סדר הלכה (רמב"ם) סו

שאינו מפורש בתורה אפי' עובר עליו מזיד ומכחיש דברי המוכיח בחשבו שדבר זה לא אסרה תורה וזהו אינו שוגג עכ"ל. נמצא דמזיד כה"ג חשיב כעין שוגג. ומ"ש המג"א דבמזיד מענשינן לי' ומחינן לי' עד דפריש זהו במזיד ממש לא כשהוא כעין שוגג:

עוד י"ל דשאני כפי' של כל המצות שכופין אותו עד שיקבל עליו כדתניא בתוספתא וכן אמרו בירושלמי דנזיר פ"י ה"י ותיכף שיקבל עליו ואומר רוצה אני די ומפטר מן ההכאה מיד והוא בחזקת שלא יעבור עוד משא"כ בענין שהוא בעיניהם כהיתר גמור ולא יאמינו שהתורה תאסר דבר זה. כה"ג אפי' בשעת הכאה יקבל עליו עדיין אינו נאמן אצלינו ולא תועיל ההכאה לחודה אם לא שנעמיד אצלם שוטר בכל בית ובית שלא תהא זזה ידו מתוך ידו וכה"ג אין אנו עושין עישוי וכפי' בשום מקום. והן הן דברי רבינו הגדול במ"ש שהרי אי אפשר שיהי' שוטר בבית כל אחד ואחד ומוטב שיהי' שוגגין וכו' ואין כוונתו לומר שהטעם מפני שאין בידינו למחות ולמידק מזה דכשיש בידינו למחות מוחין שא"כ חולק היא על סברת בעל העיטור והר"ן דס"ל דכל שאין מפורש בתורה אפי' יש בידינו למחות לא מחינן וענשינן. ולא אישתמיט להו לכל הפוסקים להביא בשום מקום שהרמב"ם חולק על סברא זו. אבל כוונתו כמ"ש דכל שנהגו בו היתר ואין מאמינים לנו שזה אסור כל שכן שגם הם אינו נאמנים אצלינו אם לא שנעמיד שוטר בכל בית ובית וזה דבר שאי אפשר וכאמור ועיין מ"ש בזה למעלה בהלכות הוכח תוכיח דהרמב"ם פליג על סברת בעל העיטור אבל לפי מ"ש כאן יש לומר דלא פליגי:

עוד י"ל דמה שנראה מדברי העיטור דכל שאינו מפורש בתורה לא מחינן בהו אעפ"י שיש בידינו למחות. י"ל דהיינו דוקא בדבר שיש מתן שכרה כתוב בצידה דקיי"ל להקל בכפיית מצוה שכתוב מ"ש בצידה אפי' הוא מ"ע מפורשת בתורה. וי"ל דכשהדבר אינו מ"ע גמור ויש מ"ש בצידה נחית חד דרגא שלא לכופו כלל. והנה מבואר בש"ס סוכה דף כ"ח דמן הכתיב כל האזרח וגו' תענו את נפשותיכם הכתוב באחרי מות מיני' ילפינן דנשים חייבות בתוספת עינוי דיוה"כ. וכתוב בצידה כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם הרי שכרה בצידה ושפיר י"ל דאין כופין. משא"כ עיקר המצוה של עינוי יוה"כ אין שם מ"ש בצידה כלל לא בפרשת אמור ולא בפרשת פנחס ולא עוד דאפי' נאמר דמתן שכר זה סובב גם על גוף מצות העינוי מ"מ הרי יש בעינוי יוה"כ גם ל"ת חוץ המ"ע וכה"ג כופין הגם שמ"ש בצידה וכמ"ש התוס' והר"ן וסייעתם משא"כ מצות תוספת יוה"כ שאין בה אזהרת ל"ת כלל רק מן הכתוב כל האזרח וגם משם אינה מ"ע פרטית אבל נכלל במ"ע של עינוי יוה"כ ויש שם מ"ש בצידה. מה"ט י"ל דלא זו דאין כופין אלא דלא אמרינן להו ולא מידי. אמנם לפ"ז י"ל דדוקא נשים הוא דלא כייפינן להו (אע"ג דגוף הסברא זו מוטב שיהי' שוגגין שייכי גם באנשים וכדמוכח בסוף פרק חזקת הבתים וכן כתב בעין זוכר דף צ"ח ע"ד ודלא כמהר"י ב"ר יעו"ש. וזהו דוקא כשאין בידינו למחות או באיסור דרבנן או כשיש להו על מי לסמוך כמ"ש בירושלמי ריש עירובין לפי פירושו של הקרבן עדה. אבל באמת דבריו תמוהין דמנ"ל לפרש דלהכי לא מיחה בהם משום דיש להם לסמוך על ריש לקיש דלמא הדברים כפשוטן בש"ס דילן בשבת דף קמ"ח וביצה ל' וב"ב ס' דמוטב שיהי' שוגגין נאמר אפי' לית מאן דפליג להתיר) על תוספת יוה"כ משא"כ אנשים דאין שם מ"ש בצידה בתוספת יוה"כ גבי אנשים ועיין בצל"ח ביצה למ"ד מה שהשיג על הפנ"י דמש"ס סוכה כ"ח מבואר שיש בזה עשה לחוד:

גם בשבת קמ"ח דגם בדאורייתא לא מחינן בהו ומוכח הכי מהני נשי דאכלו ושתי בתוס' יוה"כ. ולכאורה תמיה להנ"ל הא לא מוכח מהתם דשאני דבר שמ"ש בצידה וכנ"ל. ויש לומר לפי מה שתירצו בתוס' בשם ירושלמי דאין מענשין אבל מוזהרין לכוף הגם שמ"ש בצידה אבל לאידך תירוצא קשה. עוד י"ל לפמ"ש מהרי"ק בשם הר"י כהן דבגלל הדבר הזה יברכך לא מקרי מ"ש בצידה וי"ל דה"ה ביום הזה יכפר לא מקרי מ"ש בצידה אי נמי לדעת האומרים דאין מ"ש הכתוב בצידה פוטרו מכפי' רק אם הוא מיותר ויום הזה לכפר עליכם לא מיותר. ודו"ק:

ואמת שהר"ן ביצה שם כתב דבש"ס שם לא גריס הך ולא הוא גם לא הוכחה זו כלל. וי"ל דבהכי פליגי הנך תרי סוגיות וסוגיא דשבת ס"ל דאפי' מ"ש כתוב בצידה כייפינן עכ"פ כפי' קטנה (כדעת י"א הובא בפוסקים) ואמאי לא אמרינן להו ולא מידי אבל סוגיא דביצה י"ל דהני מילי במ"ע גמורה משא"כ תוס' יוה"כ אעפ"י שהוא מה"ת מ"מ אינה מע"ג בפ"ע ונחית חד דרגא דלא אמרינן להו ולא מידי ולא מוכח מהתם לשום ענין שאין בו מ"ש בצידה. אבל בגירסת הש"ס שלפנינו גרס גם בהמביא הכי. ודוחק לומר דדוקא באיסור עשה מ"ש בצידה הוא דיליף מהתם לא בשאר מצות דסתם דבריהם לא משמע הכי. גם דברי הרמב"ם שכתב שהדין כן בכל הדומה לזה ופירש הרב המגיד דכוונתו כל דבר שאינו מפורש בתורה אעפ"י שהוא מה"ת אין מוחין בהם ולא כסברא הנ"ל הי' לו לפרש שזה בתנאי מפורש שיהי' דומה לזה רו"ל שיהי' דבר שמתן שכרו קצוב בצידו דוקא אבל מוכח מזה דס"ל כסברא הנ"ל דאעפ"י שמ"ש כתוב בצידה מ"מ צריך למחות בהם ואמאי לא אמרינן להו ולא מידי הא כפי' עכ"פ מחוייבים לכוף אע"פ שאינה מ"ע פרטית ודוקא במצוה דרבנן שיש לה שורש במ"ע של תורה שכתוב מ"ש בצידה כגון פריעת חוב אביהם כשלא הניח מקום לגבות שמחוייבים לפרוע חוב אביהם מצד חיוב דרבנן לא מה"ת כלל בכה"ג שייך שפיר לומר כיון דשורש חיוב כיבוד אב הוא מ"ע שמ"ש כתוב בצידה א"כ כה"ג שאינו מה"ת נחית חד דרגא שלא לכופו כלל (וכמ"ש בתומים ר"ס צ"ז) משא"כ כשהדבר הוא מה"ת ממש אעפ"י שאינה מ"ע פרטית כופין ומוחין עכ"פ כפיי' קטנה:

עוד י"ל לפי מ"ש הגאון בעל יד שאול סי' רמ"ח וז"ל דכל הטעם דאין ב"ד מוזהרין על מ"ע שמ"ש בצידה כו' כיון דמתן שכרה בצידה אין אנו צריכין לכופו וכמו שאמרו חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותם משום דכפרה הוא וכו'. ולפ"ז נראה כי היכי דכסבור שהוא פטור ממשכנין (וכמו שכ' התוס' כריתות י"ג) עכ"ל. וא"כ אפי' נימא דתוספת עינוי הוא מ"ע שמ"ש בצידה ממש כמ"ש כי ביום הזה יכפר עליכם וא"צ לכוף עלי' דודאי ניחא להו בכפרה ודמיא ממש לחייבי חטאות ואשמות כנ"ל אבל הרי אלו האוכלות ושותות לפנינו מפני שאינן יודעות כלל שמחוייבין להתענות בתוספת וסוברות דלהכפרה יגיעו בעינוי של יוה"כ עצמו. והרי אינן טועות בזה שבאמת עצומו של יום מכפר להם גם עבירה זו וא"כ הדברים קל וחומר מה במקום שהוא טועה וסובר שא"צ להתכפר (אעפ"י שבאמת צריך) שוב כופין אותו ק"ו בסובר שהוא א"צ להתכפר וקושטא הכי הוא שמתכפר לו אע"פ שלא יעשה כן א"כ ודאי דצריך לכופו. ואמאי לא אמרינן להו ולא מידי ושפיר הוכיחו בש"ס מכאן דבכל כה"ג דינא הכי אפי' אין מ"ש בצידה:

עיין לח"מ פ"א שם שהוכיח הרמב"ם מדברי הש"ס דאין הלכה כר"ע דס"ל דתוספת עינוי הוא