סדר הלכה (רמב"ם) נה

ועל זה השיב לו פוק חזי מאי עמא דבר. ופרש"י והתוס' דה"ק כבר נהגו לברך בתחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות. וכלומר אע"ג דהלכה ודאי לדינא דאין לברך לאחרי' אבל נהגו העם לברך ונתקבל בעיניהם מפני שהיא ברכה חשובה וכמ"ש בתוספות ר"י החסיד עיי"ש] והיינו דאמרי' בש"ס לעיל אנא זימנא דכי מדכרנא עבידנא ואם היתה הלכה לדינא ודאי שלא הי' רב אשי שוכח מלברכה:

הרי למדנו דאפי' מים וכ"ש ירק וכ"ש ביצה וכ"ש מיני בשר נהגינן לברך בנ"ר לאחריהם. ולא מפני שהלכה כך לדינא אדרבה מצד הדין לברך אין לברך עליהם לאחריהם כלל. אלא מצד עמא דבר. והן הם דברי הרי"ף והרא"ש דקיי"ל כל לבסוף ולא כלום. דהיינו שמדינא אין לאחריהם ברכה כלל מ"מ מברכין לאחריהם בנ"ר מצד המנהג. ונראה לענ"ד עוד דהרשב"א לשיטתו שהוא כתב בחידושיו סוף פרק כיצד מברכין די"ל דרבנן ור"ט תרוייהו ס"ל דחייב לברך לבסוף בנ"ר אלא דר"ט ס"ל דגם לפני' מברכין ב"ר יעו"ש שהביא ראי' שמצינו כה"ג נוסח אחד לפניו ולאחריו. הרי א"כ ס"ל דמדינא חייב לברך בנ"ר לאחרי' לכ"ע לכן הוצרך לפרש את דברי הרי"ף דכל לבסוף ולא כלום היינו ברכת בנ"ר דרו"ל שהברכה עצמה נקראת כך:

שוב בא לידי ביאור הגר"א על או"ח סי' ר"ח ס"ק י"ט שכתב וז"ל ולכאורה אינו מובן לפרש ולא כלום על בנ"ר ומנא להו זה ונ"ל דה"פ כי זה כל לבסוף ולא כלום דברייתא לדידן בנ"ר עכ"ל. ושמחתי כי כוונתי בזה לדעת הגאון בעיקר פירוש זה אלא שיש בדברי דברים שלא נמצאו שם:

ויש לומר שגם דעת רבינו יונה כך הוא. יעו"ש בהלכות הרי"ף דף ל"ב ע"ב מה שהקשה על רש"י דאיך אפשר לומר דמברך בנ"ר לאחריו והרי קאמר להדיא שאינן טעונין ברכה לאחריהם. ובחידושי אנשי שם שם כתב וז"ל לא ידעתי מה כח יש להקשות כן שהרי לא יהא הלשון הזה כולל יותר ממ"ש גבי אורז ולבסוף ולא כלום ופירשו דלעולם מברך בנ"ר עכ"ל. אולם אם ס"ל כדברי הרשב"א הנ"ל לק"מ דשאני כשאומר ולבסוף ולא כלום הרי זה כאומר ולבסוף בנ"ר ונקראה כך משא"כ הכא דקאמר ואינן טעונין ברכה לאחרי' הרי דאין מברכין כלל לאחריהם ושפיר מקשה. אבל באמת בדברי רש"י שם דף ל"ז שכתב וז"ל ולא כלום כלומר אינו טעון מברכת פירות ארץ ישראל ולא כלום אלא בנ"ר עכ"ל. א"כ פשיטא שגם שם בדף מ"א יש לפרש כן אין טעון ברכה רו"ל מברכת הפירות של א"י וא"כ לק"מ:

ועיין בירושלמי בפרקין סוף הלכה א' דחכמים אומרים כל שאינו ממין שבעה מברך לפניו ואינו מברך לאחריו וע"ש דמוכח דגם בנ"ר לא יברכו ובמראה הפנים שם הקשה מזה על דברי הרי"ף והרא"ש הנ"ל אמנם לדברינו הנ"ל לק"מ דהירושלמי הלכה לדינא מיירי ולא מן המנהג:

והנה לדברי הרשב"א דהברכה גופי' נקראת ולא כלום. קשה מהא דפריך שם ד' ל"ז מהאי דינא ולבסוף מברך מעין שלשה ומשני תני ולבסוף אינו מברך ולא כלום. ואי הברכה גופה נקראת ול"כ א"כ הכי הוה לי' למימר תני ולבסוף מברך ולא כלום דהיינו בנ"ר משא"כ השתא דקאמר אינו מברך ולא כלום הרי אדרבה משמע דגם בנ"ר לא יברך. והגם די"ל דשני שלילות הרי הן כחיוב. אבל מה רצה בזה שלא אמר כלשון הברייתא דלעיל תני ולבסוף ולא כלום וצ"ע:

