סדר הלכה (רמב"ם) נז

מברכין אף מי שלא נתחייב בהם מפני שהם ברכת השבח ואפי' סומא מברך פוקח עורים עיין ב"י או"ח סי' מ"ו א"כ י"ל דכך הוא תיקון ברכות הללו כולם שיברכו כולם אפי' מי שאינו יכול להנות הנאה זו מ"מ מברך בשם האחרים שנהנים ולכן לא תקנו לברך ברוך משיח אלמים. מפני שזו א"א שיברכו כולם אלא הנהנים (שהאלמים א"א להם לברך) המשתמשים בחוש הדיבור דוקא ולא דמיא ברכה זו לכל הברכות כולם שתיקנום בכולל להמשתמש בהנאה או אינו משתמש בה שאין זה ברכת הנהנים שאינו מברך אלא הנהנה:

הלכות שבת. תנן התם שבת ע"ג אבות מלאכות ארבעים חסר אחת הזורע והחורש. ושם בגמרא מכדי מכרב כרבי ברישא ליתני חורש והדר ליתני זורע. תנא בא"י קאי דזרעי ברישא והדר כרבי. פירש"י אדמת א"י קשה היא ואין יכול לכסות בלא חרישה (וצריך לחרוש פעם שנית כדי לכסות ולפזרו ודזרעו ברישא שבגמ' רו"ל קודם חרישה השנית. ועיין ברע"ב במשנה זו) ואשמעינן דהא נמי חרישה הוא עכ"ל:

וקשיא לפ"ר על מ"ש הרמב"ם בפ"ז מהלכות שבת בחשבון ל"ט מלאכות שכתב חרישה תחלה ואח"כ זריעה ומדוע השמיט דין זה דיש חרישה אחר חרישה לחייבו סקילה גם על החרישה השנית. ומה דחישב הרמב"ם הבערה קודם המכבה שלא כתנא דמשנתינו. י"ל לפי מ"ש התויו"ט דהתנא דמשנה רמז בזה דאיכא למ"ד הבערה ללאו יצאת אבל אנן לא קיי"ל הכי. לכן שפיר הקדים רבינו הבערה להמכבה. דלהלכה קיי"ל דגם הבערה אב מלאכה הוא וחייב עלי' סו"ח אבל החרישה והזריעה צ"ע:

מלאכת בורר. עיין רש"י דף ע"ד ד"ה פטור אבל אסור. מותר לכתחלה לא הוי דדמי לברירה (בקנון ותמחוי) אבל ביד לא דמי לבורר כלל עכ"ל. ולפ"ר קשה שהרי רש"י עצמו פירש במשנה שם ע"ג ד"ה הבורר פסולת בידיו עכ"ל וכן העתיק הר"ן (וברע"ב כתב וז"ל הבורר בידיו או בכברה) וכן העתיק הק"ע. וי"ל שאין חילוק בין יד לכלי אלא בדבריו שדרכן לברור ע"י כלי כגון ע"י כברה ונפה. אבל דברים שדרכן לברור בידיו זהו מלאכתו. ועיין פרש"י ע"ה ע"ב ד"ה הר"י הו"א אור"ג ולא דמי לזורה ובורר ומרקד דזה בקשין וזה בצרורות וזה בקמח עכ"ל. הרי הכל לפי דרך כל אחד ומנהגו. אי נמי י"ל דהאי בידיו דנקט. יפרש ההבדל שבין ברירה שע"י הרחת שפעולת הנקיון והברירה הוא הרוח באמצעות הרחת והאדם הוא הזורה בידו באמצעות הרחת. משא"כ כשבורר ע"י נפה וכברה הנקיון וברירתו עושה בידיו ממש ע"י אמצעות הכלי. נמצא דבידיו שכתב רש"י רו"ל ג"כ ע"י כלי:

והיותר נראה דרש"י נמי ס"ל דפסולת מתוך אוכל אפי' ביד חייב חטאת וכשיטת ר"ת שהובא בר"ן ובאוכל מתוך הפסולת הוא דמפלגינן בין ביד לכלי אבל לא להיפך. וכן מוכח מהא דילפי לה מדחזקי' דאמר הבורר תורמסין מתוך פסולת שלהן חייב ומדקאמר סתם חייב משמע אפי' לאלתר ושם פירש"י בשם הרבינו לוי דגרס ואי שקל לי' הוי מסרח כשנטלו נימוח בין אצבעותיו ונמאס לכך האי דשקל הוי כפסולת והנשאר הוי אוכל עד שחוזר ונוטלו עכ"ל הרי מפורש דפסולת מתוך אוכל אפי' באצבעות ידיו הוי בורר. וזה שפרש"י הבור"ר פסול"ת בידי"ו עכ"ל ואצל מרקד פירש מרקד בנפה סתם ולא כתב שם פסולת דבנפה גם בורר האוכל מתוך הפסולת חייב וכמ"ש הר"ן שם להדיא. וסמוכין לדברי אלה מצאתי בפני משה במשנה שבירושלמי כתב וז"ל והבורר פסולת מתוך האוכל אפי' בידיו חייב והבורר אוכל מתוך הפסולת בנפה וכברה חייב עכ"ל:

תנן התם נ"א ע"א ממלא את הקיתון ונותן תחת הכר או תחת הכסת פרש"י כדי שלא יחמו מחום הקיץ כגון כר וכסת של לבדין שאינו מחמם עכ"ל מדבריו נראה דס"ל דאסור להטמין תחת הכר להפיג צינתו. (עיין ר"ן דהגאונים חולקין על זה) ובגמ' פרש"י בד"ה מותר להטמין את הצונן וז"ל מפני החמה שלא יחמו ולא גזרינן אטו הטמנה דכדי שיחמו עכ"ל והר"ן הוכיח מלשון זה דס"ל דאסור להטמין צונן תחת הכר כדי שיחמו. אבל הרמב"ם בפ"ד מה' שבת כתב דמותר להטמין דבר צונן בדבר שאינו מוסיף הבל כדי שתפיג צינתו עכ"ל:

ולענ"ד י"ל דלהכי כתב רש"י בזה"ל ולא גזרינן אטו הטמנה דכדי שיחמו. לומר לך דכדי שיחמו הוא דאסור אבל להפיג צינתו מותר. והא דלא פרש"י משנתינו דנותן לתוך הכר היינו להפיג צינתו י"ל דלאו למימרא דלהפיג צינתו אסור. אלא אדרבה ס"ל דהא לא אצטריך תנא ללמדינו כאן שהרי כבר נלמד דין זה מהא דתנן פרק כירה דף מ"א דנותן אדם מים לתוך המיחם שפינהו מעל האש כדי להפשירן וכ"ש להפשירן ע"י כר וכסת. ולכן פרש"י דהכא בטומן כדי שלא יחמו ולאפוקי דלא נימא דכמו שגזרו לאסור ההטמנה להחם משום גזירה דשמא יטמין ברמץ ויחתה בגחלים אע"ג דדמי לכעין גזירה לגזירה. וה"ה נאמר דאסור להטמין בכר מפני חום הקיץ גזירה שמא יטמין בעפר ויזיז עפר ממקומו וכדתנן (במשנה ג' פ"ג ובגמ' שם ל"ט) לא יטמיננה בחול (ועיין קרבן נתנאל פרק כירה סי' ה') קמ"ל דלא גזרו בזה. וא"כ גם רש"י ס"ל דלהפיג צינתו מותר אבל הטמנה כדי שיחמו אפי' בדבר שאינו מוסיף הבל אם הוא בכלי ראשון כ"ע ס"ל דאסור ומשנתינו היא זו דתנן לא כסהו מבעוד יום לא יכסנו משתחשך וכפרש"י שם להדיא. ובזה יובן ג"כ הא דתניא כשם שאין טומנין את החמין כך אין טומנין את הצונן אע"ג דהטמנה של כלי שני התירו וכמ"ש הרי"ף והרא"ש דרשב"ג בא ולא לחלוק אבל הטמנה מפני החמה ס"ל דאסור משום גזירה שמא יטמין בעפר:

והנה להטמין מים צונן בתוך העפר מפני חום השמש לטעמו של ר' יוסף שם ל"ט מפני שמזיז עפר ממקומו דהלכתא כוותי' עיין ק"נ שם. ממילא ודאי דאסור. ולפ"ר קשה למה לא קאמר הש"ס הך איכא בינייהו בין רבה ור"י. וי"ל. ועיין ש"ע סי' שי"א ס"ח בעשבים שתתבן בעפר מבעוד יום כדי שיהיו לחים ועיין ש"ס ב"ב דף י"ט דחול מקריר קריר הובא בתוס' ל"ח. ד"ה לא יטמיננה ועיין ב"י סוף סי' שי"א וש"ע סי' ש"ח סעיף ל"ח ועיין שבת קמ"ו:

נותנין תבשיל לתוך הבור שיהי' שמור ולא גזרינן משום אשוויי גומות שם לא בטומן בעפר מיירי:

עוד י"ל דכפי הנראה מפרש"י דס"ל דרשב"ג פליג על ת"ק וא"כ לת"ק אסור להטמין גם הכלי שני וא"כ לק"מ מהברייתא אל המשנה:

והנה הרמב"ם בפירוש המשנה וכן הרע"ב פירשו טעמא דמותר ליתן הקיתון תחת הכר או הכסת מפני שאין זה דרך הטמנה. ומשמע לפ"ר לפי טעם זה דה"ה כלי ראשון שרי להטמין בכר וכסת שאינו דרך הטמנה. ובש"ס שם אמרי אמר שמואל מותר להטמין את הצונן כו' מאי קמ"ל תנינא ממלא אדם קיתון ונותן תחת הכר וכו' אמר אביי טובא קמ"ל דאי ממתני' ה"א דבר שאין דרכו להטמין אבל דבר שדרכו להטמין לא קמ"ל.