סדר הלכה (רמב"ם) עד

דקיימא עלי' מצית תשביתו מתתלת שעה ז' מדכתיב אך חלק וחכמים עשו סייג שעה ששית מדבריהם שלא להשהותו ולא שרינן לי' לכתחלה למיכל ולא ליהנות בו עכ"ל. הרי להדיא דס"ל ג"כ דאסור בין באכילה ובין בהנאה גם לר"ש מתחילת שש. ואולי יש גירסא אחרת בדברי המאור:

ועיין פני משה בירושלמי פ"ב דפסחים ה"ב שתמה על הבעה"מ מדברי הירושלמי. ותימה לתמיהתו שהרי המאור עצמו הביא שם דברי הירושלמי הללו והוכיח מהם דעכ"פ אסור מדרבנן גם לר' שמעון ואולי כוונתו על דברי המאור שהביא הרא"ש וצ"ע:

והנה ז"ל הרמב"ן במלחמות שם אמר הכותב אין זה נכון שאין לך בתורה דבר הצריך השבתה ומותר באכילה וכך אמרו בגמ' דכ"ע מיהת חמץ משש שעות ולמעלה אסור מה"ת ולא אמרו צריך ביעור מה"ת לפי שיש בכלל השבתה שבתורה איסור אכילה ולר"ש ולר"מ אחד איסור אכילה ואחד איסור ביעור מהכא נפקא עכ"ל ולפ"ר תימה שזה לא מצינו בכל איסורי שבתורה שיוציא איסור אכילתו בלשון השבתה. וי"ל דהוציא הכתוב איסור אכילת חמץ בלשון השבתה ללמד דכמו שאיסור האכילה הוא נוהגת תיכף בכל רגע ורגע אחר חצות היום כמו כן גם מצות ההשבתה כל רגע ורגע מחצות ואילך חל עליו חיוב השבתתו וכמ"ש המג"א סי' תמ"ד סק"א בשם הרמב"ם והטור והש"ע והלבוש דעובר עליו בכל רגע וכ"כ הפנ"י וכן משמע מסתימת דברי הפר"ח והח"י (ובאמרי ברוך תמה מנ"ל הא יעו"ש) דלא כהקרבן עדה ריש פסחים דס"ל דעשה הזו הוא כמו עשה דוהשיב את הגזילה שאין זמן להשבתו וכ"כ הצל"ח וא"ו ע"ב ד"ה משש שעות דזמן השבתה עד שתחשך שאין עשה זו דומה לבל יראה שעובר בכל רגע ורגע רק דומיא דמ"ע דוביום השמיני ימול וכל היום זמנו אלא זריזין מקדימין עכ"ל וע"ש שכתב כן בשם רוה"פ אבל בתשובת הרי"א חלק או"ח סי' וא"ו כתב שדעת רוב הפוסקים שעובר בעשה בכל רגע ורגע ולא דמי למילה אלא למ"ע דשבתון שבכל רגע שלא ישבות עובר על עשה וכ"כ הפנ"י דף יו"ד ובש"ע הרז"ש סי' ת"מ:

ויש נפקא מינה לדינא לענין כפי' דמ"ע כשמסרב לקיימה דמכין אותו עד שת"נ בהגיע זמנה ועובר עלי' בכל רגע וכמ"ש החוות יאיר דלהנ"ל מכין אותו תיכף משש שעות ואילך משא"כ להק"ע בשם רש"י ותוס' הרי יש לו זמן עד שתחשך. ולפ"ז י"ל דברי רש"י פסחים וא"ו:

ד"ה דאמר ר"א ב' דברים אינן ברשותו ועשען הכתוב כאלו הן ברשותו להתחיי"ב עליהם ועיי"ש בצל"ח שהוכיח מלשון זה דס"ל לרש"י דיש עליו חיוב ל"ת דבל יראה מש"ש דבשביל עשה לחוד מאי חיוב שייך בזה לא ממון ולא מלקות יעו"ש ולהנ"ל י"ל דחיוב הכאה עד שת"נ יש מיד על ביטול מ"ע והצל"ת י"ל לטעמי' הנ"ל דחיוב זה אינו אלא משתחשך (רו"ל מעט קודם שתחשןך ולא מיד) אלא שי"ל דכשקונה חמץ ע"י מעשה וקנין כ"ע מודו דעובר מיד על מ"ע דתשביתו אלא דיש לו שהות לתקן איסורו לבערו עדיין:

ומ"ש הרמב"ן שאין לך בתורה דבר שצריך השבתה ומותר באכילה. לפ"ר קשיא לי שהרי פירות שביעית מותרים באכילה וג"כ צריכים ביעור והפקר וכמ"ש הרמב"ן עצמו בפרשת בהר כ"ה ז' ובשלמא לפי מה שצידד לומר שם דהביעור של פירו"ש כלו מדרבנן י"ל דהכא מה"ת קאמר שאין לנו בתורה חיוב ביעור בדבר שמותר באכילה אבל לסברא השנית שהביעור כולו מה"ת צ"ע:

