סדר הלכה (רמב"ם) עב

לו שלא נמצא עוד חמץ ברשותו כלל י"ל שאינו מה"ת כמ"ש המפרשים):

ועיין תוספות פסחים ד' נ"ב ד"ה ממקום שכלו מוכח דס"ל דחובת הביעור של פירו"ש הוא מה"ת אבל אם חייב ג"כ להפקיר לא מוכת כלום משם. ובתוס' ע"ב ד"ה מתבערין ע"ש מה שהקשו על רש"י. ונראה שהתוס' הבינו דרש"י ס"ל דפירות שביעית אסורין באכילה לגמרי אחר זמן הביעור. וזהו שכתבו בשמו שרו"ל שנותנין אותו למרמס תי' ובהמה. ולכאורה קשה הלא יש לומר שגם רש"י מודה שמותרין באכילה אחר הביעור אלא שלא יאכלם בביתו כי אם במקום שהניחם דרוסת בהמה, וחי'. וכ"כ הרמב"ן שם כ"ה ז' שהביא דברי רש"י הללו וכתב וז"ל אולי חשב הרב שצריך שיהי' מופקרים גם לחי' ולבהמה וכו' ומכל מקום אין נאסרין באכילה עכ"ל. אולם ביבמות דף קכ"ב שם בדברי רש"י מבואר דפירו"ש אחר זמן הביעור אפי' מן המופקר אסורין אעפ"י שלא נעשה בהם איסור כלל אבל ביער אותו כדת וכדין אפ"ה אחר זמן הביעור אסורין:

וראיתי להגאון פנ"י שם בפסחים שכתב לתרץ דעת רש"י ע"פ שיטת הראב"ד פ"ו מה' שביעית דיש שני מיני ביעור באופן דמשכחת לה היתר אכילה אחר הביעור. ולא זכר את דברי רש"י ביבמות הנ"ל דשם גילה דעתו דס"ל דאין היתר לאכול פירו"ש אחר הביעור כלל הרי דלא ס"ל כהראב"ד בזה. ושם כתב רש"י עוד דקודם זמן הביעור גם מן המשומר מותרין. והתוס' השיבו עליו גם בזה וס"ל דמן המשומר גם קידם זמן הביעור אסורין נמצא שנחלקו בזה מן היפך להיפך, לרש"י קודם ביעור מותרין אפי' מן המשומר ולאחר הביעור גם מופקרין אסורין ולהתוס' נהפוך הוא אפי' קודם הביעור משומרין אסורין והמופקרין גם לאחר ביעור מותרין:

וקושית התוס' ביבמות שם על רש"י מדברי התורת כהנים לכאורה תמוה שהרי רש"י גופי' הביא דברי התו"כ אלו בפירושו על התורה שם וס"ל שזה אזהרה שלא, לאכול פירו"ש בתורת משומרין וכיצד יעשה יפקירם ויאכלם מן ההפקר שוב מצאתי בחידושי הרשב"א ביבמות שם שכתב לתרץ כן קושית התוס' ות"ל כי כוונתי לדעתו הגדולה. ושם בשם הרמב"ן שהביא ראי' שלרש"י אין פירו"ש המשומרין אסורין ע"ש הראי' (וכן הוא ברמב"ן שם פסוק ה') אבל קשה שאח"כ בפסוק ז' שם כתב שלדעת רש"י אין פירו"ש אסורין באכילה אחר הביעור ומלמעלה הביא בעצמו דברי רש"י ביבמות והתבונן ברמב"ן שם שנראה שהסכים לדעת רבותיו של רש"י והבליע בנעימת לשונו תירוץ לקושיית רש"י ויחדש דלא אסרו פירו"ש במשומרים קודם הביעור אלא שלא יקחו פירו"ש מן המשמרין פירות שלהם כדי שיאכלו כולם דרך הפקר ולכן אם הי' נאמן דהן של עזיקה הי' אסור ליקח מהן:

והפנ"י פסחים שם כתב מדלא מנה הרמב"ם מצות ביעור פירו"ש, מצוה בין תרי"ג ש"מ דס"ל דכל ענין הביעור אינו אלא אסמכתא מדרבנן בעלמא עכ"ל ותימה שהרי ביאר הרמב"ם בשורש השני דדבר הנלמד מריבויא דקרא אינו נחשב בין תרי"ג אפי' יהי' מן התורה ממש וה"נ הרי נדרש מריבויא דולבהמתך הנ"ל:

אמנם גוף הדין של הפמ"ג הוא נכון מצד הסברא דכיון שאינו מפקיר חמצו בלב שלם והוא מונח בחצר מצירו קונה לו אח"כ אעפ"י שאמר בתחלה שלא יזכה לו חצירו לעולם מ"מ אחר רגע כשדעתו על החמץ חצירו קונה לו וכ"כ במ"ב סי' נ"ח [אכן בנוב"ק סי' י"ט חולק וז"ל אינו נראה כלל שהרי בש"ס ב"מ י"ב אמר דחצר משום יד איתרבאי ולא גרע משליחות בגט דחוב היא לה ואין חבק וכו' ולפ"ז בחמץ דחוב היא לו שעי"ז עובר בב"י אינו קונה מטעם שליחות ומטעם יד בעינן מדעתו כמ"ש באה"ע סי' קל"ח סעיף א' ועוד איסורא לא ניחא לי' דליקני ומתנה ליתא בע"כ וכן זכי' עיי ס' תמ"ח ט"ז ג' ומג"א סק"ב עכ"ל] אלא שאני תמה שהוא ז"ל סובר שכשרוצה לזכות בו אחר זמן זהו נקרא מפקיר ולבו בל עמו ולכן למד מהירושלמי דמהני הפקר בפה אע"פ שמחשבת לבבו סותר את דיבורו ובחר פיו אזלינן והרי זה לא נמצא בדברי הירושלמי שם כלל דלא אמרו אלא להפקיר בשעה שאין בני אדם כדי שיוכל לחזור ולזכות בו אבל לעולם ההפקר הי' בלב שלם וכפיו כן לבו ולא סתרו זא"ז כלל. וכן כתב הריקאנטי סי' קנ"ז בזה"ל, מותר להפקיר חמץ קודם שעה ד' על מנת לזכות בו לאחר הפסח ושרי באכילה וראי' מן הירושלמי דשבועות הנ"ל דמפקרי לי' וחזרו וזכיין בי' הא למדת שהמפקיר ע"מ לחזור ולזכות בו הוי הפקר אעפ"י שחזר וזכה בו עכ"ל ולמה לא כתב רבותא טפי אעפ"י שאין בלבו להפקירו ומחשבתו סותרת את דיבורו אפ"ה הוי הפקר ש"מ דס"ל דזה ודאי לא מהני וזה לא נשמע מן הירושלמי כלל וכלל דלעולם עיקר הביטול צריך להיות בלבו כמו שהוא בפיו ואם שהוא ע"מ שיזכה בו אחר הפסח אבל על משך כל ימי הפסח הפקירו בלב שלם אבל בש"ע הרב סי' תמ"ה סעיף ב' פסק בזה דלא כריקאנטי שכ"כ הד"מ ממשמעות הפוסקים והפר"ח מתשובות הרשב"א שהעתיק המג"א והאו"ז והח"י סי' תל"ח וכ"כ הע"ז סי' תל"ג שאם יש בדעתו לחזור ולזכות בו לאחר הפסח אינו הפקר גמור ולא דמי להא דהפקיר בהמתו בשבת בלבד ודעתו לזכות בו אחר השבת דלא התירו זה אלא כשכבר היא ביד גוי שא"א בענין אחר אבל לכתחלה גזרו חכמים הן לענין שבת והן לענין חמץ ע"ש בק"א סק"א] וכן מצאתי מפורש בספר בר"י סי' תמ"ח בשם גאון ספרדי במי שיודע שיבוא לו חמץ בספינה בפסח יפקירנו על כל ימי הפסח ויחזור ויזכה בו לאחר הפסח מיד ואינו עובר על ב"י וב"י כיון דמפקיר אותו בלב שלם:

ומה שכתב המ"ב וז"ל ומאחר שהוא בחצירו קונה לו שלא מדעתו עכ"ל פירוש דבריו דכשהוא בחצירו אז יחזור ויקנה לו החמץ אפי' בטלו בלב שלם אבל כשלבו בל עמו אפי' אינו בחצירו עובר עליו דלאו ביטול היא כלל וכמ"ש דהרי זה טובל וש"ב. הרי מפורש דהגם דבדעתו לזכות בו אחר זמן מ"מ אין זה נקרא רמי' אבל כשהפקיר ולבו בל עמו הוא שכה"ג כ"ע מודים דאין ביטול זה מוציא מידי הלאו דב"י וב"י וכמ"ש המ"ב בתשובה מ"ח שזהו כטובל ושרץ בידו. והפרמ"ג שם כתב שמה שכתב המ"ב דלא מהני כשלבו בל עמו הוא משום שהחמץ הי' מונח ברשותו וחצירו קונה לו אח"כ כשדעתו עליו מפני שאז אין שום דיבור שיבטל המחשבה יעו"ש:

הנה אין דברי המ"ב מורין כן דא"כ לא הי' לו לומר שזה כטובל ושרץ בידו שלא עלתה לו טבילה כלל וה"ה הכא והרי לא דמי כלל דהתם ודאי לא עלתה לו טבילה כלל משום שהשרץ בידו בשעת הטבילה משא"כ הכא הרי בשעת הפקירו אמר בפה מלא שחמצו יהא הפקר אלא שאח"כ כשדעתו עליו חוזר חצירו וקונה לו. הא למה זה דומה לטובל כדין ואח"כ נוטל שרץ שודאי עלתה לו טבילה מתחילה מיד אלא שנתחדשה לו טומאה אח"כ. אבל מוכח מזה דס"ל דמשום דלבו בל עמו לא הוי הפקר כלל, גם הלא בירושלמי שם כתב דמפקירה בפני ג' וא"כ י"ל דוקא כה"ג שיש עדים שהפקיר הוא דהוי הפקיר בלב