סדר הלכה (רמב"ם) נו

לך נחה את העם אל אשר דברתי לך. ודיברו הכשדים למלך ארמית. והורשתם ואבדתם כאשר דיבר ד' לך וכמו שהקשה הרמב"ן באמת במקומו. אמנם כבר תירץ הרא"מ שם דהואיל שיש השתוות לדיבור ואמירה בשם העצם לכן נתחלף פעמים מועטים לשון דיבור בלשון אמירה וכעין זה כתב הרמב"ן עצמו בפרשת אמור ויתפרשו המקומות המועטים הנזכר בהם דיבור בלשון אמירה, וא"כ מ"ש רש"י שאינו נופל אצל דיבור לשון לי רו"ל שכפי היסוד בהבדל שבין דיבור לאמירה ברוב המקומות והמיעוט שנמצא שלא כד' הוא ע"ד החילוף והתמורה. וכמו כן י"ל בענין הברכה וההודאה שלפי יסוד הלשון ברוב המקומות שבתנ"ך לא מצינו שיאמר ברכו לד' והמיעוט הנמצא בלמ"ד אינו סותר את הכלל דהואיל ומ"מ ברכה והודאה שניהם בעצמותן הן ענין שבח ותהלה לכן נתחלף לפעמים ההודאה בברכה. והדברים פשוטים. ולא הוצרכתי להאריך בזה. אלא מפני שראיתי לאחד מן חוברי חבר אשר פער פיו בלשון מדברת גדולות וכתב על רבותינו בעלי התוס' וסייעתם הנ"ל. פליאה נשגבה איך שכחו שני כתובים מפורשים וטוב הי' לו השתיקה כי אין כאן לא שכחה ולא פליאה. והשי"ת יחננו לזכות ויצילני משגיאה:

שוב מצאתי בתוספות ר"י החסיד אשר הובאו מירושלים כתב שם וז"ל ול"ג לאלקינו כלומר דלגבי שיר והודאה ברכה בלמ"ד כמו שירו לד' וכו' אבל גבי ברכה לא מצינו בלשון הזה עכ"ל. ולכאורה תמוה שדבריו סותרים זא"ז בתחלה אמר שגם ברכה בלמד כמו שיר והודאה. ואח"כ סיים דגבי ברכה לא נמצא בלשון זה אבל לפי דברינו למעלה י"ל דה"ק דלגבי שיר והודאה כלומר דענין של הכתוב מדבר בשיר והודאה או גם ברכה בלמד מפני שבמקום הזה פירושו ג"כ כמו שיר והודאה ומ"ש בנחמי' ויברכו כל הקהל לד' הוא בחילוף כאלו נכתב ויודו כל הקהל לד' וכדברי הרא"מ הנ"ל (ועיין ברא"ש שם סי' כ"ה לא כתב שלא מצינ"ו למ"ד אצל ברכה רק כתיב במקהלות כו' ורו"ל ברוב מהכתובים בל"ס] שוב ראיתי להבר"י סי' קצ"ב הביא קושיא זו מן שני כתובים הנ"ל, וכתב דמ"מ רוב הכתובים לא מצינו ברכה בלמד וסיים דמ"מ הלשון הזה שבתוס' לא מצינו ברכה בלמד קשה שהרי מצינו. אבל י"ל דכוונתם כמ"ש ר"י החסיד בתוספותיו ולק"מ:

בש"ס ברכות מ"ג האי מאן כו' ביומי דניסן וחזי אילני דמלבלבי מברך בא"י שלא חיסר בעולמו כו' כ' בשטמ"ק שם ז"ל וקבעו ברכה זו כו' שאדם מברך על עצים יבישים שהפריחן ה' עכ"ל. לפ"ר קשה מה בא ללמדינו הא מבואר כן ומובן ממילא מנוסח הברכה עצמה וי"ל דרו"ל דברכה זו יוכל לברך אפי' על העצים שאינם עושים פרי (המכונים עצים יבישים כמ"ש הסריס הן אני עץ יבש) ודלא כהלק"ט שהובא בבאר היטב סי' רכ"ו דלא יברך על עצים שאינם עושין פירות. "והרי זה דין מחודש". אלא שי"ל דמ"מ צריך שיהא מן אילן המוציא פירות לאפוקי אילני סרק ס"ל נמי דלא יברך. ואפשר דהלק"ט נמי הכי ס"ל. ועיין יפ"ת בב"ר סוף פרשה ה' עמוד ג' ההבדל שבין עץ פרי לעץ עושה פרי. שיש עץ פרי שסר לחותו או שיבשה הלחה שבו והוא נקרא עץ פרי אע"פ שאינו עושה פרי. (ועיין לבוש שכתב דאחר שהוציאו וגדלו הפירות שוב אין לברך ברכה זו מפני שכבר יש כאן ברכה בפני עצמה שהחיינו). ובפ"ע משמע דס"ל דעל אילני סרק אין מברכין. ויש לדחות ולומר דגם על אילני סרק יש לברך שהרי מתחלת הבריאה הוציאו פירות גם הם (וכמ"ש בב"ר שם ובירושלמי דאפי' אילני סרק עשו פירות והכי איתא בתורת כהנים פרשת בחקותי. ועץ השדה יתן פריו דאפי' אילני עתידים ליתן פירוות וכ"כ רש"י על התורה שם) ואעפ"י שעכשיו אין מוציאין פירות מ"מ י"ל שמברכין עליהם שהרי עיקר הברכה על שעת הבריאה הוא וכמו שיעיד נוסח הברכה עצמה אשר ברא וכו' ואעפ"י שעכשיו עדיין לא הוציאו הא לא איכפת לן מידי לענין ברכה זו (ואדרבה שהרי כשיוציא הפירות שוב אין מברכין ברכה זו כלל כמ"ש הלבוש). וכן העיד לי ר"מ בש"ב בשם הגאון סיני ועוקר הרים בעל המחבר תשובות וחידושי הרי"מ ז"ל שלא הקפיד שיהי' דוקא מן העצים העושים פרי. אלא שיש לכאורה לראות לפי הטעם שכתב הלבוש דלהכי אין מברכין ברכה זו כשכבר נגמרו הפירות משום דכבר יש ברכה על הפירות עצמן. א"כ באילני סרק שאין להם פירות כלל אפשר דיכול לברך עליהם גם אחר זמן בישול הפירות. או דילמא דלא עדיפי מעץ עושה פרי בזה:

ועיין פרי מגדים שכתב דמלבלבי היינו שיוצא פרח אבל על העלים לחוד לא יברך. והנה מפרש"י שברב אלפס נמי משמע הכי שפירש דמלבלבי היינו שיוציאו פרח הא כל שלא הפריחו אעפ"י שהוציאו העלין לא. והנה לפ"ז במדינתינו שאין האילן מוציא פרח ביומי דניסן ואינו מציא רק עלין לחוד א"כ אין לברך ביומי דניסן כלל אלא אח"כ כשיתחילו לפרוח. ובתשובות והשיב משה (להגאון ר' משה מסאטענאוו) סימן ח' נשאל שנה אחת לא הוציאו האילנות הפרח ביומי דניסן אימתי יברכו. והשיב דיברך אח"כ כשיתחילו ללבלב ושזה כוונת רש"י שכ' דמלבלבי פעם ראשונה. והא דנקט בש"ס יומי דניסן אורחא דמילתא נקט דרוב השנים אורח הפרח לבוא ביומי דניסן יעו"ש. ורו"ל ודאי בארצות החמים שהרי במקומותינו הפרח לא נראה עדיין בימי ניסן. שוב ראיתי במחצית השקל סי' רכ"ו כתב בזה"ל יומי דניסן אורחא דמילתא נקט שאז דרך ארצות החמים ללבלב האילנות עכ"ל:

אבל ר"מ ב"ש העיד לי בשם הגאון הנ"ל שראה שבירך ברכה זו ביומי תיכף משהוציאו העלין הירוקין. ואמר שפירוש מלבלבי היינו שיוציאו עלין כמו לולבי גפנים שבש"ס דהיינו נמי עלין וי"ל ג"כ דמלבלבי היינו כשיתחילו להתראות הנצנים החדשים טרם שיתפרדו העלין והן תמונת הלב. וכעין הלביבות דאמנון שמואל בי"ת י"ד וכמו שפירשו שם המפרשים:

שאלני הרב רצב"א בעל המחבר לקוט רצב"א למה לא תקנו חכמים לברך ברוך משיח אלמים כמו שתקנו לברך פוקח עורים. זוקף כפופים ומת"א. ואמרתי לו די"ל משום דבש"ס ברכות דף ס' אמרו דהנך ברכות עיקרן תקנו על מעשה הראשונה שעושה כשקם ממטתו ובשעת מעשה וכמ"ש כד משי ידי' כד מתעטף. כד זוקף. כד יושב. כד מעביר ידו על עיניו. וא"כ הי' בדין שעל דרך זה קודם שמדבר הדיבור הראשון יברך ברוך משיח אלמים. וא"כ שקודם שידבר וטרם שיפתח פיו לברך איזה ברכה שתהי' כבר נתחייב לברך תחילה ומבואר בש"ס שם דכד מיתער משנתי' יברך אלוקי נשמה ואם יברך תחלה ברוך משיח אלמים הרי זה כמברך ברכה על ברכה ולא תקנו חכמים לברך כה"ג ולא תקנו ברכה על ברכה וכמ"ש בענין סיפור יצ"מ. אי נמי הואיל דאמרו ודברת בם ולא בדברים בטילים א"כ עיקר הדיבור לא ניתן אלא לצורך דברי תורה וכבר תקנו ברכה מיוחדת לעסוק בדברי תורה. אי נמי שנכללת ברכה זו בברכת אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא אתה יצרתה בי ועד"ש בתרגום אונקלוס ויהי האדם לנפש חי' לרוח ממללא נמצא שהנפש נפש חי' הוא בעצמו כח הדיבור וניתקן א"כ ברכה מיוחדת עלי' ממש. עוד י"ל לפי דעת הר"ן והכלבו דכל הנך ברכות כלהו