ויש חידוש במצוה זו דתשביתו מה שלא נמצא בכל המצות דאם אוכל אדם חמץ ערב פסת אחר חצות לדברי בעל המאור הנ"ל הרי זה מקיים מ"ע של תורה דאין לך השבתה גדולה מזו (לר' שמעון) ונמצא שהוא עושה מצוה מן המובחר. ולדברי התוס' (פסחים דף נ"ח רע"ב) נהפוך הוא אם אוכל חמץ מחצות ואילך הרי זה עובר ועוקר מ"ע דתשביתו גס לר"ש. הגם שמצינו מחלוקת מהיפך אל היפך בכ"ד היינו מאיסור להיתר ומהיתר לאיסור. אבל לא מקיום מצוה לעקירת מצוה ושניהם במעשה אחת וממקרא אחד. ולא זו שזה אומר שהפועל כן אינו עובר מ"ע אבל גדולה מזו שהוא אומר שמקיים מצוה מן המובחר ויש לו שכר גדול. וזה אומר לא זו שמקיים מ"ע אלא שהפועל כן עוקר מ"ע זו של של תורה בידים ויש עליו עונש גדול כעל כל ביטול מצוה דאורייתא:

כתב בליקוטי הרמב"ן (הבאתיו לעיל) שאם נתן דעתו על החמץ לאתר זמן האיסור וחס עלי' ומשהה אותה אפי' רגע א' אע"פ שביטל עובר בין שתהא גלוסקא זו הפקר או ייאוש ומ"מ כיון שרוצה בה נעשית שלו דחצירו של אדם קונה לו ד"ת. וא"ת אין זכי' באיסה"נ שאני חמץ שאין ביטולו אלא בדעתו שלא רצה בקיומו וכל שחזר ונתן דעתו עלי' עובר הוא עכ"ל:

ולסברא זו הא דתנן אור לארבעה בודקין את החמץ הוא כדי שלא יעבור על בל יראה הוא כדי לעלות דעתו דתו לא חס על שארית הנמצא ואינו רוצה בקיומו כלל ולזה כשבא ר"י אמר רב ולמד שהבודק צריך שיבטל ולא די בבדיקה לחוד הרי דס"ל דחיישינן לשארית הנמצא שמא חשובין הן בעיניו ורוצה בקיומן וצריך לבטל כדי להחליט שאינו רוצה בקיומן ולזה פריך מאי טעמא. הרי מבער כל הנמצא ולא נשאר אלא פירורין והא פירורין לא חשיבי ופשיטא דאינו חם עליהם ואינו רוצה בקיומן כלל אע"ג דמינטרן אגב ביתא וביטול למה לי ומשני שמא ימצא גלוסקא יפה שדעתו עלי' וחס ורוצה בקיומה. והדר פריך וכי משכח לה ליבטלה. ולכאורה קשה איך לא סילק אדעתו דבתר זמן איסורא לא מצי מבטל לה שהרי אינו שלו ואינו ברשותו אח"כ לבטלה. אלא להנ"ל דס"ד דהש"ס דביטול זה לא הוצרך אלא לגלות דעתו דלא חס עלי' ואינו רוצה בקיומו ושפיר ס"ד דזה יוכל לעשות גם אחר זמן איסורו שהרי א"צ לעשותו הפקר וכדומה אלא שלא יהי' דעתו עלי' ולא תחוס עינו על ממון זה ולא יתכוין לזכות בו ומה איכפת לן מה שהגיע זמן איסורו אדרבה להנצל מאיסור בל יראה ודאי מחליט בדעתו שלא לרצות בהנאתו וקיומו כלל כדי שלא יעבור ומשני דלמא משכח לי' בתר זמן איסורו ולא ברשותו קיימא ולא מצי מבטל לי' דאמר ר"א ב' דברים אינן ברשותו ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו פירוש שאפי' הוא בעצמו אינו רוצה בקיומו ומסלק בלבו מרשותו מ"מ הכתוב עשאו כאלו הוא ברשותו:

אמת שגם בצל"ח כתב כן בזה"ל לפי האמת שזכינו לדברי ר"א שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו שאפי' הוא עצמו לא עשאו שיהי' ברשותו ואינו רוצה בו כלל אפ"ה עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו עכ"ל:

אבל בחידושי הרמב"ן כתב בזה"ל בדין הוא שלא יעבור עליו כלום (שהרי אינו ברשוחת) אלא שהתורה עשאתו כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בב' לאוין מפני שדעתו עליו ורוצה בקיומו עכ"ל. מבואר בדבריו להדיא דלא כסברא הנ"ל:

י"ל דהרמב"ן לשיטתי' דס"ל דבאינו רוצה בקיומו זהו ביטולו. אבל הצל"ח דבריו שם למ"ד ביטול מטעם הפקר. וגם רמב"ן יודה לזה להתחייב עלי' וצריך ביטול