי איתחזק איסורא כמ"ש המג"א סי' תל"ז סק"ד (לכן צריך בדיקה או ביטול הגם שאינו ידוע) וכו' ומ"מ לא מקרי חמץ ידוע וסגי בביטול עכ"ל. הרי ברירא לי' דאע"ג דאיתחזק בו חמץ מ"מ אין זה חמץ ידוע ומהני בו ביטול, אלא די"ל דכ"ז למסקנא דביטול הוא מטעם הפקר משא"כ להס"ד דאינו אלא היסת הדעת שפיר י"ל דאינו מועיל אלא בלא איתחזק בו איסור או אפי' איתחזק אלא שכבר נבדק כדין אבל איתחזק ולא בדק עובר בב"י וב"י. נמצא דהבדיקה הוא כדי שלא יעבור על ב"י וב"י ורו"ל שאם בדק ולא מצא ואח"כ נמצא באחד המקומית גלוסקא יפה לא עבר למפרע. ועיין כסף משנה שם שהקשה מהא דפריך וכי משכח לה ליבטלה ש"מ דמהני ביטול לחמץ ידוע וכבר הוכיח כן הרמב"ן בחי' בריש פסחים ובר"ן שם ועיין פר"ח ופנ"י:

והנה מדברי הר"ן במשנה שם מוכח דס"ל שענין הביטול הוא מטעם הפקר נם לרש"י. אבל הרמב"ן בחידושיו שם לא ניחא לי' למימר הכי וז"ל וקשה דא"כ למה הוזכרו כמה פעמים במסכתא זו כולה לשון ביטול מי סני הפקר ששנו חכמים בכל מקום ולא משתמיט תנא למימר בחמץ הפקר ולא למימר ביטול במקום הפקר בשום מקום בעולם וכו' ועוד קשה לי שהתירו ביטול בשבת כדתנן (פסחים דף מ"ט) מבטלו בלבו אחד שבת ואחד יו"ט והלא הפקר נראה שאסור לאדם להפקיר נכסיו בשבת כענין ששנינו אין מקדישין כו' גזירה משום מקח וממכר עכ"ל. והנה אע"ג די"ל דלהכי הוציאו חכמים בכל מסכתא זו הפקירו של חמץ בלשון ביטול לומר לך דהפקר חמץ דינו כביטול חמץ היינו תערובת חמץ. שקודם הפסח הותר ע"י ביטול משא"כ אחר זמן איסורו אפי' באלף לא בטל [זהו לדעת הרמב"ם דגם בע"פ הוא אוסר במשהו משום דס"ל דהוה דבר שיש לו מתירין עיין ביו"ד סי' ק"ב ובט"ז וש"ך שם וכן פסק מהרש"ל. וגם להחולקים דס"ל דערב פסח עד הלילה בטל בששים מ"מ יש נפ"מ לענין לבטל לכתחלה עיין חק יעקב סי' ת"ס שתיכף אחר שעה ששית אסור לבטל לכתחלה שהרי כבר הגיע זמן איסורו. משא"כ קודם זמן איסורו מותר לבטל לכתחלה כמ"ש הט"ז סי' המ"ב ועיין בקו"א להרב שם ס"ק יו"ד] ה"ה הפקירו של חמץ קודם זמן איסורו אבל בתר זמן איסור תו לא מצי מבטל לי' ולא עשאן הכתוב ברשותו אלא לעבור עליו ולא להפקירו:

[והא דמהני ביטול בשבת י"ל דכה"נ לא גזרו חכמים במקום מצוה להצילו מאיסורא התירו לו להפקירו והעמידו הדבר על ד"ת (ועיין לעיל ה' ציצית מ"ש בזה) אבל הרמב"ן ז"ל ס"ל דיש לאסור הפקר בשבת ויו"ט אפי' כה"נ] וי"ל נמי דלא אצטריך להשמיענו כולי האי בכל המסכתא דלא מצי מבטל בתר שעת איסורו דכיון דביטול מטעם הפקר פשיטא דאין אדם מפקיר דבר שאינו שלו ולשיטת הסוברים דלחמץ ידוע לא מהני ביטול אפשר לומר דלהכי היניאו הפקר זה בלשון ביטול לומר דכמו דלא מהני ביטול כשהאיסור ניכר במקומו הכי נמי ביטולו של חמץ לא מהני לחמץ ידוע. משא"כ הפקר דעלמא דמהני לכל נכסיו הידועים ואינם ידועים ולהכי לא הזכירו גבי חמץ לשון הפקר בשום מקום אלא ביטול. (ועיין לבו"ש או"ח סי' תרל"ב שם לענין איסור הניכר אינו מתבטל ברוב) אבל הרמב"ן שם הוכיח דמהני ביטול נם לחמץ הידוע להכי שפיר הוכיח מזה הרמב"ן שאין ביטול מטעם הפקר כלל:

וז"ל אלא כך אני אומר שהביטול מועיל להוציאו מתורת חמץ ולהחשיבו כעפר שאינו ראוי לאכילה. והיתר זה מדברי ר' ישמעאל (רו"ל שדברי ר"א הם משום ר' ישמעאל כמפורש בש"ם ב"ק כ"ט) הוא דאמר שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו לומר דכיון שלא הקפידה תורה אלא שלא יהא חמץ שלו ברשותו ואיסורי הנאה אינן ממון ולא קרינן בי' לך בדין הוא שלא יעבור עליו בכלום אלא שהתורה עשאתו כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בב' לאוין מפני שדעתו עליו