סדר הלכה (רמב"ם) סא

בתוס' שם וז"ל היכא שהתרו בו משום נוטע פשיטא דחייב אלא אף אם התרו בו משום זורע נמי חייב עכ"ל משמע דמשום תולדה עדיף וכן משמע מלשון התוס' גופי' שם היפך סברתם בתחלה שם. וי"ל דמצד א' התראה דתולדה עדיף שנתפרש לו עצם הפעולה. ולדינא בין שהתרה בו משום אב בין משום תולדה שפיר דמי וכן נראה מסתימת דברי הרמב"ם):

ולדברינו הנ"ל יובן ג"כ דברי רש"י שם בד"ה משום זורע אין משום נוטע לא דאמבריך ומרכיב קאי. ולפ"ר תמוה פשיטא דלא קאי אלא אמבריך או מרכיב ומה ישמיענו רש"י בזה. אמנם להנ"ל ילמדינו דבר גדול ורש"י לשיטתו ולאפוקי סברת הרמ"ך דנוטע גופי' תולדה היא וזורע אב לכולם דא"כ הוי מצי קאי הקושיא על נוטע גופי' שאם התרו בו משום נוטע לא מהני לזה קמ"ל רש"י דהא ליתא ואמבריך או מרכיב קאי אבל נוטע גופי' גם הוא אב מלאכה הוא:

גרסינן תו התם אמר רב כהנא זומר וצריך לעצים חייב ב' משום קוצר ומשום נוטע. ופרש"י זומר להצמיח הגפן עכ"ל. ולפ"ר קשה הא כבר פירש שם בסמוך דזומר להצמיח אילנא הוא ומה בא לפרש עוד גם הכא:

ויש לומר דבלא"ה צריך טעם להא דפרש"י שם דזומר תולדות זורע הוא ולא כמשמעות סתימת דברי הברייתא שכולל זורע וזומר ונוטע ומבריך בהדי הדדי משמע דכולן שוין הם להחשב אבות וכן כתב הרמב"ם להדיא בפ"ז מה' שבת. וצ"ל דרש"י ס"ל דדוקא מלאכה שיש לה דמיון גמור אל האב אע"פ שחלוק באיכות הפעולה כגון מבריך או מרכיב בו שמחבר העץ אל מקום יניקתו כל כיו"ב גם זה אב מלאכה הוא כנוטע ממש משא"כ זומר שענינו להפריד ענפים ממקום יניקתם ועוקרם ממקום חיבורם פעולה זו הפכיית הוא ממלאכת הנטיעה אין זה אב מלאכה אלא תולדה של נטיעה הוי כיון דמ"מ כוונת פעולתו זאת להצמיח האילן. ולפ"ז י"ל דס"ל לרש"י שדוקא זומר שמחשב להצמיח האילן אז הוא חייב משום תולדות נוטע אבל אם לא חישב אלא לצורך העצים אע"ג דהאילן ממילא משביח בצמיחתו ע"י פעולה זו אין זה חייב משום נוטע לכ"ע ולא דמי לדבר שאינו מתכוין דחייב אליבא דר"י ולפסיק רישי' דחייב גם לר"ש. ז"א אלא כשעצם הפעולה נעשית עכ"פ אע"פ שלא כיון מחשבתו אלי' משא"כ במקום שהפעולה עצמה הפכיית כגון זומר שעוקר הענפים מן הנטיעה. אלא שאם כוונתו עכ"פ להצמיח הגפן ע"י פעולתו מחשבתו זאת נתחייב משום נוטע אבל אם גם מחשבתו לא הי' להצמיחו אלא לצורך העצים וכדומה אינו חייב משום נוטע כלל שהרי אין כאן נטיעה לא במחשבה ולא במעשה. וזהו י"ל כוונת רש"י זומר להצמיח הגפן:

אמנם מדברי התוס' שם נראה דלא ס"ל הכי מדהוצרכו לאוקמי ההוא דסנהדרין כו' כשהאילן מתקלקל ע"י הזימור הזה ואי כסברא הנ"ל אפי' ישביח האילן כל שלא חישב להשביח אלא לעקל בית הבד שוב אין כאן חיוב נוטע:

שוב מצאתי בתוס' ריש מועד קטן דף ב' ד"ה חייב שתים שכתבו כן להדיא וז"ל דאפי' אינו מתכוין להצמיח הגפן כיון דודאי מצמיחה מחמת הזימור חייב משום נוטע דהא סתמא קאמר רב כהנא אפי' לא חישב ליטע עכ"ל. וגדולה מזו נראה מדברי התוס' בסנהדרין כ"ו דאפי' נתקלקל האילן חייב עיין רש"ל שם. באופן שרש"י ותוס' מחולקים בזה:

והנה סוגיא דמוע"ק שם מסייעת לפירש"י דאיתמר התם המנכש והמשקה מים לזרעים בשבת משום מה מתרינן בי' רבה אמר משום חורש ר' יוסף אמר משום זורע וע"ש בתוס' בד"ה קא מרפויי ארעא דבהכי פליגי דרבה סבר דבתר עיקר המעשה אזלינן ולא אחר המחשבה ור' יוסף סבר בתר מחשבתו אזלינן משמע לפ"ז דעד כאן לא פליגי אלא כגון התם אבל זומר דעיקר המעשה הוא ג"כ הפכיית (וכמ"ש התוס' שם ד"ה חייב) כ"ע מודים דאין כאן חיוב נוטע שאין כאן לא מעשה ולא מחשבה כשלא חישב להצמיח:

הן אמת שהתוס' שם כתבו דזהו קושית אביי בין לרבה בין לר' יוסף מדחייב זומר משום נוטע ש"מ דלא כתרוייהו. אבל כבר כתב מהרש"א שם דמלשון הש"ס גופי' מוכח דלא כהתוס' דא"כ ל"ל למימר כל היכא דאיכא תרתי כו' דא"נ דלא הוי מתחייב אלא חדא דהיינו משום נוטע בפשיטות הו"ל למיפרך לתרוייהו (ועוד אדפריך מרב כהנא דהוא אמורא ויכולין לחלוק עליו לפרוך מברייתא מפורשת) ובהדיא תניא הזורע והזומר כולם מלאכה אחת הן דמוכח להדיא דזומר חייב משום נוטע עכ"ל מהרש"א. אמנם לשיטת רש"י הנ"ל א"ש דהכי פריך אביי מדאמר ר"כ דזומר חייב משום נוטע אע"ג דהוא פעולה הפכיית (וכמ"ש גם התוס' גופי') ש"מ דאזלינן בתר מחשבה וקשיא לרבה דה"נ לחייב משום זורע שהרי כוונתו להצמיח. ומדאמר רב כהנא דחייב משום קוצר אע"ג דאין זה דרך קצירה ולא כוונת קצירה (דסתם קצירה בכ"מ על דבר הנקצר לאכילה וכמ"ש התוס' שם וגם בשבת שם) מ"מ כיון שקיצר דבר מן המחובר ויש כאן דמיון גמור בעצם המעשה. א"כ קשיא נמי לר' יוסף דליחייב נמי משום חורש. ולהכי הוצרך להקשות מדרב כהנא כדי להקשות ג"כ על ר' יוסף (וכה"ג גם דרכו של מהרש"א רק להיפך יעו"ש):

וא"ש ג"כ הא דפריך מר"כ דמחייב ב' ולא פריך מהא דיש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' כמה חטאות או כמה מלקות כדאיתא בכ"ד במשנה וברייתא. אבל על כרחינו צ"ל דשאני הכא בהמנכש או המשקה מים אעפ"י שנעשה ע"י שני פעולות. א' רפיון האדמה ב' שתועיל להצמיח הזריעה היטב מ"מ אינן דומות זל"ז שרפיון האדמה נעשה מיד אבל צמיחת הזריעה איננו תיכף אלא אחר זמן מה ובזה נחלקו רבה ור' יוסף רבה אזיל בתר עיקר המעשה שנגמר תיכף בשעת פעולת הניכוש או ההשקה ור' יוסף אזיל בתר המחשבה ותכלית הפעולה שהוא להצמיח הזרעים ולהכי ודאי מגופיה דהאי דינא לחוד דהזומר חייב משום נוטע לא קשיא לא לרבה ולא לר' יוסף דשאני זומר שאין שם רק פעולה אחת דהיינו להצמיח הגפן וגם רבה מודה דחייב משום נוטע אבל במקום שיש במלאכה זו פעולה קרובה הימנה עלי' הי' מתחייב ולא משום נוטע כגון הכא המנכש וכדומה אבל מדאמר רב כהנא זומר וצריך לעצים חייב שתים והרי יש כאן ב' פעולות האחת קצירת העצים ונעשית מיד והשנית צמיחת האילן שיהי' בהמשך הזמן ולפי סברת רבה דאזיל בתר שעת מלאכתו דוקא לא הי' לו להתחייב אלא משום קוצר וקשיא לרבה. וכן קשיא נמי לר' יוסף דאזיל בתר סוף המעשה שהוא במחשבה תחילה נהי דשפיר יש לחייבו משום קוצר שהוא צריך לעצים גופיהו ואל הקצירה הזו היתה כוונתו אבל איך יתחייב משום נוטע ג"כ שלא היתה מחשבתו לנטיעה כלל (שהרי לא אמר אלא דצריך לעצים וכנ"ל) ובשלמא אם לא הי' אומר ר"כ אלא הזומר חייב משום נוטע לא הוה קשה מידי דשפיר חייב משום נוטע מפני שזהו עיקר כוונת הזימור ואלי' מחשבתו:

וז"ל הריטב"א במועד קטן שם רבה אזיל בתר השתא ור"י אזיל בתר סוף עכ"ל זה סיוע לדברינו