סדר הלכה (רמב"ם) סז

מדרבנן דאל"כ מאי ראי' מהא דל"א להו ולא מידי וקשיא לי הרי בירושלמי ריש עירובין מוכח דהיכי דאיכא מ"ד דס"ל הכי אע"פ שאין הלכה כמותו אמרינן מוטב שיהי' שוגגין ולא מזידין, וא"כ קשה דילמא שאני בתוס' יוה"כ דיש להם על מי לסמוך דר"ע ס"ל באמת דמה"ת א"צ להוסיף אלא מדרבנן ובדרבנן שפיר אין מוחין ומנ"ל א"כ שגם באי' חירה אין מוחין וצ"ע. אבל לפמ"ש הפני משה בירושלמי שם לק"מ ובאמת דברי הק"ע תמוה:

אמנם בעיקר סברא הנ"ל דטעם שאין כופין כשמ"ש בצידה היא משום דא"צ לכוף דודאי ניחא לי' לקיימה ולקבל שכרה וכמו דאמרינן בחייבי חטו"א דאין ממשכנין משום דניחא להו בכפרה. קשה שהרי כתבו התוס' בר"ה ד"ו דאחרי ג' רגלים גם חייבי חטו"א ממשכנין כיון שעבר כבר על בל תאחר ול"א אין ממשכנין אלא כשעדיין לא עבר על ב"ת. וא"כ לסברא הנ"ל גם במ"ע שמ"ש בצידה שאין כיפין זה דוקא כשלא עבר עדיין ויש בידו עדיין לקיים המצוה בלי איסור א"כ כה"ג הרי בכל מ"ע שבתורה אין כופין כל שאפשר עוד לומר שיש בידו לקיימה וכמ"ש הגאון חוות יאיר להדיא דמה"ט אין כופין על ל"ת שכ"ז שלא עבר אפי' רודף אחרי' לעבור לא אמרו להכותו נפש ודוקא במ"ע כגון סוכה וכדומה דבישיבתו חוץ לסוכה כל רגע ורגע עובר הוא כבר לפנינו. וא"כ מה הבדל יש בין מ"ע שמ"ש בצידה למ"ע שאין מ"ש בצידה אם בידו לקיים עדיין בשניהם אין כופין ואם כשכבר עובר לפנינו בשניהם כופין כנ"ל:

והנה אמת שמצינו כעין קושיא זו ממש בתוס' ר"ה ד"ו דמה הבדל יש בין חטאות ועולות אי עבר ג"ר בשניהם ממשכנין ובלא עבר הרי בשניהם אין ממשכנין תירצו דהב"ע במתעצל ונראה כאינו רוצה בקיומה ולכן בחייבי עולות כופין איתו אעפ"י שלא עברו ג"ר משא"כ בחייבי חטו"א. אבל לכאורה דבריהם תמוהים איך יכופו איתו כשמתעצל ושוהה מלקיימה והרי לפי הנזכר לעיל בהחוות יאיר דאפי' רודף אחר עבירה ומבקש לעשותה לא אמרו בזה להכותו מטעם שהרי עדיין לא עבר ק"ו במתעצל לקיים המצוה דכ"ש שי"ל שמא יקיימנה עדיין ועיין תשובת מהרי"ט סי' מ"ז וז"ל שם כל שמתעצל בה שיהוי מצוה הוא ולא ביטול מצוה וכו' ולכן כ"ז שיש לו שהות בחיים לקיים אותה אין מכין איתו לכופו עלי' דעל ביטול למצוה כייפינן לא על שיהוי מצוה. ועוד קשה לדברי התוס' דכופין אותו במתעצל א"כ מה קשיא להו להתוס' שם דל"ל קרא דיקריב אותו ללמד שכופין אותו תיפוק לי' דעל כל המצות מכין אותי עד שת"נ. הא הך הכאה אינו אלא כשכבר יש ביטול מצוה לפנינו והכא הרי אצטריך קרא ללמד דאעפ"י שלא עבר עדיין ואין כאן רק שיהוי מצוה שמתעצל לקיימה אפ"ה כופין:

ויש לומר דס"ל לתוס' דכל עיקר חילוק זה שבין חטו"א לעולות ושלמים אינו אלא מדרבנן דחשו חכמים שמא יפשע (וזהו דוקא במתעצל) וכן משמע מדברי הרמב"ן במלחמות בסוגיא דב"ק ל"ו וז"ל שם קודם זמן יש חילוק דבהני ממשכנין כי היכי דלא ליפשע ובהנך לא פשע אבל לאחר שעבר ג"ר ממשכנין כעין שאמרו בשאר מצות מכין אותו עד שת"נ עכ"ל הרי בהדיא דס"ל שטעם הכפיי' והמשכון קודם ג"ר אינו אלא דחשו חכמים שמא יפשע אלא שהתוס' הוסיפו עוד דלא חיישינן שמא יפשע אלא כשרואין שמתעצל ובתוס' ישנים הוסיפו עוד שרואין שמוציא הוצאות שלא לצורך ולא ישאר בידו ממון לקנות קרבנו לכן אמרו למשכנו תיכף דגזרינן שמא יפשע אבל בחטאת ואשם דלכפרה קאתי העמידו הדבר על ד"ת שלא למשכנו כשלא עבר על ב"ח עדיין. כאופן דכפיי' זו של תורה דאמר רחמנא יקריב אותו ללמד שכופין אותו אינו אלא אחר שעברו ג"ר דמעתה ומעכשיו כל רגע ורגע בישיבתו בטל עובר על ב"ת וכהכאה וכפי' על כל המצות וכמ"ש התוס' וא"כ הדק"ל מה בין מ"ע שמ"ש בצידה למ"ע שאין מ"ש בצידה כלל לענין כפי' של תורה אם גם כשמ"ש בצידה כשעובר לפנינו (הרי דלא חש על מ"ש) כופין אותו כעל כל המצות ואם כשבידו לקיים ועדיין לא עבר הרי בכל המצות אין כופין:

וי"ל דזה שכתב הגאון חו"י דכל שיש לומר שמא לא יעבור אין מכין אותו אפי' רודף אחר עבירה זהו לענין להכותו נפש אבל הכאה בעלמא לכופו ולמנעו מעבירה כ"ע מודו דכופין ומכין וראי' לזה מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה בסנהדרין במשנה דאלו שמצילין אותן בנפשן שכתב דעכ"פ גם בשאר עבירות מונעין אותו בכל מה שנוכל זולת שלא להמיתו ויש א"כ לומר שגם קודם שעבר כל שיש לנו לחוש שמא יעבור מכין וכופין אותו בהכאה בעלמא וזהו דוקא בכל מ"ע שבתורה שאין כתוב מ"ש בצידה אבל כשמ"ש בצידה אין כופין כלל מקודם דסתמא לא יעבור אלא דהא תימר לאידך תירוצי אבל לפי תי' התוס' דכפי' והכאה בעלמא גם במ"ע שמ"ש בצידה א"כ נסתר חילוק זה:

ועיין ים של שלמה שם סי' ב' דעד שחשיכה גרסינן אבל משחשיכה דהיינו בין השמשות ודאי מחינן בהו. דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא עכ"ל. ולכאורה קשיא נהי נמי דמה"ת לחומרא הרי אין דבר זה מפורש בתורה (ותדע שהרי הרמב"ם וסייעתו ס"ל באמת דמה"ת ס"ד לקולא) ומי עדיף ספק איסור זה מן איסור ודאי כגון תוספת יוה"כ שהוא מה"ת אפ"ה כיון שאינו מפורש בתורה לא מחינן בהו ולא עבדינן להו מידי. ויש לומר כיון שגוף האיסור מפורש בתורה גם על ספיקו מחינן וכשנודיע להם דספיקו אסור ישמעו ויקבלו כיון שגוף הענין מצות העינוי מפורש בתורה יפרשו גם מן הספק משא"כ תוספת העינוי שאינו מפורש ואין מאמינים שהוא מצוה כלל וכמ"ש למעלה:

והנה היש"ש כתב הטעם דמחינן בהו משחשיכה משום דס"ד מה"ת לחומרא. משמע מדבריו דלמ"ד מה"ת לקולא לא מחינן בהו אפי' משחשיכה וקשה לי שהרי הרמב"ם כתב גם כן ע"ד שחשיכ"ה (אבל משחשיכה חייבין למחות) והרי הרמב"ם ס"ל דס"ד מה"ת לקולא הרי (כשהגוף האיסור מפורש בתורה) גם מספיקא מחינן בהו אפי' למ"ד ספיקא מה"ת לקולא. ויש לומר דאין ה"נ והיש"ש לרווחא דמילתא נקט הכי דס"ל לדינא דמה"ת לחומרא כדעת הרשב"א וסייעתו. ויש ללמוד מזה שאפי' בדבר שאין ספיקו אסור אלא מדרבנן מ"מ כשהודאי שלו הוא מפורש בתורה מוחין גם על ספיקו ואין לומר דשאני הכא דיש בו באמת איסור תורה ג"כ מצד מצות תוספת יוה"כ שהוא אסור מה"ת שהרי מצד תוספת יוה"כ לא מחינן כלל גם על הודאי וכנזכר:

הלכות מוקצה. ז"ל בעל המאור ריש מס' יו"ט והריני מוסר לך כלל גדול בתורת המוקצה וכו' כל מוקצה שמותר בשבת מותר ביו"ט וכל שהוא אסור ביו"ט אסיר בשבת ולא איכא מידי דאסור ביו"ט ובשבת שרי יעו"ש ובמלחמות שם השיג וז"ל לא נכון כו' והוא משתבר בשברי כלים עצמן שמותר להשתמש בהן בשבת דקיי"ל כסתם מתני' שבת קכ"ד שבריהם נטלים עמהם כשהן עושין מעין מלאכה בלבד ואלו ביו"ט לא מפלגינן בהו בין עושין מעין מלאכה