סדר הלכה (רמב"ם) סג

באספסתא א"מ אלא בצריך לה. ושם כתבתי שזהו כוונת הר"ן. ולפ"ז מוכח נמי כדעת האומרים דמשאצ"ל פטור לדעת הרי"ף ועיין במשנה דכחס על הנר ובתוס' שם. אבל כבר כתבנו דרך אחר בטעם השמטת הרי"ף הך דר"כ ושם כתבנו שיש חדשות בריטב"א שם בריש מוע"ק דלא גרסי בש"ס שם תיבת בשבת ומפרש פלוגתא דרבה ור' יוסף ביו"ט. ואביי דמקשה מדר"כ ס"ד דיש חילוק מלאכות גם ליו"ט כפשט משמעות המשנה דמקשינן מינה בפסחים דף מ"ז ומכות דף כ"א ורבה ור"י ס"ל דאין חילוק מלאכות ליו"ט ולק"מ מהך דזומר וצריך לעצים דההוא לענין שבת איתמר ושפיר חייב ב' דיש חילוק מלאכות בשבת משא"כ ביו"ט ולא פליגי רבה ור"י אלא לענין התראה האיך מתרינן בי' דצריך להתרותו במאי דדמי לי' טפי יעו"ש בריטב"א]:

הרמב"ם פ"ו מה' שבת דין כ"ב מציאה מוליכה פחות פחות מן ד' אמות. ותמהו כולם יעוין בכ"מ ונו"כ וראיתי להגאון בספרו חוות דעת דפוס ברעסלא בשם אביו כתב וז"ל ותמהתי דהא ש"ס ערוך הוא בע"ז דף ע' דאמר ר' יצחק המוצא כיס בשבת מוליכה פחות פחות מד' אמות עכ"ל:

ולענ"ד לק"מ חדא דס"ל שגירסתם הוא כגירסת הרא"ש והר"ן דה"ג כר' יצחק דאמר מוליכה פ"פ מן ד' ולא גרס המוצא כיס כלל. ובאמת מבואר בשבת דף קנ"ג דלא איירי ר"י התם במציאה כלל ועוד תימה לתמיהתו דאפי' לגירסא שלפנינו הא יש לפרש דהמוציא כיס בשבת רו"ל שהוציא כיסו מביתו. ונראה מזה דפשיטא להו דהמוצא כיס דאמר ר"י שם דף ע' רו"ל שמצא מציאה. ולא ידעתי מנ"ל הא. ואדרבה הרי המגן אברהם סי' רס"ו ס"ק יו"ד כתב וז"ל סמוך לחשיכה כו' וצריך עיון דהא בעכו"ם קאמר המוצא כיס בשבת משמע אפי' הוציא בשבת עצמו שרי ואפשר דהתם איירי בשוכח עכ"ל. הרי מבואר דפשיטא לי' דבהוצאה מיירי ולא במציאה כלל. ובעיקר קושית המג"א י"ל דגירסת רבינו ירוחם תלמידו של הרא"ש גריס נמי כהרא"ש רבו דלא איירי שם במוצא כיס. וגרסינן כדר' יצחק דאמר מוליכה פחות פחות מד' אמות:

שוב ראיתי בק"נ פרק מי שהחשיך שכתב שיש לומר שדבר זה תלוי אי גריס המוציא ביו"ד ש"מ דמוציא מבית קאמר משא"כ אי גריס המוצא בלא יו"ד רו"ל מציאה ממש. ולענ"ד אין מזה הכרח שהרי מצינו הוצאה במקרא בלא יו"ד כלל. ויוצא אתכם מכור הברזל ויוצא עמו בששון. ויוצא את בן המלך ויוצא נוזלים מסלע כולם בלא יו"ד כמו שנאמר לנו במסורה פ' ואתחנן כ"ש שאין לבנות ע"ז יסוד בלשון המשנה והגמ'. ויובן מזה שמ"ש הק"נ שם והרמב"ם בתשובתו לחכמי לוניל שכח מקור הדין וכתב שם שזה דבר ברור. ולהנזכר נתברר שאין זה ברור לא בהיר ולא צהיר. אדרבה מוטב לנו לומר שהרמב"ם לא שכח את סוגיות הש"ס הנ"ל אבל לא שכח שגם המוציא בלא יוד יתפרש ג"כ על היצאה ובזה יסתלק ג"כ מ"ש הפני משה בירושלמי פ' מי שהחשיך במה"פ שם עיי"ש:

והנה בש"ס שם דף ע' אמרינן כמה כיסי משתכחי בשוקא. ואי מיירי במציאה קשה ודאי דלא שכיחי כולי האי מציאות בשוק ומה גם כיסים מלאים מעות משא"כ אי מיירי בהוצאה מביתו שאנשי השוק המחשיכים על עסקם ואינם מספיקים לבוא לביתם מבעוד יום והמעות אתם בכיס על זה שייך יותר האי לישנא דמשתכתי כמה כיסי בשוק. וכן לפעמים אפי' כשהגיעו לביתם שוכחים שהמעות עוד בכיסי מלבושיהם ויוצאים לשוק, ובספר נשמת אדם כלל. כתב דקבלה היתה בידם דהך המוצא כיס לשון הוצאה הוא:

בש"ע או"ח סי' שי"ד סעיף ז' חותמות של כלים מותר להתירן. י"ל דזהו דוקא בחותם שאין בו אותיות אבל כשיש עליו אותיות ונמחקין ע"י שבירת החותם אסור. וראי' מדברי המג"א סי' תקי"ט ובאה"ט שם סק"ד בעכו"ם שהביא כתב חתום מותר לפותחו ביו"ט (אע"ג דבשבת אסור כמ"ש במג"א סי' ש"ז ובאה"ט שם ס"ק נ"ו) וכתב המג"א דאם כתובין עליו אותיות או שורות אסור דהוה לי' מוחק כמ"ש בסי' ש"מ ס"ג. אלא דשם כתב המג"א בשם הכנה"ג (והובא בבאה"ט סי' ש"מ סק"ה) דאין איסור אלא כשכתב על העוגה אותיות מדבר אחר אבל כשהכתיבה הוא מהעונה עצמה בדפוס או בידים שרי לכן אוכלין העוגות שיש עליהם ציורין וצ"ע עכ"ל. הכא נמי סתם האותיות שעל החותם שלנו אינו מדבר אחר אלא מן השעוה עצמה שמניחין עלי' את החותם השקוע או הבולט ויוצאין אותיות כבדפוס (ובש"ע הרב רז"ש לא חילק בדין העוגה שם בסי' ש"מ וסתם שאסור ולכן סתם ג"כ בסי' תקי"ט דוקא בחותם שאין בו צורה עיי"ש אבל לדעת המג"א צ"ע). ואפשר דהמג"א דנקט בלשונו אם כתובין עליו אותיות כתובין היינו ע"י כתב שע"י דבר אחר משא"כ כשהאותיות יוצאין מדוחק החותם כנזכר (ובש"ע הרז"ש נראה שבכוונה שינה לשון המג"א וכתב בזה"ל והוא שאין בחותם לא צורה ולא כו' וזהו לשיטתו בסי' ש"מ שלא חילק גם לענין העוגה בזה) ולכן אין תקנה רק להתיז ראש הצלוחית כמ"ש בס"ו ובאם א"א להתיז ראש הצלוחית לא יפתחנו כלל והמג"א עצמו סיים בצ"ע ועיין תשובת חוות יאיר סי' חי"ת. ולענין מעשה שאלתי את פה קדוש מה"ר ישעי' מושקאט נ"י ודנתי לפניו כל הנזכר והסכים לדברי:

בירושלמי דשבת פרק ט"ו הלכה ג' תני אסור לתבוע צרכיו בשבת ר' זעירא שאל לר' חייא בר אבא מה מימר רעינו פרנסינו א"ל טופס ברכה כך הוא עכ"ל. והובאו דברי הירושלמי הללו בהלכות הרי"ף פ"ז דברכות וברא"ש שם סי' כ"ב ע"ש:

והנה בשלטי הגבורים שבמרדכי שלהי ברכות כתב שם וז"ל ואין לומר רעינו זונינו בשבת לפי שאין אדם שואל צרכיו בשבת עכ"ל. ובכנה"ג ובר"י תמהו עליו שדבריו הם נגד הירושלמי ונגד הרי"ף והרא"ש שהביאו דבריו לדינא שא"צ לשנות בשבת את הנוסח כי טופס ברכה כך הוא עיי"ש שהניחו בקושיא:

ולענ"ד י"ל דהא בלא"ה צריך להבין דהא מהירושלמי הנ"ל מוכח דהנוסח הוא רעינו זנינו בלא ויו אלא שב"א תחת הריש. וכן הוכיח הגאון במעדני יו"ט פ"ז דברכות סי' כ"ב אות שי"ן דלא כמ"ד רועינו בחולם דהא בירושלמי גריס רעינו בלא וי"ו עכ"ל. וקשה שהרי בויקרא רבה סוף פרשה ל"ד מבואר בפירוש דגריס רועינו בחולם וכן זונינו הרי א"כ דפליגי אהדדי ומאן יוכיח לך איזהו האמת, ועוד קשה לענ"ד דלפי המבואר בירושלמי דזעירא שאיל לר"ח ב"א מהו מימר רעינו זנינו משמע להדיא שלא הי' מנהגם לאומרם אבל שאל על מי שיאמר נוסח זה בשבת אם נכון הוא או אינו נכון. וכן כתב להדיא הרמב"ן לשבת דף קי"ג וז"ל בירושלמי זעירא שאיל לרחב"א מהו מימר רעינו פרנסינו א"ל עיפס ברכה כך הוא. מכאן נראה שמנהגם לא הי' לאמרו שאם הי' מנהג לאמרו לא הי' שואל מהו למימר אלא הי' לו להקשות והרי אומר רעינו פרנסינו עכ"ל, ולכאורה תימה שהרי השאלה הזו עצמה דשאיל זעירא גם התשובה של ר"ח ב"א שניהם הובא בויקרא רבה הנ"ל בזה"ל ר' זעירא בעי קומי' דר"ח ב"א א"ל אלין דאמרי'