סדר הלכה (רמב"ם) סה

(וכן בסוף עמוס וכן בירמי' ל"א כ"ב) כן ביואל סי' ב' וסי' ד'. ומשולש בכתובים כי בחר ד' בציון וגו' פה אשב כי אויתי' וכתיב בתרי' צידה ברך אברך אביוניה אשביע למס (תהלים קל"ב ט"ו). א"כ מבואר ונגלה שבנין הבית הגדול והקדוש יש לו ענין אל הפרנסה וכלכלה. וי"ל דכוונת הרמב"ן אינו אלא שיותר יש לו ענין בברכת הזן שעיקרה נתיסדה על הכנת מזון לבריותיו משא"כ ברכת בונה ירושלים או שאר הברכות. ובאמת בנוסח בהמ"ז שברמב"ם שם לא נמצא הזכרת מזון אלא בברכת הזן לבדה. משא"כ בנוסח בהמ"ז שלנו יש הזכרת המזון והפרנסה בכל הארבעה ברכות. ונראה שתיקנו כן אחרי שגלינו מארצינו ונחרב בית תפארתינו דשוב אינו דומה ברכת הארץ ובנין המקדש לברכת הזן לכן ראוי להזכיר ענין המזון בתוך הברכות הללו ג"כ שיהי' כוללים כולם מעין ברכת הזן שהוא המ"ע של תורה. ואכלת ושבעת וברכת נוהגת תמיד:

ומדברי הקרבן עדה בירושלמי פ' ט"ו דשבת ה"ג שכתב וז"ל רעינו ופרנסינו בברכת הארץ א"ל טופס ברכות הוא ואין לשנות עכ"ל. הרי אומר דרעינו זונינו בברכת הארץ קבועה. וזה חדש ולא מצאתי לו חבר בשום מקום. ואם שלפ"ז יתיישב תמיהת הרמב"ן הנ"ל שהרי אכילה והשביעה והברכה שעלי' סמך הכתוב עצמו אל נתינת הארץ בפירוש. מ"מ יותר נראה לומר דלא דק בלישני' וכוונת הק"ע על ברכת בנין ירושלים או אולי בט"ס נעתק כן וצע"ג. ובשה"ג בהג"ה הנ"ל כתב שם דבברכת הטוב והמטיב לא יאמר רעינו אלא רועינו אפי' בחול (וכן מצאתי באור זרוע סי'.. ואולי הא"ז לא נתגלה עדיין בימי הגה הזו לכן לא הביא בשמו ועיין במ"י סי' קפ"ח) וכן הוא בסידורו של האר"י ז"ל וזה ראי' ג"כ על ההשערה שכתבנו למעלה דמציאה זו שבשה"ג שם שמצא כתוב מקורה היא מכתבי האר"י ז"ל:

בש"ס שבת דף צ' ובתוס' שם בד"ה שמצניעין אותו שפירשו שראוי ליתן לעכו"ם או למכור לו קשה לי א"כ מ"ט דת"ק דפוטר בחגב חי טמא משום דלא יהיב לי' לקטן לשחוק בו שלא יאכלנו הא חזי אכתי ליתנן לעכו"ם או למכור לו בשביל בנו קטן לשחוק בו וצ"ע:

שוב יצאו לאור חידושי הר"ן על שבת ראיתי שכתב שם סוף פ"ט וז"ל אבל טמא לא דחיישינן דלמא מיית ואכיל לי' ואע"ג דחזי לתינוק כותי לא חיישינן דמידי דחזי לדידן בעינן כדפרישית לעיל עכ"ל. ולעיל שם בסמוך כתב וז"ל אם לאכילה כמלא פי חזיר היינו דוקא כו' שנפלו לו בירושה מבית אבי אמו כותית או שנתנו לו במתנה כו' או שהוא מוציא בפירוש לאכילת בהמות כו' אבל מסתמא לא משערינן משום דחזי לכותי כדמוכח בסמוך עכ"ל:

ולפ"ז י"ל שכוונת התוס' ג"כ הכי ורו"ל במוציא בפירוש לאכילת בהמה הזאת להכי משערינן אפי' לבהמה טמאה אבל מסתמא לא מתחייב אלא במידי דחזי לישראל ובו משערינן. (הג"ה. לפי דברי הר"ן שם בתירוצא קמא אשכחן דמתחייב אינש מיתה ע"י ירושה שנפלה לו או ע"י מתנה דהיינו אם הוציא גרעין תמרה אחד ואין בזה שיעור לחייבו מיתה אא"כ באופן הנ"ל שנפלו לו בירושה או במתנה מידי דחזי לי' גרעין זה):

