סדר הלכה (רמב"ם) עג

שלם אע"ג דרוצה לזכות בה משא"כ בינו ובין עצמו ומעיקרא לא הי' כאן השבתה ואפי' אינו, מונח ברשותו נמי לא מהני כשלבו בל עמו. וראי' לזה מדברי האלי' זוטא סי' תל"ד ס"ק ה' כשאומר בפיו בלה"ק כל חמץ יהי' הפקר אלא אינו מבין לה"ק לא מהני ולא דמי למגילה וברכת המזון וכדומה דיצא אעפ"י, שאינו מבין הלשון. דהכא בעינן שיחשוב בלבו שהפקירו ועיקר הביטול בלב עכ"ל. והדברים ק"ו דאם כשאין לבו סותר דיבורו אלא שאינו מבינו לא הוי ביטול כ"ש כשלבו סותרו וחושב להיפך לגמרי. או עד"ז דאם מסית לפי תומו דברי אמת אלא שאינו מבין לא מהני דיבורו כ"ש אם פיהו ידבר שוא ודבר כזב פשיטא דלא מהני רמי' זו להוציאו מידי עבירה:

ויש לענ"ד עוד ראי' מדברי התוס' פסחים וא"ו ע"ב ד"ה ודעתי' עלוי' שהקשו על פירוש רש"י ודעתי' עלוי' שחס עלי' וז"ל ועל פ"ה קשה מה פריך כי משכחת לי' ליבטלי' הא פירש שדעתו עלוי' שחס עלי' לבטלה עב"ל. והשתא אי נימא דביטול בפה ולא בלב מהני א"כ מעיקרא לק"מ שהרי רש"י פירש שם להדיא דהך ביטול שאמרו שם צריך שיבטל ויאמר כל חמירא כו' ליבטיל א"כ אף שבלבו חס עליו ואינו מבטלה במחשבה הא לא איכפת לן מידי דכיון שבפיו אומר ליהוי בטל א"כ כי משכח לה שפיר מבטלה בפה. והרי רש"י נזהר בלשונו וכתב בזה"ל חס עלי' לשורפה ולא כתב חס עלי' לבטלה מפני שיכול לבטלה בפיו ובלבו חס עלי' מה שא"כ לשורפה לא ישרפנה כשחס עלי' אלא ודאי פשיטא להו להתוס' דכשלבו בל עמו לא מהני והיינו דפירש"י שם וז"ל שיבטל בלבו סמוך לבדיקה וכן כתב המגן אברהם סי' חנ"ד:

אבל בצל"ח כתב דכוונת רש"י במ"ש ואומר כל חמירא זהו למ"ד דמותר בהנאה אבל לדידן בלבו בלבד סגי. ולפ"ז י"ל דס"ל לרש"י דה"ה אמירה בלבד סגי אבל חס עלי' בלבו. וכדברי הפמ"ג מסולק בזה קושיית התוס' ושפיר קאמר וכי משכח לה ליבטלה רו"ל שיאמר בפיו כל חמירא ותו אינו עובר בב"י אעפ"י שחס עלי' בלבו ואמר כ"ח ודו"ק:

ובחידושי הרמב"ן כתב' וז"ל ויש לפרש מבטלו בלבו שאפי' ביטל בפיו ולבו עלי' עובר עד שיהי' פיו ולבו שוין ואינו מיחוור ובלבו בלבד הוא עכ"ל רו"ל דאי כוונתם ללמדינו דין זה הי' להם לומר ומבטלו גם בלבו ומדקאמר מבטלו בלבו בלבד ש"מ דלא צריך דיבור ובלבו בלבד סגי. אבל פיו בלתי לב בזה אין ספק לו לרמב"ן דלא מהני דאל"כ הי' לו לומר ואינו מחוור דהדיבור בלבד הוא עיקר ביטולה ובלבו בלבד לא מהני. ויש לדחות דאינו מחוור רו"ל מטעם דפיו לבד סגי ומ"ש ובלבו בלבד הוא מסקנת דבריו:

בירושלמי ריש פסחים במראה הפנים הביא דברי הרע"ב שהעתיק תחלה לדברי רש"י וסיים וכתב ואע"ג דביטול בעלמא סגי חיישינן שמא ימצא גלוסקא וימלך על ביטולו ויחשב עלי' לאוכלה ויעבור עלי' וכו'. ולענ"ד אי אפשר לומר כן לדעת רש"י שהרי להדיא בדף וא"ו כתב חם עלי' לשורפה כו' אבל משביטלה אינו עובר וכו' הרי שאם ביטל ליכא למיחש שמא ימלך ויחזור מביטולו ועוד אי חיישת להכי א"כ אין לדבר סוף ומאי אהני לך האי תקנתא דהביטול עכ"ל וכן הקשה בספר מי באר וכן הקשה בהגהות הר"י בכרך על המשניות:

ויש לומר לפי דברי הרשב"א בפרק הנזקין שהובא בש"ד סי' כ"ה סק"ה וז"ל וא"ת מ"ש ממפגל דהוי במחשבה כו' תירצו בתוס' דשאני התם דבשעה שמפגל עושה מעשה עכ"ל נמצא למד דכשעושה מעשה בשעת המחשבה מחשבה זו כמעשה דמיא ולפ"ז י"ל דהא דאמרינן הבודק צריך שיבטל היינו שיבטל מיד סמוך לבדיקה. וגדולה מזו כתב הגאון בצל"ח וז"ל הבודק צריך שיבטל שבשעת בדיקה צריך שיבטל כו' שמוכח מדברי ר' יהודה שיבטל בשעת בדיקה עכ"ל. נמצא שעושה מעשה בשעת המחשבה ודמי למפגל ממש דחשיב מעשה. והרי עוסק בידים בחיפוש והנר להוציא מחורין ומסדקין ואז המחשבה גופא כמעשה דמיא ותו לא אתי מחשבה ומבטל מעשה. או י"ל דלכן תו לא חיישינן שמא יחזור אח"כ ויחשוב לזכות בו אחר זמן איסורו. שהרי אין זכי' באיסורי הנאה וכמ"ש בליקוטי הרמב"ן שם וז"ל שם דף ח' ע"ג שאם נתן דעתו עלי' לאחר זמן האיסור ואם עלי' ומשהה אותה אפי' רגע אעפ"י שביטל עובר בין שתהא גלוסקא זו הפקר או יאוש מ"מ כיון שרוצה בה נעשית שלו דחצירו של אדם קונה לו דבר תורה וא"ת אין זכי' באיסורי הנאה שאני חמץ שאין ביטולו אלא בדעתו שלא רצה בקיומו וכל שחזר ונתן דעתו עלי' עובר הוא עכ"ל. והן הן דברי התיו"ט שהסביר דברי הרע"ב משום דביטול הוא במחשבה בלבו והכי נמי במחשבה בעלמא חוזר וזוכה במחשבה עכ"ל. משא"כ כשמבטל בשעה שהיה עוסק בבדיקה שדינה כעושה מעשה גמור ותו לא אתי מחשבה ומבטל מעשה או אין זכי' באסה"נ:

עוד הקשה במה"פ שם מהא דתנן ההולך לשחוט את פסחו וכו' ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו מבטלו בלבו וליחוש שמא יחזור מביטולו. וי"ל דודאי מדינא לא אית לן למיחש להכי דכל ישראל בחזקת כשרים הן אחר שבטלו בלבם אינם חוזרים מהביטול כלל ולבבם שלם לקיים המצוה כדת של תורה וחכמים הוא דתיקנו גם בדיקה (משום שמכל מקום נמצאים בני אדם שאין ביטולם בלב שלם וחוזרין וזוכין בה ע"י חצירם וכנ"ל) כדי להציל גם הם מאיסור הלאו דב"י וב"י אבל מדינא לאו מיחוש הוא כלל:

ומדברי הרשב"א הנ"ל והש"כ בטעמא דמפגל מצינו סמוכין לדברי הגאון הלבוש בסי' תל"ב ותל"ו וז"ל אבל לא יברך על הביטול כיון שעיקר הביטול בלבו וכו' שלא מצינו ברכה על מחשבה שבלב עכ"ל ובסי' תל"ב ז"ל אע"פ דכשמבטל בלבו בלא בדיקה א"צ לברך וכו' שאני הכא שעושה ג"כ מעשה הבדיקה וכו' עכ"ל, נמצא מפורש דע"י מעשה שעוסק בעת הביטול גם הביטול גופא חשיב מעשה. ומנ"ל הא. אבל י"ל שמדין המפגל הנ"ל שמעינן הכי:

ועיין טור סי' תל"ו שכתב דלמ"ד ביטול בלב סגי אין מברכין על ביטול לבד והן הם דברי הלבוש סי' תל"ד סעיף ב' ואחר הבדיקה מיד בעוד שהוא עסוק בה יבטלנו, ולפ"ז י"ל הא דאמר ר"י אמר רב הבודק צריך שיבטל והקשו דהוה לי' למימר צריך ביטול ג"כ. ובדיקה פשיטא משנתינו הוא אור לי"ד בודקין. ולהנ"ל א"ש דהכי קאמר הבודק צריך שיבטל דהיינו תיכף בעת הבדיקה צריך להיות הביטול עמו ועל ידי כן חשיב מעשה ודו"ק:

ז"ל הרא"ש פ"ב דפסחים סי' ד' הראב"ד ובעל העיטור ובעל המאור פסקי כר"ש אלא שבעל העיטור כתב דלר"ש אסור בהנאה מדרבנן ובעל המאור כתב דלר"ש מותר באכילה עד הלילה דבאכילתו הוא משביתו עכ"ל. ותימה שהרי הבעה"מ כתב שם וז"ל דס"ל לר"ש וכו' עד הערב אינו עובר באכילתו שאין לך השבתה גדולה מזו אבל לכתחלה אין לו להשהותו משנכנס שעה ששית