סדר הלכה (רמב"ם) סב

וי"ל שכוונת התוס' נמי הכי הוא ובתר מחשבה שכתבו בדר' יוסף רו"ל סוף המעשה שהוא במחשבה תחילה (אבל זה דבר ברור דכ"ע ס"ל דבשבת מלאכת מחשבת בעינן ויש מהם דעיקר חיובן אינו אלא על המחשבה כגון מוחק ע"מ לכתוב וקורע ע"מ לתפור וסותר ע"מ לבנות ואיכא נמי דחייב על עיקר המעשה ולא על המחשבה כלל כגון דבר שאינו מתכוין בפסיק רישי' ואין זה ענין לפלוגתא דרבה ור' יוסף כלל אבל כוונת התוס' הוא כנזכר:

והנה הרמב"ם פ"ו מה' שבת הביא דהמנכש חייב משום חורש כרבה ובמשקה מים כתב דחייב משום זורע כר' יוסף. ועיין כ"מ שהניח בצ"ע והקשה הא קיי"ל דהלכה כרבה נגד ר' יוסף מהא דסוף הוריות ועיין תוס' ב"מ כ"ט והליכות עולם ד' צ' ובכללי הגמ' שם שהניח בצ"ע על הרמב"ם בדין מפרר וזורה לרוח). ונראה לענ"ד שי"ל דס"ל ודאי דהלכה כרבה לגבי ר' יוסף אבל מה שפסק כר' יוסף במשקה היינו משום דמשמע דזומר חייב אעפ"י שלא חישב להצמיח וכמ"ש התוס'. וגריס קשיא ולא גריס תיובתא משום די"ל דר"י מוקי הך דר"כ בחישב להצמיח אבל לרבה ודאי הוי תיובתא דליכא לתרוצי מידי מדזומר חייב משום נוטע אע"ג דלא דמי כלל לנוטע וכמ"ש התוס' שם וכנ"ל שהיא פעולה הפכיית הרי דלא אזלינן בתר דמיון המעשה. ובאמת גם מן הברייתא גופה הוה תיובתא לרבה אלא דמקשה מר' כהנא כדי לאקשויי נמי על רב יוסף. א"נ י"ל דהקושיא לא הוי רק לענין המשקה אבל לענין מנכש הניכוש הזה הרי הוא פעולה הפכיית נגד הזריעה אבל לא נגד החרישה. א"כ פשיטא דיש לדמות אותה יותר לחרישה לזריעה משא"כ זומר שהוא מעין זריעה או נטיעה ובהכרח לדדמי לי' טפי מדמינן (וכמ"ש הריטב"א במו"ק שם) וא"כ י"ל דקושיית הש"ס לרבה לא קאי אמנכש כלל אלא על משקה ולהכי שפיר פסק במנכש כרבה אבל לא במשקה משום דהברייתא הויא תיובתי':

והנה הריטב"א במו"ק שם כתב דלהכי פריך הש"ס מדרב כהנא משום דר' יוסף גופי' נמי אמר התם בשבת ע"ג:

האי מאן דקטל אספסתא חייב ב' ורבה לא פליג עלי' התם וה"ה דהוי מצי למיפרך הכא מדר' יוסף אלא משום דרב כהנא מיירי שם בעיקרא דהאי מילתא יעו"ש בריטב"א בלשונו (ואינו כעת תח"י) וקשה לכאורה הא יסוד הקושיא לר' יוסף הוא מדלא קאמר וצריך להצמיח ש"מ דלא אזלינן בתר מחשבתו (וכמ"ש התוס' שם) וא"כ מן מימרא דר' יוסף גופי' לק"מ די"ל דר"י בצריך להצמיח הוא דמחייב אע"ג דסתם ותדע דהא חייב משום קוצר דקאמר. סתמא והיינו דוקא בצריך לדבר הנקצר וכמ"ש הר"ן להדיא [הג"ה והנה ראיתי להרב בעל חיי אדם שכתב דבקוצץ אספסתא חייב משום קוצר אע"ג דאינו צריך לדבר הנקצר ותימה דאשתמיטתי' דברי הר"ן במקומו שפירש להדיא דהב"ע בצריך לדבר הנקצר יעו"ש ע"כ הג"ה] ואפי' אם יפרש הריטב"א דמדמחייב משום נוטע הוא דקשיא לר' יוסף וכמ"ש מהרש"א (וצ"ל נמי דס"ל דמיירי סתמא אפי' בלא חשב להצמיח מדלא קאמר וצריך להצמיח וכמ"ש התוס') דאלמא דאזיל בתר המעשה ולא בתר מחשבתו ומדמחייב משום קוצר אע"ג דלא דמי כלל לקוצר (וכמ"ש התוס') קשיא נמי לרבה ע"ש במהרש"א הנה עכ"פ עיקר הקושיא לר"י מדמחייב משום נוטע סתמא ולא קאמר וצריך להצמיח וזה לא מוכח אלא מדברי רב כהנא והדר ק"ל בין אם יפרש כהתוס' ובין שיפרש כמהרש"א. או שיפרש כפרש"י וכמו שכתבנו דרו"ל דר"כ בזומר ע"מ להצמיח אלא דהקושיא הוא מדמחייב על פעולה הפכיית וקשיא לרבה. ומדמחייב על העצים משום קוצר אע"פ שאין זה קציר הנאכל וקשיא לר' יוסף. א"כ סוף סוף הך דאספסתא לק"מ לר' יוסף דאספסתא קציר הנאכל הוא ושפיר חייב בו משום קוצר שחת לבהמתו:

ויש לומר דהריטב"א סובר דבאספסתא אע"ג דלא צריך לה כלל נמי חייב משום קוצר (ודלא כהר"ן) וכשיטת הרמב"ם וסייעתו דחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה. ולפ"ז א"ש דמדברי ר' יוסף גופי' נמי משמע לי' להש"ס מדנקט חייב משום קוצר ומשום נוטע בחדא גוונא א"כ כמו דקוצר חייב אע"פ שאינו צריך למה שקצר. ה"ה בנוטע חייב אע"פ שאין דעתו להצמיח א"כ שפיר קשיא נמי מדר' יוסף גופי' כמו מדברי רב כהנא הן כפרש"י והן כהתוס' (אי נמי י"ל דמ"ש הריטב"א מדר' יוסף עצמו קשה רו"ל דעכ"פ קשה דהכא לא מחייב אלא חדא והתם אמר ר"י גופי' דמחייב שתים על כיו"ב):

והנה התוס' כתבו דלהכי באמת לא הוי תיובתא לרבה ולר"י מדר"כ משום דלקושטא דמילתא פליגי רבה ור"י ארב כהנא והנה אכתי קשה איך יתרץ רבה הברייתא וכנזכר וגם לר' יוסף אכתי קשה מדידי' אדידי' הא איהו גופא קאמר באספסתא דחייב שתים והכא לא מחייב אלא א'. וי"ל דס"ל דדוקא מדר"כ הוא דקשיא לי' להש"ס דמחייב באמת שתים אע"ג דסתם זימור לרוב בני אדם הוא כדי להצמיח הגפן לא לצורך העצים כלל שאין עצים הללו עומדים להסקה ואפ"ה חייב שתים. אבל מהך דר"י באספסתא וסילקא שתי המלאכות הן עקריות ואין אחת מהן טפילה לחברתה ורוב בני אדם דרכן בכך לכוין בגזיזתו שני התועליות הללו קצירת העשב לבהמה ופעולת הצמיחה מחדש להכי שפיר חייב שתים ולק"מ מהתם:

ולפי זה מצאנו טעם נכון למה השמיט הרי"ף הך דינא דר"כ ולא הביא בהלכותיו אלא הך דר"י ואביי באספסתא וסילקא. דלכאורה תמוה הא לפי דברי הריטב"א וסייעתו עיקר הך מילתא ר"כ איירי בי'. אבל להנ"ל א"ש דס"ל נמי כהתוס' במו"ק שם דלמסקנא רבה ור' יוסף תרוייהו לית להו דרב כהנא ופסק כוותייהו דבתראי נינהו אמנם הך דינא דאספסתא וסילקא הביא להלכה דבהא כ"ע מודו וכנזכר:

וראיתי בסמ"ג סי' ס"ה בלאוין ריש הלכות שבת כתב וז"ל בריש מוע"ק מסיק אביי דמשקה מים לזרעים חייב משום חורש ומשום זורע עכ"ל הנה ס"ל דלמסקנא כיון דלא אשכחן בגמ' שם תירוץ על קושית אביי הלכה כאביי דחייב תרתי ודלא כהתוס' וסייעתו דכתבו דלא גרסינן קשיא ולהסמ"ג א"ש הך דגרסי קשיא וכשיטת הרשב"ם ב"ב דף נ"ב. וכן משמע לי מדברי הרמב"ן במלחמותיו פרק כירה בסוגיא דמיחם שפינהו. ובריטב"א מבואר להדיא דגריס שם בש"ס קשיא אלא דס"ל דקשיא לא הוי תיובתא ולא נדחה מהלכה בשביל קשיא עיין הליכות עולם שער ב' ד"ז וביבין שמיעה שם י"ג:

ויש תימה לכאורה על הסמ"ג למה לא פסק במנכש לחייב שתים אמנם לפי דברינו הנזכרים למעלה א"ש דס"ל דעיקר קושית אביי רק על משקה נמצא דלא פליג רק על משקה אבל אמנכש מעיקרא לק"מ ומטעם שנתבאר וזה סיוע לדברינו הנ"ל. [ובמכתבים כתבנו דיש להוכיח מדברי הרי"ף דס"ל דגם באספסתא אינו חייב אלא בצריך למה שקוצר דאל"כ קשה מדוע השמיט הך מימרא דר"כ והביא רק דין דאספסתא אם נימא דאספסתא חייב אע"פ שא"צ לה הי"ל להביא דבזומר אינו חייב אלא בצריך לעצים. אלא ודאי ס"ל דגם