סדר הלכה (רמב"ם) נט

מן הצד שמי' טלטול וכשהעפר תיחוח הרבה עד כשמניח הביצה מידו נטמנת ונופלת בעצמה בתוך העפר ואינו מזיז העפר בידו ממקומו כלל אז מותר וכן לפירוש ר"ת בסה"י שהובא בתוס' שם דכשמזיז העפר ממקומו הוי תולדה דחרישה וא"כ בתיחוח הרבה עד שנשקעת מאלי' אז ל"ש למיגזר משום חרישה ורבה פליג על ר' יוסף וס"ל דלא שייך למיגזר משום גומא כל שאינו נוטל העפר בידיו יעו"ש בתוס'. הנה נראה פשוט דכל הנך טעמי שייכי נמי בטומן צונן בעפר מפני החום ותלוי בפלוגתא דרבה ור"י. אבל לפי מ"ש הק"נ בפ' כירה סי' ה' אות י"ב דס"ל להפוסקים להלכה דלרבנן עיקר הטעם הוא משום שמא יזיז עפר יעו"ש מש"כ על פי דרך הרש"ל בתשובה ודרך אחד לעצמו הנה לדברי שניהם יש לאסור הטמנה זו ג"כ (ועיין ב"ח ועיין בספר תו"ש):

ובמשנה דשבת דף קמ"ו תנן נותנין תבשיל לתוך הבור בשביל שיהי' שמור ופירש בש"ס שם דקמ"ל דלא גזרינן משום אשווי' גומות (ועיין בפירוש המשנה להרמב"ם שם) ולא ידעתי למה השמיטו הפוסקים דין זה והרמב"ם הביאו. שוב מצאתי בספר תו"ש שהניח ג"כ זה בצ"ע. ומדברי המשנה הלא ג"כ משמע דדוקא לתת התבשיל לתוך הבור הוא דמותר הא בתוך העפר לא ומטעם הנ"ל דמזיז עפר ממקומו. והא דאיתא בש"ע סעיף ל"ח במטמין פירות בחול י"ל דמיירי בעפר תיחוח שאינו מזיזו ממקומו וכנזכר לעיל. וכן צ"ל מ"ש בספר תו"ש שמותר להטמין צונן בחול לצננו דמיירי ג"כ כה"ג שאינו מזיז העפר ממקומו מפני שתיחוח כ"כ שנשקע בתוכו מיד ובאופן שאין בו גם איסור מוקצה:

ובספר תו"ש הנ"ל שם כתב להקשות על מ"ש רש"י ריש במה טומנין הבא לסלק קדירה מעל הכירה איירי למה נקט רש"י בבא לסלק מעל הכירה. הא אפי' צונן גמור אסור להטמין בדבר המוסיף הבל. ותירץ משום דתנן במתני' שם ולא בחול. וצונן בחול מותר להטמין לקררו. ולהנ"ל הרי גם צונן בחול אסור לטמון בו אם לא בתחות כפי שיעור הנ"ל והדרא ק"ל. ולענ"ד י"ל דכוונת רש"י בזה לאפוקי מדעת י"א שהובא בתוס' ורא"ש דס"ל שדוקא בתבשיל שאינו מבושל כל צרכו הוא דאסור להטמינו אבל בתבשיל חי או במבושל כל צרכו אין בו איסור הטמנה קמ"ל רש"י דהא ליתא אלא אפי' בקדירה המסולקת מן האש בין השמשות אע"פ שמבושלות כבר כל צרכן אפ"ה אסור להטמינם. וכשיטת ר"ת. אמנם דבר זה שאסור להטמין בדבר המוסיף הבל כבר נלמד ממעשה דאנשי טברי' שבמשנתינו:

והנה בתוספתא שבת פ"ד תניא כשם שאין טומנין את החמין בתחלה בשבת כך אין טומנין לא את השלג ולא את הצונן. והך הטמנה דשלג ודאי לאו לחממו להוליד ממנו מים מיירי שזה אינו אסור אלא מטעם הטמנה. דבלא"ה אסור משום גזירת סחיטה או משום נולד ומוקצה אפי' להפשירו שלא ע"י הטמנה כלל, ועיין ש"ע סי' ש"כ סעיף י' ושי"ת סעיף ט"ז. ועל כרחינו במטמינו שלא יתחמם מפני החמה עסקינן וקתני ולא את הצונן בהדי' בחדא מחתא מוכח מזה כפירש"י דבהטמנה לצננו מפני החום מיירי וי"ל:

בש"ע או"ח סי' רנ"ז ס"ג בהבדל איזה הם דברים המוסיפים הבל ואיזה הם מעמידים. וקשה לכאורה מדוע לא הובא שמה ההבדל שבין גיזי צמר לתלישי צמר דתלישי צמר אסור להטמין בם שהם בכלל מוכין וכמו שפרש"י במשנה דף מ"ז ע"ב להדיא משא"כ גיזי צמר מותר להטמין בם וכדתנן במשנה שם דף מ"ט דגיזי צמר מטמינן בם. וכן מבואר' בברייתא שם דף מ"ח טומנים בגיזי צמר ובלשונות ארגמן ובמוכין (האי מוכין לאו בלחין אלא ביבישים) והי' א"כ להטור וש"ע להביא דין זה המבואר הן במשנה והן בברייתא דגיזי צמר מותר להטמין בם:

והנה רש"י והרמב"ם והר"ן והרע"ב כולם פירשו מוכין של משנתינו בתלישי צמר שתלישתן היא גיזתן דלאו בר גיזה נינהו וכמ"ש רש"י בדף מ"ט שם. והוכרחו לפרש כן דהא קיי"ל דהא דאסור להטמין במוכין זהו דוקא בלחין מחמת עצמן וכמ"ש הרי"ף והרא"ש והרמב"ם. ובש"ס מבואר דמוכין לחין מחמת עצמן לא משכחת לה אלא בתלישי צמר וכ"כ הרי"ף שם וכ"כ הר"ן דלהכי קרי לה מרטא משום דלא גיזה היא ויש בה לחלוחית קבוע שאינה עוברת. אבל קשה לפ"ז מ"ש הר"ן והרע"ב בזה"ל מוכין כל דבר רך קרוי מוכין כגון צמר גפן וגרירת בגדים בלוים [ורש"י שפירש כן י"ל שדרכו לפרש המשנה גם לפי הס"ד שבש"ס וכידוע ולפי הס"ד דהש"ס שם דלחין מחמת דבר אחר נמי אסור א"כ שפיר משכחת לה מוכין בכל המינים]:

ויש לומר דאע"ג דמוכין דמשנתינו לא מיירי אלא בתלישי צמר לחוד מ"מ זה אמת שכל דבר רך מוכין הוא [ונפקא מינה לפרושי לן הא דתניא שם בברייתא דטומנין במוכין דלא קשיא למתני' דהתם במוכין שאינן של תלישי צמר אלא צמר גפן וגרירת בגדים בלוים] וכן י"ל בכוונת הרמב"ם בפיהמ"ש שם שבתחלה פירש שמוכין כולל כל המינים שממלאין בו הכרים וכסתות ואח"כ כתב וז"ל ואמרו בזמן שהן לחין ויתכן זה להיות בצמר אם יהי' מבין ירכות הצאן ומן הסמוך לאלי' כי יש שם לחלוחית טבעי עכ"ל. והיינו דמוכין דמתני' לא משכחת לה אלא במרטא דאטמא וכנ"ל:

והנה בתוספות שם דף מ"ט ד"ה אבל לא בכסות לחה כתבו וז"ל נראה דר' אושעיא פליג אמתני' עכ"ל. אמנם בחדושי שבת להר"ן שהובא מירושלים כתב בשם הרא"ה וז"ל מסתברא דהכי קיי"ל דלחין מחמת עצמן תנן חדא דלקולא נקטינן ותו דמתני' דייק הכי דקתני סתמא טומנין בכסות וכו' ולא מפליג (דהי' לו לפרש דבכסות יבשה דוקא ולא בלחה] ומסתמא בלחה מחמת עצמה איירי [רו"ל הא דתני ר' אושעיא] ומשום דלא שכיח כסות דעבידא ממרטא דביני אטמא לא תני לי' [במתני' משא"כ בברייתא אורחי' להוסיף ולפרש גם מה דשייר התנא במשנה] דאי בלחה מחמת דבר אחר הוי להו לפרושי עכ"ל אות באות חוץ מהתיבות המוסגרים זהו משלי להרחבת הדברים ולבארם. הנה יחדש דאין כאן מחלוקת על משנתינו אדרבה מהמשנה גופה מוכח הכי דכלל כל כסות הן לחים הן יבשין מותר להטמין בם אבל מלחה מחמת עצמה לא מיירי בה כלל דלא שכיחא ולא דברו אלא בהווה:

ולפי דברי אלה יצא לנו לאור יישוב נכון לדברי הרי"ף שהביא בהלכותיו דכסות לחה היכי משכחת לה דעבידא ממרטא דביני אטמי והרי הוא עצמו העתיק המשנה כצורתה דטומנין בכסות סתמא באין הבדל לחה או יבשה וכבר תמה עליו הרי"ו הובא ביתה יוסף שהניחו בתימה והב"י נדחק לבקש יישוב יעו"ש. ולהנ"ל לק"מ שדברי המשנה והברייתא שניהם קיימים ולא פליגי כלל אלא שבמשנה מיירי מרוב בגדים שאינם נעשים ממרטא דאטמא:

ולענין הנ"ל מה שלא הובא בטור וש"ע הבדל הזה שבין גיזי צמר לתלישי צמר יכילנא לשנויי שסמכו עצמן על מ"ש בסי' רנ"ט דטומנים בגיזי צמר יעו"ש אבל שינויא דחיקא לא משנינא. לכן נלענ"ד דיש לומר שמכאן ראי' לדברי הרמ"א בדרכי משה שדעת הטור להלכה כהרמב"ם דלחין לא מחמת עצמן נמי מוסיף הבל