סדר הלכה (רמב"ם) ע

והנה בירושלמי פ"ח ה"ד תני חרס כל שהוא גמי כל שהוא מותר לטלטלן בתוך הבית. ר' זעירא בשם. שמואל ובלבד מן המוכן. ותני כן מגופת חבית וחרסי' מותר לטלטלן בתוך הבית השליכן לאשפה אסור ליגע בהן עכ"ל ופירש הק"ע וז"ל מותר לטלטלן שראויה לתשמיש ושם כלי עלייהו. ובלבד מן. המוכן שהכינם לתשמיש מערב שבת עכ"ל. משמע מדבריו דצריך שיכינם בידים מערב שבת. ותימה לפ"ז איך מסייעו מהא דתניא במגופה וחרסים אדרבה מדקתני השליכן לאשפה אסור ליגע בהן מוכח דכל שלא השליכן לאשפה מותר לטלטלן אעפ"י. שלא הכינם מע"ש (ובפני משה פירש דמן המוכן דקאמר רו"ל שדעתו עליהם מער"ש לאפוקי זרקן לאשפה אבל האי לישנא דקאמר ובלבד מן המוכן לא משמע כן) ויש לומר. דמן המוכן דקאמר רו"ל שחרס הזה בא מן הכלי שהי' מוכן בער"ש לאפוקי חרס בעלמא וכמ"ש בש"ע סי' ש"ח ס"ז. אי נמי דרו"ל לאפוקי כשנשברה הכלי בשבת דהוי נולד ולא סגי אלא שישמש מעין מלאכה ראשונה ויהי' לשון זה מן המוכן דקאמר ממש כעין לשון ש"ס דילן קכ"ד כשנשברו מער"ש מותר לטלטלן הואיל והוכנו למלאכה מבעוד יום דרו"ל הואיל והי' כלי שלם מבע"י ומוכן הי' להשתמש בו. אי נמי לפי הנ"ל דחרם קטנה אתי לאשמועינן הוא הדין הא דתני חרס כל שהוא נמי ה"ק להשמעינן אעפ"י שאין בו אלא כדי כיסוי כלי קטן. אלא דא"כ קשה איך מסייע מהא דתניא מגופת חבית וחרסי' הא שם לא. נזכר לא קטנה ולא כל שהוא כלל. וי"ל דהא דקאמר ובלבד מן המוכן הוא דוקא משום דחרס כל שהוא אינו ראוי לכסוי מנא כל שהוא לכן צריך להכינו לכך מער"ש אבל הגדולה באמת אין צריך להכינה כלל והאי סיוע דמייתי מברייתא נמי ה"ק דתניא זרקה לאשפה הרי זה לא יגע בה הא לא זרקה לאשפה מותר לטלטלן הרי דוקא במגופה וחרסי החבית הראוין לכסות בהן כלי גדול הוא דהוי מוכן אבל חרס כל שהוא לא וצריך להכינה בידים. אי נמי הך חרס כל שהוא וגמי כל שהוא היינו אפי' לא בא מכלי גדול ולא הי' עלי שם כלי מעולם ולכן צריך להכינה לכך והיינו דמסייע לי' מהך דמגופת חבית שנשברה החבית מותר לטלטל שברי' אבל המגופה עצמה שנשברה לא הותר טלטלה אפי' ראוי' לכסות פי קצת כלים קטנים והיינו טעמא מפני שאין המנופה חשיבה כלי בפני עצמה אלא לכיסוי עבידא וכשנשברה דינה כצרור. ואבן שאין עליהם תורת כלי כלל:

ולפי זה נתחדש לנו דין חדש שיש ליזהר במגופת כלי זכוכית שלנו שקורין קארקעס שאחר שנשברו אסור לטלטלן אפי' עדיין ראויים לסתום בהם כלי זכוכית קטן אם לא שהכינם לכיסוי ולסתום מבעוד יום ודינם כצרור ואבן. ודבר זה למדנו מדברי רש"י ז"ל שכתב לפרש הא דתניא מגופה שנכתתה הוא ושברי' מותר לטלטל בשבת ופרש"י וז"ל מגופה של חבית שנכתתה החבית הוא ושברי' וכו' ולכאורה תמוה מבית מאן דכר שמי' הכא ומדוע לא פירש כפשוטו שהמגופה שנכתתה מותר לטלטל שברי' בשבת משום דחזי לכיסוי כלי קטן ועל כרחינו צ"ל דפשיטא לי' דמגופה אינה כלי אלא כיסוי לכלי ואין שברי' נטלים כל זמן שלא הכינה מערב וזה ברור בכוונתו. ולפי הנ"ל יש לו לרש"י סמוכין מהירושלמי דקאמר להביא מגופת חבית וחרסי' וכו' דלכאורה קשה חבית דקאמר למה לי וכי כעורה זו דתניא בברייתא מגופה שנכתתה היא ושברי, נטלין ולא הזכיר חבית כלל אבל להנ"ל י"ל דנפ"מ לדינא וללמדינו דנכתתה על חבית קאי הא מגופה עצמה אין חרסי' נטלין מפני שאינו כלי ואין זה מן המוכן ושפיר מסייע לי' לזעירי וכנ"ל. ובאמת בתוספתא פט"ו דשבח תני להדיא מגופת חבית שנשברה וכו' ולדברי רש"י נמצא שהירושלמי והבבלי והתוספתא כולם נתכוונו לדבר אחד:

ולפ"ז יש ללמוד למגופת של כלי זכוכית הנקראים קארעק – שטאפעק – שנשברו אסור לטלטלם אפי' ראוים עוד לכיסוי כלי קטן ודינם כצרור ואבן בעלמא:

ובש"ס דילן נחלקו חד אמר חרס קטנה מותר לטלטלה בחצר וחד אמר בכרמלית וח"א אפי' בר"ה וכן פסקו כמ"פ דאפי' בר"ה. וקשה מהא דתניא בירושלמי הנ"ל חרם כל שהוא מותר לטלטלו בתוך הבית ובתוספתא הנ"ל פט"ו דשבת ז"ל מטה שנשברה הוא ושברי' נטלין בשבת דרגש שנשבר הוא ושבריו נטלין בשבת מגופת חבית שנשברה היא ושברי' נטלין בשבת עכ"ל. הנה צריך להבין מ"ש הני ג' כלים דחשיב הא כללא כייל תנא במשנתינו כל הכלים שנשברו שבריהם נטלים. ובחפץ ד' על שבת שם קכ"ד ראיתי שיש רבותא בדין המגופה דהוי אמינא כיון שאין להמגופה תורת בית קיבול אסורה בטלטול אם נשבר החבית שלה קמ"ל כיון דהמגופה עצמה לא נשברה מטלטל אותה שראוי' לחביות אחרת. אבל המטה והדרגש ל"ל. גם להנ"ל המטה והדרגש שנשברה קאי השבירה על הכלים עצמן ומגופה שנשברה אין רו"ל שהמגופה נשברה דא"כ הרי אסורה לטלטל כלל וכנ"ל אבל נשברה קאי על החבית וכאלו אמר מגופה של חבית שבורה ואיך א"כ תני להו כלהו בחד לישנא. וי"ל דהב"ע במגופה שיש לה תורת בית קיבול דחשיבה כלי (עיין משנה ב' פ"א..) וכה"ג תורת כלי עלי' וקאי הנשברה נמי על המגופה. מצא שהתוספתא ביש לה תורת בית קיבול והברייתא ומימרא דשמואל נמי באין לה תורת בית קיבול. ואיך שהוא קשה לי מדוע השמיטו השלחן ערוך והרמ"א והלבוש הך דינא דמגופה לגמרי והרי הך דמגופה הובא בש"ס דילן וכן בירושלמי וכן אמר רב יהודה אמר שמואל לדינא ולית מאן דפליג ויש בה רבותא עכ"פ וכנ"ל וצ"ע:

ועיין ירושלמי פרק המוצא יין גם בפרק כל. הכלים דפריך הכא תנן זכוכית לכסות פי הפך והתם תנן בפ"ח זכוכית כדי לגרד ראש הכרכר ומשני כאן בעבה כאן בחדה (עיין ק"ע ובפ"מ כתב שיש לפרש נמי איפכא) אית דבעי מימר כאן במטלטל כאן במוציא. וקשה לפ"ר להך תירוצא כאן בעבה כאן בחדה משמע דחדה מותר לטלטל כל שראוי לגרד בה ראש הכרכר. והרי זה מוקצה מחמת איסור דפשוט דאין רשאי לגרד ראש הכרכר או לפצוע שתי נימין. וי"ל דראוי לגרד בו דבר מאכל הצריך גרידה וכדומה. אמנם מה דמשמע להנ"ל דבזכוכית א"צ כדי כיסוי וא"כ חד דינא אית לה עם המוציא וכמו דהמוציא חייב כשיש בו כדי לגרד ה"ה דמותר לטלטלה בשבח. מ"מ יש הבדל רב ביניהם. דזה שחייב בהוצאתו אפי' לא בא מכלל כלי נמי חייב כמו שמוכח בכמה דוכתי דכל שראוי לאיזה פעולה לעשות ממנו כלי סגי לחייבו. משא"כ להתירו בטלטול זהו בתנאי דוקא כשהי' עליו תורת כלי קודם שנשבר וכמ"ש למעלה: