סדר הלכה (רמב"ם) נח

ולכאורה קשה לפירושו של הרמב"ם והרע"ב הנ"ל שטעם משנתינו הוא משום דכר או כסת איננו דרך הטמנה א"כ ר"י א"ש שאמר מותר להטמין סתם ולאו בכר וכסת דוקא א"כ מעיקרא לק"מ. וי"ל דאביי דאמר טובא קמ"ל כל דבר שאין דרכו להטמין רו"ל שאין דרך להטמין בו דהיינו כר וכסת אבל דבר שדרכו להטמין רו"ל דבר שדרך להטמין בו. נמצא שזהו באמת תירוצו דאביי ורב יוסף דהקשה מאי קמ"ל תנינא הוי ס"ל דגם כר וכסת דרך הטמנה הוא כנ"ל לפרש הסוגיא לפירוש הרמב"ם והרע"ב:

ובאמת לכאורה קשיא לכל הפירושים דאדרבה מתני' קשיא לדר"י אמר שמואל שאמר מותר להטמין את הצונן סתמא והלא במשנה תנן כר או כסת דוקא שאינו דרך הטמנה אבל הטמנה כדרכה אסורה, וכן קשה לפרש"י דמשנתינו לא התירה אלא מים ושמואל התיר אפי' תבשיל עיין פירש"י שם. וי"ל כיון דת"ק דברייתא ס"ל דאסור להטמין את הצוק אעפ"י דרבי פליג עלי' והתיר היינו לבתר דשמע דברי ר' יוסי אבל מעיקרא רבי גופי' הורה לאסור וכדאמר רב הונא אמר רב שם. ובהיות כן י"ל דמשנתינו סתמה רבי קודם ששמע דברי ר' יוסי או אפי' אחר ששמע אבל רצה לשנות משנתו אליבא דכ"ע ולהשמיענו דכה"ג כ"ע ס"ל דמותר אבל לענין הלכה הרי מותר להטמין בכל דבר ולא דוקא כר וכסת ולאו דוקא מים אלא הוא הדין תבשיל:

ויש לענ"ד סמוכין לזה מדברי הרמב"ם וש"ע שלא העתיקו כלל דין זה השנוי במשנתינו שמותר למלאות הקיתון וליתנו תחת הכר אבל כתבו דברי ר"י א"ש להלכה דמותר להטמין את הצונן. אבל קצת תימה על הרמב"ם בפירוש המשנה והרע"ב שם שהי' להם לבאר דלדינא לאו דוקא כר וכסת שאינו דרך הטמנה אלא אפי' דרך הטמנה מותר. גם אדונינו התוס' יו"ט לא העיר מזה כלום [ובספר עץ חיים להר"י חאגיז על משניות מצאתי שנתקשה בדברי הרע"ב הנ"ל אלא שכתב שם וז"ל מנין לו טעם זה. ואני אומר שלמד כן מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה]:

נחזור אל הפרט הנ"ל דרב יוסף דאמר מאי קמ"ל תנינא ע"כ דס"ל דגם כר וכסת דרך הטמנה הוא (לפי שיטת הרמב"ם והרע"ב, או לשיטת רש"י עכצ"ל דס"ל דקיתון דתנן לאו דוקא מים אלא דה"ה תבשיל] א"כ יש נפ"מ לדינא לענין כלי ראשון דלרב יוסף דס"ל דגם בכר וכסת דרך הטמנה הוא א"כ אסור להטמינו בתוכם משא"כ לאביי דתירץ דהא קמ"ל כו' וכר וכסת לאו דרך הטמנה בהם וכנ"ל א"כ גם כלי ראשון שרי להטמין בתוכם וכפי פשט משמעות הש"ס דרב יוסף קבלה מיני' דאביי א"כ גם לר' יוסף שרי להטמין בכלי ראשון תחת הכר או הכסת. והא דתנן במשנתינו ממלא אדם את הקיתון פירושו ששואב בה מן הכלי ראשון שאז גם הקיתון דין כלי ראשון יש לו וכמו שכתב הטורי זהב ביו"ד סי' צ"ב ומלתא אגב אורחי' קמ"ל דגם קיתון ששואב בו מכלי ראשון דינו ככלי ראשון ממש וכט"ז שם (אי נמי י"ל שדברו חכמים בהוה שאין רגילות ליטול כלי ראשון מהאש ולכרכו בכר וכסת] ולפי זה מיושב נמי קושיא הנ"ל דאיך התיר שמואל להטמין את הצונן בהטמנה גמורה והלא במשנה לא התיר אלא בכסת וכר שאינו דרך הטמנה וכנ"ל ברמב"ם ורע"ב. וי"ל דבמשנה התירה, להטמין אפי' קיתון שממלאין בו מכלי ראשון שדינו ככלי ראשון לכן לא התירו אלא בכסת וכר אבל הטמנת צונן שרי וכן כל שאינו כלי ראשון דינו כצונן לענין זה [וכמ"ש הר"ן בפרקין דלעיל דכל תום של כלי שני הפשר קרינן לי']:

אבל מדברי הרמב"ם והש"ע שלא העתיקו דין זה שיהא מותר להטמין בכסת וכר אפי' כלי ראשון משמע דס"ל דגם כסת וכר דרך הטמנה הוא ולא הותר להטמין בהם אלא צונן או כלי שני שדינו כצונן לענין זה והן הם דברי הרמ"א בסי' רנ"ג ס"ב בשם י"א דאם הוציא המאכל מן התנור אסור להניחו בכרים וכסתות דהו"ל כתחלת הטמנה. אלא דאיכא למידק דהוי לי' להרמ"א לומר דין זה אפי' במים ורוטב משא"כ כשאוסר זה במאכל י"ל דבמשקין כה"ג שרי וכדמוכח שם בש"ס ובפרש"י שם. ובהגהות מיימוני שהוא מקור דברי הרמ"א הנ"ל לא כתב, מאכל אלא חמין סתמא יעו"ש פרק ד' אות א' וזה כולל בין משקין בין אוכלין:

והנה מדברי הרמ"א הנ"ל שכתב דין זה בשם י"ש אומרי"ם יש ללמוד שאין כל הפוסקים ס"ל הכי אלא ס"ל דאפי' מאכל חם שהוציאו עם הכלי ראשון מן התנור שרי להטמינו בכסת וכר. וכן י"ל שהוא דעת הרמב"ם בפירוש המשנה הנ"ל. והן הם דברי הרע"ב וס"ל דכך הוא למסקנא לדינא כמו שהשיב אביי אבל שאין דרכו להטמין וכו' פירוש להטמין בתוכו [אבל מדלא העתיק הרמב"ם לדינא דין זה השנוי במשנתינו י"ל דחזר בו ממש"כ בפירוש המשנה בזה וכמו שמצינו בכה"ג בכמה דוכתי] ולפ"ז י"ל דלהכי נקט הרמ"א דין זה באוכלים בשם יש אומרים ללמדינו דהפוסקים החולקים על י"א הללו ס"ל דאפילו באוכלים שרי. ויש נפקא מינה לדינא בשעת הדחק כגון לחולה וכהאי גוונא יש לסמוך ולהתיר אפי' באוכלין:

[הנה וראיתי להרב תפארת ישראל בפירוש המשנה אשר הוציא מחדש הנקרא זרע ישראל כתב וז"ל דתחת הכר וכסת מותר ליתן כדי להפיג צינתו אבל כשהוא חם אסור להטמינו כך עכ"ל, ויש לתמוה דלפ"ה פירושו זה הוא כשיטת הרמב"ם והגאונים שהביא הרמב"ן והר"ן דהכא בנותן תחת הכר והכסת להפיג צינתו, והרי ס"ל דאפי' כשהוא חם מותר להטמינו וכמבואר למעלה ומדוע כתב לאסור בחמין. ואם דעתו בזה כפירש"י הרי ס"ל דאפי' להפיג צינתו אסור וכמ"ש הרמב"ן והר"ן להדיא בכוונת רש"י. ויש לקיים דברי הרב לפי דברינו למעלה דגם רש"י ס"ל דמותר להפיג צינתו אבל חמין אסור וכת"ק דרשב"ג וכנ"ל. אבל תימה דכל כעין זה הי' לו לפרש ולא לסתום. והיותר תימה דבפירושו הארוך בתפ"י קיצר בזה ולא כתב דברים הללו שם כלל ובפירושו ור"י הקצר האריך במקום שאמר לקצר. עד כאן הגהה]:

ואיכא למידק לשיטת הרמב"ם והגאונים דמפרשי תחת הכר והכסת דתנן היינו להפיג צינתו וכמ"ש הרמב"ן והר"ן דטעמייהו משום דכל הטמנה שבכל המשניות שנזכרו בפרק הזה בהטמנה דלחמם איירי לא במטמין מפני החמה כלל ומפרשין גם הא דר"י א"ש במטמין צונן להפיג צינתו וכן מ"ש לקמן כשם שאין טומנין את החמין כך אין טומנין את הצונן היינו נמי להפיג צינה או שלא יצטננו ביותר:

והרי כל הלכה הזאת היא שנוי' בברייתא אחת בתוספתא דשבת בפירקין והתם פירש רשב"ג להדיא דלהטמין כלי שני מותר אעפ"י שטומנו לשמור חומו ושלא יצטנן ואיך א"כ יאסור להטמין את הצונן כדי שלא יצטנן יותר והרי לשיטתם רשב"ג לפרש בא ולא לחלוק. וי"ל לפמ"ש בתוס' ישנים שם ד"ה אבל פינהו ממיחם למיחם מותר יעו"ש:

והנה נשוב עוד אל פרט הנ"ל דלהטמין בעפר מפני חום השמש בקיץ נראה דאסור מפני שמזיז עפר ממקומו. והתוס' בשבת ל"ט כ' דרש"י ס"ל דרו"ל דגזרינן שמא יחפור גומא לטמון בה ור"ת מפרש מפני שמזיז עפר ממקומו שהוא מוקצה וסבר רב יוסף טלטול