סדר הלכה (רמב"ם) ס

הם וא"כ שוב אין לנו הבדל לדינא בין גיזי צמר לתלושי צמר דכל שנתלחלחו הרי הן מוסיפין הבל ואסור לטמון בהם. והרי הכלל בידינו שכל דבר רך קרוי מוכין וכמ"ש רש"י והר"ן והרע"ב והרמב"ם:

אמנם בש"ע הרז"ש ראיתי שם סי' הנ"ל כתב להדיא לחלק בין תלושי צמר לגיזי צמר ושם כתב בפשיטות דגיזי צמר אפי' לחין מחמת עצמן אין מוסיפין הבל ובתלושי צמר משמע שם שבאם הם לחים אפי' מחמת דבר אחר מוסיפין הבל. ויש לתמוה שהרי גם הוא שם סותם כדברי הרמ"א שהטור וסייעתו ס"ל דבלחים מחמת מים נמי אסורים א"כ שוב אין לנו הכרח לחלק בין גיזים לתלושים וכל מיני מוכין בכלל מוכין הוא ובפירוש הותנה במשנתינו שזה דוקא בזמן שהן יבשין ומנ"ל א"כ לחלק בין תלושים לגזיזים. ודוחק לומר לחלק בין צמר רך סתמו נחלש משא"כ צמר קשה הוא נגזז חדא דפשיטא שגם הרך הוא נגזז והוא הגז המובחר ועוד דלא מצינו הבדל זה לא לתנאי ולא לאמוראי בגמ' שם. גם בדברי הרמב"ם פ"ד מה' שבת לא חילק בין תלושי צמר לגיזי צמר כלל מפני שבאמת ביאר שם להדיא דכל שהן לחין אפי' מחמת מים שוב מוסיפין הבל:

ועיין ש"ע בלשון המחבר שם דחשוב תבן וזגין ומוכין ועשבים בזמן ששלשתן לחין. וקשה דארבעתן הוי לי' לומר ועיין ט"ז שם. וי"ל דהמחבר לשיטתו אזיל שכתב בבית יוסף שם דהלכה לחין מחמת עצמן דוקא ולכן שפיר קאמר שלשתן דוקא יש בהם תנאי יש בהם חילוק זה משא"כ מוכין דהיינו מרטא דביני אטמי ואינהו לחין מחמת עצמן לעולם ואין בהם היתר ביבשין וכמ"ש הר"ן שיש בהן ליחלוחית קבוע שאינה עוברת [ועיין פרי מגדים בא"א סק"י יאמר שם שזה כוונת המג"א אבל במחצית השקל אומר כוונתו באופן אחר]:

ובמשנה תנן טומנין בשלחין ומטלטלין אותם בגיזי צמר ואין מטלטלין אותם ובתוס' שם הביאו הא דפרש"י בפרק כל כתבי ושם כתבו בשם ר"ת דהכא מיירי ביבישין. משמע דלרש"י אפי' בלחין טומנין בהם בשלחין ומשמע דה"ה גיזי צמר דתני להו בהדי שלחין. ויש לדחות דגיזי צמר בכלל מוכין הם כנ"ל ובמוכין התנה כבר שזה דוקא ביבישין וסמך עצמו על מ"ש כבר בריש פרקין. ולפי דברי ר"ת דמוקי הא דשלחין ביבשים דוקא א"כ ה"ה גיזי צמר דומיא דהכי ביבשין דוקא א"כ מוכח דאין חילוק בזה גזיזין לתלושין:

והנה מהרש"א שם כתב לתרץ מה דתמיה לפי' ר"ת דמוקי לה ביבישין דוקא והרי מדברי התוס' שם בד"ה אבל לא מוכח דפשיטא להו דכל היכא דתנן טומנין בהם סתם בין לחין בין יבישין קאמר. אמנם לדברינו הנ"ל י"ל דשאני הכא דתני גיזי צמר בהדי שלחין בחד בבא ובגיזי צמר כבר הקדים שזה דוקא כשהן יבשין דבכלל מוכין, נינהו וא"צ שוב לחלק עוד הפעם והא דתניא בברייתא דף מ"ח בש"ס שם וב"ב י"ט טומנין בגיזי צמר וכו' ובמוכין משמע דגיזי צמר לחוד ומוכין לחוד. י"ל דשאני גיזי צמר העומדין לטוי' ואריגה הוא דאינן בכלל מוכין משא"כ הגיזה העומדת למלאות בהם כו"כ. עכ"פ משמע דגיזי צמר ומוכין תרויהו לחין אסורין ומדמה להו זל"ז וכולל אותם במשנה בחדא מחתא. באופן דמ"ש הרז"ש שם בש"ע דגזוזין אפי' לחין טומנין בהם לא ידענו להיתר זה מקור ברור מן הש"ס. גם ממ"ש דתלושין אסורין בלחין הרי ס"ל ג"כ דטבע הצמר הלח להוסיף הבל וי"ל א"כ דבגיזין אפי' לחין למ"ע מוסיפין הבל:

שוב מצאתי להגאון פנ"י שהקשה ג"כ מדוע השמיטו הטור והש"ע בסי' רנ"ז דין גיזי צמר שמותר להטמין בם. וכתב לתרץ על פי סוגיית הש"ס ב"ב י"ט דלא שכיח להטמין חמין בצמר ולא ס"ל תירוץ התוס' שם דמחלקין בין סלעים לצמר יעו"ש. ולפ"ז י"ל לפמ"ש בש"ע שם דמותר להטמין בסלעים אפי' מוסיפין הבל דלא גזרו במילתא דלא שכיחא א"כ ה"ה דמותר להטמין בגיזי, צמר אע"ג דמוסיפין הבל מטעם דלא גזרו בלא שכיחא. משא"כ מוכין שדרכו להטמין בם ועיין רש"י ב"ב י"ט שם פירש שם מוכין הוא צמר שהסורק מוצא מבגדי הצמר שחוקין בקוצים. ולפ"ז יש לקיים דברי הש"ע והרז"ש שמ"ש תלושי צמר הם מוכין ואין טומנין בהם בלחין רו"ל תלושי צמר הנתלשין בקוצים וזהו שכיח שהסורק מוציאן ושכיח לטמן בהם משא"כ גיזי צמר מותר להטמין בם אפי' לחין משום דלא שכיח ההטמנה בהם וכנזכר. נמצא לפ"ז צ"ל אע"ג דבברייתא נקטי גיזי צמר ומוכין בהדי הדדי היינו דלענין דין הטלטול שוין הם אבל לענין הטמנה יש הבדל ביניהם דמוכין יבשין דוקא וגיזי צמר אפי' לחין טומנין בהם. אלא שקשה דכל כה"ג הי' לו להב"י לפרש ולא לסתום והי"ל להביא דברי התוס' בסוגיא דב"ב שם ולבאר דהטור לא ס"ל כתירוץ התוס' שם. ומה גם הרז"ש הי' לו לפרש ולא לסתום:

בש"ס שבת דף ע"ג אמר ר"ח ב"א א"ר אמי זומר חייב משום נוטע והנוטע והמבריך והמרכיב חייב משום זורע ע"ש בתוס' בד"ה משום זורע. ובמנהיר שם וז"ל ומשמע מדברי התוס' שהם מפרשים כו' ולא כפרש"י אלא דהאי נוטע והמבריך חייב משום זורע רו"ל שאם התרה להנוטע משום שזורע חייב. וזה דוחק קצת דהא נוטע גופי' אב הוא עכ"ל:

ולענ"ד הא בלא"ה קשה מ"ש התוס' אין להוכיח מכאן שצריך להתרות לתולדה משום אב כו' כלומר שלפ"ז ה"ה שצריך להתרותו משום זורע דוקא ואם התרה בתולדה לאו התראה הוא] דהא ל"ק דצריך וכו'. וקשה דתיפוק לי' בלא"ה הא נוטע ומבריך ומרכיב אינהו גופייהו אבות הן וכמ"ש רש"י בד"ה כולן מלאכה ואיך תיסוק אדעתין דאם התרה משום מבריך או מרכיב לא הוה התראה. אבל לענ"ד דהתוס' ס"ל כשיטת הרמ"ך שהביא הכס"מ פ"ז מה' שבת דנוטע ומבריך ומרכיב כולם תולדות הזורע הם ועיין מגיד משנה שם פ"ז. וא"כ קושית המנהיר מעיקרא ליתא. והנה לשיטת הרמ"ך הלזו הא דאמר רחב"א זומר חייב משום נוטע ע"כ צ"ל דלא כפרש"י אבל רו"ל אעפ"י שחותך הענף מהנטיעה מ"מ חייב משום נוטע שעי"ז יצמח היטב והוה תולדות הזורע. ולפ"ז עכצ"ל דלא דמי חייב משום נוטע דרישא לחייב משום זורע דסיפא (ועיין כ"מ שם בשם רמ"ך כתב וז"ל וההוא דזומר חייב כו' יעו"ש):

ובש"ס שם פרכינן משום זורע אין משום נוטע לא ומשני אימא אף משום זורע. וקשה לכאורה הך קושיא ופירוקא הוי לי' להש"ס למינקט על רישא דמילתא הלזו דקאמר רחב"א זומר חייב משום נוטע. להנ"ל דרו"ל שהוא תולדות נוטע תקשה נמי משום נוטע אין משום זורע לא והרי זורע אב לכולם (דהוה במשכן וכמ"ש הכ"מ שם משא"כ נוטע) וי"ל ולומר כמ"ש הלח"מ פ"ח מה' שבת ה"ב ע"ש אבל לשיטת הרמ"ך הנ"ל א"ש דרישא לק"מ דמלתא אחריתא קמ"ל ולא דמי לחייב משום זורע דסיפא כלל:

עוד י"ל דהמקשה והמתרץ נחלקו בזה אי צריך להתרות אתולדה משום אב או א"צ והמקשה דמקשה משום נוטע לא ס"ל דצריך להתרות אתולדה משום אב דוקא והמתרץ השיב אימא אף משום זורע דא"צ דוקא התראה משום האב וכמ"ש התוס' (ועיין במנהיר שפירש