בש"ע להרב או"ח סי' של"ו סעיף כ"א וז"ל מותר להשען באילן בריא אבל בתש אסור מפני שמנידו והרי זה משתמש באילן עכ"ל וקשיא לי וכי היכן מצינו באיסור השימוש באילן דהוא דוקא כשהוא מניד את האילן ע"י שימושו ואדרבה סתמא של דברי הש"ס והפוסקים שכתבו דעיקר איסורא אינו אלא משום שמא יעלה ויתלוש פשיטא שגם באילן בריא חיישינן הכי וכן מבואר להדיא בדברי האו"ז שממנו מקור דין זה כמו שיתבאר דלהתשמש באילן אפי' הוא בריא אסור הרי מוכח בבירור דאעפ"י שאין שם משש הנדה כלל אסרו משום שמא יעלה ויתלוש והנה הרב שם הראה מקום מוציא לדין מן הים של שלמה ומג"א שם. ואמת כי המג"א שם סקט"ו הביא בשם היש"ש פ"ה דביצה סי' ו' בשם האו"ז. ושם כתב בזה"ל וכתב האו"ז וכו' ולהשען בבריא מותר בתש פירוש בחלש אסור עכ"ל. והרב סבור דבריא ותש אאילן קאי ולהכי מותר בבריא מפני שאין בו חשש הנדה משא"כ כשהוא תש אסור מפני שהוא מנידו והרי זה משתמש באילן וכל שאין מנידו אין בו איסור משתמש באילן ותימה שהרי מיד בסמוך כתב היש"ש בשם... בזה"ל אבל שימוש להשתמש באילן או בבהמה אפי' בבריא אסור עכ"ל. אמנם לענ"ד שהאו"ז והיש"ש והמג"א לא באו לחדש בזה חילוק בין אילן בריא לחלש שלא נמצא סמך לא במשנה ולא בגמרא לזה בשום מקום. ונהפוך הוא באילן בריא וחזק שייך טפי לומר שמא יעלה ויתלוש אלא שהאו"ז שמחלק בין בריא לחלש לאו על האילן קאי אלא על האדם קאי והוציא חילוק זה מהירושלמי שם פ"ה דביצה ה"ב איתא תמן אית תני נשענין בבהמה ואית תני אין נשענין מאן דאמר נשענין בבריא ומ"ד אין נשענין בחש יעו"ש וק"ל:

הלכות שביתת עשור הרמב"ם בפ"א מהלכות שביתת עשור כתב נשים שאוכלות ושותות עד שחשיכה והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקודש אין ממחין בידן שלא יבואו לעשות בזדון שהרי אי אפשר שיהי' שוטר בבית כל אחד ואחד להזהיר נשיו וכו' עכ"ל. ויש לתמוה לפ"ר מפני מה לא הספיק לו להרמב"ם הטעם המבואר בש"ס דמוטב שיהי' שוגגין ולא מזידין וכמ"ש הרמב"ם עצמו שם. ותו איכא למידק דלפי טעמו של הרמב"ם משמע דוקא מפני שא"א למחות. א"כ אפי' אכלו בין השמשות ואפי' בלילה מה נועיל במחאה שלנו הרי מוטב שיהיו שוגגין. וכדמוכח בש"ס שבת נ"ה וכמו שכתב בד"א בלב ים פרק המביא שם להדיא והבאתי דבריו לעיל הגם שהשגנו עליו דאשתמיט מיני' דברי הסמ"ג מ"מ כל זה אינו אלא לחייבם להוכיח אבל כפי' בעל כרחם כשא"א לנו להעמיד שוטר בבית כל אחד זהו ודאי אפי' באיסור המפורש דינא הכי אחרי שאין בידינו להפרישם מהאיסור ועוד קשה שהרי לפי הטעם המבואר בש"ס דמוטב שיהי' שוגגין משמע דאפי' יש בידינו למחות נמי לא מחינן בהן וכן מוכח להדיא מדברי הר"ן ובעל העיטור שהובא בהרא"ש פרק המביא סי' ב' וז"ל דוקא במידי דאתי מדרשה וכו' אבל במידי דכתיבא להדיא באורייתא מחינן בהו וענשינהו להו עד דפירשו עכ"ל. הרי מוכח מדבריו דבדבר שאינו מפורש בתורה אעפ"י שיש בידינו לענשם נמי לא מחינן בהו:

וי"ל דלכאורה קשה לפי מה דקיי"ל שזהו דוקא בשוגגין אבל במזידין מחינן בהו וענשינן עד דפרשו (וכמ"ש המג"א סי' תר"ח סק"ג) א"כ מדוע לא נמחה בהם ונודיעם שדבר זה איסור מה"ת הוא וכשלא יקבלו הרי הם שוב מזידין ובזה כ"ע מודים דמחינן בהו. וענשינן להו עד דפרשי. אבל י"ל שהטעם לזה כיון שאינן יודעות כלל שזה מצוה מה"ת ונהגו כן מחמת טעות עד שנעשה להן כהיתר גמור ולא יקבלו ממנו אפילו נודיעם הרי לא יאמינו ומזיד כזו קרוב לאונס הוא דלבייהו אנסינהו וכ"כ בשל"ה וז"ל והך מצוה שלא לומר כו' הוא בדבר