ויש לומר דגם לדברי הרא"ש וסייעתו דס"ל שגם בברכה זו מברך על מה שנהנה נקראת בכל זאת ולא כלום מפני שלא חיסר בה כלום שנכלל בה הודאה על כל הבחינות הדומ"ם והצוע"ח והח"י המדב"ר הניזון והנהנה מכולם הן הכרחות כלחם מלח מים. והן תענוגיות כברבורים ושליו ודגים [ופירות שונות] ובירושלמי אמר דר' חגי בירך על בשר ודגים בורא מיני נפשות להחיות בהם כו' ע"ש באופן שמשונה ברכה זו מכל שאר הברכות מפני שלא שייר בה כלום ונותן בה הודאה למי שלא חיסר בעולמו כלום. ועיין תוספות ר"י החסיד שהובא למעלה בש"ע או"ח סי' ר"י דהלועס ואינו בולע אין צריך ברכה כלל. ובסי' קס"ז סעיף ו' לא ישיח בין ברכה לאכילה ואם שח צריך לחזור ולברך וכתב שם במג"א ס"ק י' לא ישיח בין ברכה לאכילה ואם שח בעודו לועס א"צ לחזור ולברך. וקשה כיון דקיי"ל דהלועס ופולט א"צ ברכה א"כ עיקר ברכה פועל הבליעה אמאי לא יחזור ויברך ע"ש במג"א שהניח בצ"ע:

ולענ"ד י"ל דהא בלא"ה צריך להבין בהא דקיי"ל בכמה דוכתי דטעימה בלא בליעה לאו שמה אכילה וכמ"ש בכתובות ל"ב מדלעסי' קני' נתחייב בנפשו לא הוה עד דאכיל לי'. ולפ"ר קשה מהא דחולין ק"ג דאמרינן הרי נהנה גרונו וכבר דיבר מזה הגאון פמ"ג ביו"ד סי' צ"ח במש"ז סק"ב וז"ל יש לעיין למה דוקא כי בלע חייב הא חזינן בש"ס דאמר הרי נהנה גרונו (שם) וכפי הנראה חיך, אוכל יטעם והא חזינן דמצטרף מה שבין החניכים לכזית ונימא דאפי' לא בלע הרי נהנה חכו וצ"ע עכ"ל. ולענ"ד י"ל דאדרבה משם ראי' מדהוצרך למיהב טעמא מתורת צירוף שמה שבין החניכיים מצטרף לכזית ש"מ דעל הטעימה לחוד ליכא חיובא דאי נימא דעל טעימה לחוד חייב תיפוק לי' שהרי כבר עבר כזית שלם בגרונו ומה שאמרו הרי נהנה גרונו וחיך אוכל יטעם אמת הוא שזה אתחלתא דאכילה אבל כ"ז שלא בלע אע"פ שנהנה גרונו אין זה דרך אכילה שדרך אכילת כל המאכלים להכניס המאכל לתוך מעיו. ואם לעס ופלט אע"פ שהחיך והגרון נהנה שלא כדרך אכילה הוא ופטור וזה שאמרו דמה שבין החניכיים מצטרף לכזית היינו טעמא שכן דרך אכילה שהאוכל שיעור כזית דרכו להשאר מעט ממנו בין החניכיים א"כ כל שאכל כזית הרי אכלו דרך אכילה וחייב. ומאן דפליג וס"ל שמה שבין החניכיים לא מצטרף לכזית ס"ל דכזית שאמרו הוא דוקא שיכניס במעיו כזית שלם וזהו שיעורו חוץ מה שבין החניכיים נמצינו למדין דקושטא הכי הוא דלועס ופולט לאו שמה אכילה ולהכי שפיר אמרו דכל כה"ג אין צריך לברך אע"ג דחיך אוכל יטעם. משא"כ כשלועס ובולע [אע"פ שהפסיק בין לעיסה לבליעה לא איכפת לן מידי דמ"מ הלעיסה גופה אתחלתא דאכילה הוא דחיך אוכל יטעם ובליעה שאחרי הלעיסה גומרת ההנאה ושפיר חל חיוב הברכה מיד על הטעימה למפרע] ולהכי אין צריך לברך שנית שהלעיסה שקודם הבליעה דרך אכילה היא וצריכה ברכה כמו הבליעה גופה. אבל לועס ופולט אינו דרך אכילה ואינה צריכה ברכה. שוב מצאתי סמוכין לדברי להגאון רי"ע בספר המור סי' קמ"ז ושמחתי:

בש"ס דף מ"ט נברך לאלקינו כתבו התוס' והר"י דלא גרסינן בלמד דבשיר והודאה כתיב שירו לד' כו' אבל בברכה לא מצינו בלמד כדכתיב ברכו עמים אלקינו ברכו עמים אלקים. וכ"כ המרדכי וכ"כ תלמידי ר"י והרא"ש והר"י החסיד בשם סדר רב עמרם. והכי איפסק להלכה בטור או"ח סי' קצ"ב וש"ע ולבוש שם. ולכאורה קשה שהרי מצינו בדברי הימים א' כ"ט כ' ויברכו כל הקהל לד' ובנחמי' י"א ב' ויברכו העם לכל האנשים שניהם בלמד. ויש לומר על דרך ופירוש הרא"מ דברי רש"י פרשת חיי שכתב שאינו נופל אצל דיבור לשון לי ולו ולהם [אלא אצל אמירה שייך לשון זה] ולפ"ר תמוה שהרי מצינו בכתוב