סדר הלכה (רמב"ם) סד

רוענו זונינו בשבת מהו. א"ל טופס ברכות כך הוא עכ"ל מבואר להדיא שגם הם נהגו לאמרו ושאל אלין (תיבות) דאמרינן רועינו זונינו איך אמרינן להו בשבת (והרי אסור לתבוע צרכיו בשבת) שאם לא נהגו לאמרו לא הי' לו לומר דאמרינן אלא הי' לו לשאול אלין דאמרו הכי מהו. הרי זה א"כ היפך ד' הירושלמי הנ"ל:

אמנם בהיטב העיון נלענ"ד ליישב דאין כאן מחלוקת ולא שינוי בנוסחאות אבל אלו ואלו צדקו יחדיו ונאמר שענין הזכרה זו של מזון ופרנסה בתוך ברכה זו כולם נהגו לאמרו וכמו שאמר בפשיטות שם בשני המקומות טופס ברכה כך הוא ולכן אמרו שלא להשמיט תיבות הללו בשבת לבלתי שנות מטבע וטופס של הברכה אבל מ"מ הואיל דקיי"ל דאסור לשאול צרכיו בשבת יש שנהגו לומר בשבת רועינו במקום רעינו בחול (לרמז שאין תובעין היום את צרכיהם וכמ"ש הנ"ל) ועל יש נוהגים אלו לא שאיל ר' זעירא כלל אם יש בזה משום תובע צרכיו בשבת דפשיטא כיון שאינו אומר בלשון בקשה שוב אין כאן תובע צרכיו בשבת אבל השאלה הי' על אלו בני אדם שלא נהגו כן ואומרים גם בשבת רעינו בלא ויו החולם מהו ? אם יש בזה איסור תובע צרכיו בשבת או לא. ואמר לו ר"ח טופס ברכה כך הוא ואין איסור בדבר. זהו כוונת השאלה והתשובה בירושלמי שם ושפיר גרס רעינו בלא ויו. ושפיר שאל בלשון מהו מימר ללמדינו דאינהו גופייהו לא הי' נוהגין לומר רעינו בשבת אבל רועינו שפיר י"ל דנהגו לאמרו (דהשמעת התיבות הללו לגמרי כ"ע מודו דזהו שינוי מטבע וטופס של ברכה) וכאמור למעלה:

אמנם דבריהם בויקרא רבה שם שמבואר שם להדיא דהשאלה היתה על הא דאמרינן רועינו בשבת (במקום רעינו שבחול) כדי שלא נהי' כתובעי צרכינו בשבת אבל מ"מ הרי משנה המטבע וטופס ואפשר דלא שרי למיעבד הכי. ועל זה השיב ר"ח ב"א טופס ברכה כך הוא כלומר כיון שאין שינוי בגוף התיבות אלא בהנקודות אין בזה משום שינוי מטבע אדרבה שפיר קא מברכין הכי לצאת ידי שניהם האחד לבלתי לשאול צרכיו בשבת. והשני לבלתי יחסר טופס המטבע גופה. נמצא שבעיקר הענין הירושלמי והמ"ר שניהם לדבר אחד נתכוונו אלא דבירושלמי נשאלה שאלה זו על האומרים גם בשבת אם יש בזה משום תביעת צרכיו בשבת והשיב ר"ח דטופס ברכה הוא ואין בו איסור. ובויקרא רבה נשאלה שאלה על האומרים בשבת רועינו בחולם אם יש בזה משום איסור משנה מטבע של ברכה השיב ר"ח ג"כ טופס ברכה כך הוא כיון שאין שינוי בגוף התיבות אלא בנקודה. וכ"ע ס"ל דאין להשמיט תיבות הללו בשבת. אבל יש מדקדקים שנהגו לתקן לומר בשבת. רועינו בחולם ומי שלא ישנה כלל ג"כ אין איסור בדבר וכנזכר:

ובהיות כן מצאנו ישוב נכון לתמיהת הכנה"ג והבר"י הנ"ל שהרי זה לשון השה"ג שם בתחילה. ונראה דאין לומר רועינו בחולם שהוא סיפור דברים רועה שלנו אלא יאמר רעינו בשב"א כלומר רעה אותנו וכן זונינו לא יאמר זונינו אלא זנינו שהוא לשון בקשה ואח"כ כתב מיד ואין לומר זנינו בשבת לפי שאין אדם שואל צרכיו בשבת עכ"ל ואין רו"ל שלא לומר אלו התיבות כלל שהרי נותן טעם לדבריו לפי שאין אדם שואל צרכיו בשבת א"כ זהו דוקא כשאומר רעינו בשב"א אבל מודה שיכול לומר רועינו כמ"ש שם בעצמו שזה אינו לשון שאלה ובקשה אלא סיפור דברים בעלמא. ומ"ש בירושלמי דגם רעינו אין איסור לומר בשבת לא אמרו אלא נגד האומרים נוסח אחד בין בחול בין בשבת. ועל זה השיב ר"ח דאיסורא לא עביד ל ר"ח ב"א גופי' ור' זעירא וכלהו חבריא ודאי דלא עבדי הכי וכדמוכח שם להדיא (וכמ"ש הרמב"ן בחידושיו הנ"ל) דאינהו לא נהגו הכי אלא בשבת אמרו רועינו במקום רעינו שבחול וכמ"ש בויקרא רבה וס"ל לשה"ג דהכי הלכתא. באופן דלא זו שאין סתירה מהירושלמי לדברי השה"ג אדרבה הירושלמי נמי הכי ס"ל:

שוב מצאתי ראיתי בש"ע להרב סי' קפ"ח שם הביא בשם קבלת האר"י ז"ל לומר בחול רעינו בשב"א ובשבת רועינו בחולם עכ"ל והנה מלבד הידוע שכל דבריו דברי קבלה. אבל יש להם מקור נאמן בפשטות דברי הירושלמי והמדרש רבה וכדאמרן. והן הן דברי השה"ג הנ"ל שסיים הגה"ה מצאתי. וכפי ההשערה הקרובה שהג"ה הלזו שמצא כתוב מתוך כתבי האר"י ז"ל היא לקוחה והבן (וצ"ע בענין הנוסח ואל תצריכנו למתנת בו"ד כו' אם נמצא בנוסח האר"י ז"ל בשבת):

והנה לפ"ר קשיא לי על הרמב"ם ז"ל שבנוסח ברכת המזון שכתב בחיבורו לא נמצא שם אלין תיבות מן רעינו זונינו פרנסינו כלכלנו כו' לא מינה ולא מקצתה והרי מבואר בירושלמי וכן במד"ר שטופס ברכה כך הוא עד שסמכו ע"ז והתירו לאומרן אפי' בשבת ומדוע ס"ל לרבינו שלא לאומרם כלל אפי' בחול והנו"כ לא העירו מזה כלל:

והנה בחידושי הרמב"ן על שבת דף קי"ג כתב שם וז"ל ואני תמה בין בחול בין בשבת רעינו פרנסינו בבונה ירושלים מה בעי. ושמא בברכת הזן היו אומרים כן כמו שאנו אומרים בה לא חסר ואל יחסר לנו מזון לעולם ועד עכ"ל, וי"ל שזהו גם דעת רבינו שהם נהגו להזכיר המזון והפרנסה בברכת הזן במקום שאנו אומרים בה לא חסר לנו ואל יחסר לנו מזון. ועכשיו שאנו אומרים תפילה זו שלא יחסר לנו מזון בברכת הזן תו לא צריך למימר הך רעינו זונינו כלל הן בחול הן בשבת, ויש להוסיף עוד טעם על פי מ"ש הרמב"ן שם וז"ל בירושלמי זעירא שאיל לרחב"א מהו מימר רעינו פרנסינו כו' מכאן נראה שמנהגם לא הי' לאומרו שאם הי' מנהג לאמרו לא הי' שואל מהו מימר אלא הי' לו להקשות והרי אומר רעינו פרנסינו עכ"ל. הנה נראה דס"ל דמנהגם הי' באמת שלא לומר אפילו בחול. וי"ל דזהו טעמו של הרמב"ם שהשמיט נוסח זה לגמרי:

אמנם לשיטת השה"ג שזכרנו וכן לפי קבלת האר"י ז"ל שהובא בש"ע הרז"ש דבשבת לא יאמר רעינו. אבל רועינו יאמר הרי א"כ בטלה הוכחה זו לגמרי דלעולם נהגו לומר רועינו זונינו אבל זעירא שאל על אותם הנוהגים לומר גם בשבת רעינו מהו וכנ"ל:

גם תמיהת הרמב"ן מה ענין רעינו ופרנסינו בבונה ירושלים. לפענ"ד י"ל על פי מ"ש במשנה ה' פ"ה דאבות שלא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים ופירש הרע"ב שזה מפני שהשי"ת הזמין להם פרנסתם בירושלים בריוח יע"ש. וכל הזמן שהי' הבית הגדול והקדיש עומד על תלו היתה תפילתו של כה"ג נשמעת שלא יצטרכו עמך ישראל זל"ז. ובאמת מצינו בתורה ובנביאים ובכתובים שבנין המקדש תסבב גם הפרנסה והמזון. ומהעדר המקדש יבוא העדר פרנסה ומזונותינו עמו. כתוב בתורה. ונתתי משכני בתוככם זה בנין בהמ"ק (ע' רש"י) וסמיך לי' ואכלתם ישן נושן וכו' (ויקרא כ"ו י"א). וכתיב ושברתי גאון עוזכם (זה חרבן המקדש רש"י) וכתיב בתרי' ונתתי שמיכם כברזל וגו' ולא תתן ארצכם את יבולה (שם י"ט כ'). ושנוי בנביאים יען ביתי אשר הוא חרב וגו' על כן עליכם כלאו שמים מטל וגו' ואקרא חרב על האדמה ועל כל יגיע כפים (חגי א') ושם ב' למן היום יסד היכל ד' מן היום הזה אברך