סדר הלכה (רמב"ם) עא

נחזור לראשונות. נתבאר שכלל גדול שהניח לנו בעל המאור אינו משתבר בשבירת כלים. אבל נמצא שם במלחמות תברא שני' ולשברו בשפוד. וז"ל שם ועוד דגרסינן בפרק אין צדין כ"ח שפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו ביו"ט כו' והא שפוד מותר לטלטל בשבת דתורת כלי עליו אפ"ה אסור לו לטלטלו ביו"ט עכ"ל. והנה שפוד זה אלו הי' של ברזל ודאי שהי' בו כח לשבר הכלל הזה ולהרוס יסודו. אבל לענ"ד שבעל המאור יפרש דהכא בשפוד של עץ עסקינן דזורקו אחר הצלי' ושוב אין עליו תורת כלי וכה"ג דוקא הוא דאסור בטלטול. וכן מבואר להדיא בדברי התוס' שם וז"ל וי"ל דשאני שפוד דלאחר מלאכתו אין כאן תורת כלי עליו כלל. ופשיטא דשפוד של מתכת לא נתבטל חשיבתו אחר הצלי' כלל ועל כרחינו דרוצה לומר דהכא במה עסקינן בשפוד של עץ. וכן מבואר בדברי המנהיר שם וז"ל ורוצה לומר דהכא בשפוד של עץ עסקינן דזורקו אחר הצלי' שאינו חשוב אחר זה אלא כקוץ בעלמא וכן הוא בר"ן שם ועיין תוספות ישינים שם:

הלכות חמץ ומצה. בש"ס ירושלמי שביעית פ"ט ה"ה ר' יצחק בר רדיפא הוה לי' עובדא (פירוש פירות שביעית בזמן הביעור) אתא ושאיל לר' יאשי' אמר לי' חמי לך תלתא רחמין ואפקר קדמיהון קפודקאי דצפרי שאלין לר' אמי כגון דלית לאלין עמא רחם ולא שאל שלם היך צורכא מיעבד אמר לון כד תחמון רגלא צללא תהוין מפקין לה לשוקא ומפקרין לי' וחוזרין וזוכין בהם עכ"ל:

יש ללמוד לכאורה מדבריהם כל שמפקיר חמצו בפיו אף שלבו בל עמו שוב אינו עובר על בל יראה וכ"כ הגאון פרמ"ג בא"א סי' תמ"ת סק"ח שמן הירושלמי הנ"ל מוכח שאם בפיו מפקיר אעפ"י שבלב חושב להיפך הרי זה הפקר גמור ויהיב טעמא וראי' מדברי הרמב"ן שהביא הש"ך ביו"ד סי' רל"ב ס"ק ל"ד דכללא הוא כל שהפה מכחיש הלב ואומר בפיו היפך ממש ממחשבת הלב דבריו שבפיו עיקר יעו"ש:

ולכאורה י"ל דהא להקל אמרו דמהני ביטול שבלב דחמץ בלא"ה איננו ברשותו וכמ"ש הר"ן אבל לא להחמיר. אבל מדברי התויו"ט ריש פסחים ד"ה בודקין מבואר דכמו דמהני מחשבה לבטל חמצו להקל עליו להצילו מאיסור בל יראה ה"ה מהני מחשבה להחמיר ועובר על הלאו ע"י מחשבה יעו"ש. וכ"כ הצל"ח פסחים ו' ע"ב. ועוד דגם לענין נדר גופי' במקום דמהני דברים שבלב כגון לגבי אונס דקיי"ל נשבע בפיו ומבטל במתשבתו באופן דהיכא דמחשבה מהני המחשבה כדיבור ממש דמי:

ולענ"ד אין ראי' לדין זה מנדרים דקיי"ל אתי דיבור ומבטל מחשבה שהרי מבואר בדברי הפוסקים שם דהטעם הוא משום דקיי"ל דברים שבלב לא הוי דברים כמ"ש הרמב"ן והרא"ש הובא בט"ז וש"כ שם ואיך נלמוד משם לענין הפקר חמץ וביטולו דכתב רחמנא תשביתו דהיינו ביטול בלב וכמ"ש הר"ן וסייעתו דלהכי לא כתוב בו בביעור חמץ לישנא אחרינא אלא השבתה ללמד דביטול בלב סגי ואע"ג דקיי"ל בכל התורה דברים שבלב לא הויין דברים שאני הכא בביטול חמץ דאפי' דברים שבלב הוויין דברים וא"כ פשיטא שי"ל דקולו חומרו וכמו דהויין דברים לענין שלא יעבור בב"י וב"י ה"ה אם לבו בל עמו וחס עליו מלהפקירו באמת שוב אין כאן ביטול כלל ועובר על ב"י וב"י מה שאין כן לענין פירות שביעית שבירושלמי שם שפיר אזלינן בתר פיו דהדרינן לכללא דדברים שבלב אינן דברים:

ועיין במשאת בנימין סי' נ"ח דכשמבטל בפיו ולבו בל עמו הרי הוא כטובל ושרץ בידו הובא בפרמ"ג שם ושכ"כ הרשב"א סי' ע' בשם רב האי וכ"כ הר"ן ברפ"ק דפסחים שביטול זה תלוי במחשבת בני אדם ושמא לא יבטל בלב שלם לכן הוצרכו לתקן שיבער החמץ מרשותו ולבדוק בחורין ובסדקין דוקא הרי דלא סגי הדיבור שמפקירו בפיו כשלבו בל עמו:

והנה הגאון פרי מגדים הוציא עוד מדברי הירושלמי הנ"ל דקאמר שתהווין מפקין לשוקא ואפקרוה ש"מ דאי לא מפיק להו מרשותו אע"ג דהפקירם לא יצא נלמד מזה דה"ה בהפקיר חמצו בפירוש כשלא הוציאו מרשותו לא מהני תו שהפקירו כיון שלא הפקירו בלב שלם נהי דפיו עיקר מ"מ חצירו קונה לו אח"כ שאז אין פיו מכחיש המחשבה באותו זמן ואעפ"י שמפקירו ואומר בפירוש שלא יזכה לו חצירו לעולם מ"מ אחר רגע שדעתו בלבו עליו תו חצירו קונה לו ונהי כשהביטול בלב שלם אף שמונת בחצירו שפיר דמי כמ"ש הב"י משא"כ כה"ג וכו'. ומנא אמינא לה מהא דירושלמי שפירש ואמר תהוון מפקין לשוקא הא בחצירו לא עכ"ל:

ויש לתמוה איך יליף דין זה מהתם ומה ענין הפקר דחמץ להך דפירות שביעית דבפירות שביעית אפי' הפקירם בלב שלם וגם בפה מלא לא סגי בהכי אלא שצריך להוציאם מרשותו דוקא כדילפינן מקרא דולבהמתך ולחי'. תענית וי"ו והכי תניא בתוספתא דשביעית להדיא דכך הוא מצותו מוציאם ומניחם פתח ביתו והובאה תוספתא זו בתוס' פסחים ד' נ"ב וכן הר"ש פ"ד דשביעית הביאה וכן הרמב"ן על התורה בתו"כ נ"ה ז' כתב שם וז"ל שהוא צריך לבערם מרשותו ולהפקירם כו' כענין ביערתי הקודש מן הבית וכו' בתוספתא ומוציא ומניח פתח ביתו עכ"ל. וסיים עוד שם הרמב"ן בזה"ל למדנו מפורש שאין ביעור אלא לבער הפירות מרשותו ולהפקירן עכ"ל הרי מפורש דצריך להוציאם מרשותו דוקא ולא סגי בהפקר לחוד אפי' הפקיר באופן היותר מועיל. ואם ילפינן משם שגם הפקר דחמץ כך הוא כמו שנראה מדברי הפמ"ג א"כ בדין הוא שאפילו הפקיר בלב שלם יהא צריך להוציא ג"כ מרשותו וזה סותר דברי עצמו, ועוד דלפי הנחת הפמ"ג דהא דאמר להו תהוון מפקין לשוקא הוא משום שלא הי' שם הפקר בלב שלם משמע דאם הפקיר בלבו באמת שוב לא הי' צריכין להוציאם מן הבית וזה ודאי ליתא שהרי עיקר החיוב שם לבערו מן הבית כמ"ש בתוספתא וכ"כ התוס' והר"ש והרמב"ן ולית מאן דפליג בזה. וגדולה מזו כתב רפ"י בפסחים שאפי' הוציא הפירות לרשות הרבים עדיין לא קיים חוב הביעור עד שיוציאנו למקום דריכת חי' ובהמה כמ"ש לבהמתך ולחי' והרמב"ן הביאו וכתב שהפליג בזה ורו"ל דדי להוציא לר"ה אבל עכ"פ כ"ע מודים דבלי הוצאה מביתו לא יצא י"ת אפי' הפקירו על צד היותר טוב וז"ב:

ומה שכתב הפמ"ג שם עוד וז"ל ודע דהפקר בזמן הביעור הוא מה"ת (ועיין תוס' פסחים נ"ב) עכ"ל הנהו כותב זה לדבר פשוט ותימה דאשתמיטתי' דברי הרמב"ן שם במקומו כ"ה ז' וז"ל ואולי אפילו הביעור כולו חומר מדברי סופרים והברייתות השנויות בתו"כ בענין הביעור אסמכתא מדרבנן ועל דרך זה תתפרש משנת הכובש שלשה כבשים בחבית אחת וכן משנת שלש ארצות לשביעית וכו' או שהביעור מן התורה עכ"ל ואפי' אם תמצי לומר דבביעור מחויב מה"ת ממש אבל אי חייב, גם להפקירו מה"ת אחר הביעור זו לא שמענו (גם הפקירו של חמץ אחר שביערו כדת כשברור