סדר הלכה (רמב"ם) נד

חיוב לברך ברכת המוציא אפי' מדרבנן על פירורין שאין בהן כזית. וי"ל דעד כאן לא פליג אלא לענין חיוב מדרבנן אבל לחייבו מה"ת כ"ע לא פליגי דכל שאין לו כביצה לא חייבתו תורה לברך המוציא. וכשהוא כביצה שיש בו כדי שביעה כדאיתא שם דף מ"ט א' הוא דחייב לברך המוציא מה"ת. ונמצא לפ"ז דיש שיעור לחיוב ברכת המוציא מה"ת דהיינו בכביצה. ימצאנו א"כ טעם נכון לדברי הרמב"ם לשיטתו דשפיר כתב דלא תהא הפרוסה יותר מכביצה אבל כביצה ראוי עכ"פ שתהי' שזהו השיעור מן הדין [ולכאורה קשה שהרי אפי' כביצה אין בו שיעור שביעה מה"ת וכמ"ש התוס' שם דף מ"ט ע"ב. ויש לומר דלדידן דקיי"ל כר"מ דאכילת שיעור כזית הוא מדרבנן א"כ השיעור כביצה לדידן הוא כדי שביעה מן התורה. שוב מצאתי שמבואר כן להדיא בלבוש סי' קפ"ד. ובאליהו זוטא שם שהמלבושי יו"ט השיג עליו מדברי התוס' הנ"ל והא"ז השיג עליו דאישתמיטתי' דברי רי"ו דף קמ"ח בשם רבינו יונה ושאר פוסקים דלר"מ דקיי"ל כוותי' דעל כזית חייב לברך בהמ"ז מדרבנן א"כ לדידן כשיעור ביצה הוא כדי שביעה מן התורה]:

והגם דא"צ שיאכל השיעור של כדי שביעה בפ"א וכ"ש שא"צ שיאחזנה כולה בידו דכל שיש לו כביצה לחם אפי' יאכלנה בב' וג' פעמים חייב לברך מה"ת. מ"מ י"ל דהואיל ואמרו שלא תהי' קטנה הפרוסה דמחזי כצר עין לכן כשאוח' בכביצה בשעת ברכה שפיר עביד. ובפרט להבוצע המברך אחד לכל המסובין אם לא יאחז בכביצה בידו שאין חיוב ברכה עלי' אלא מדרבנן לא יצאו המסובין ו"ח ברכה אם ירצו לאכול בכביצה ויהא לבו נוקף מלאכול בכביצה פת. אבל כשאוכל פרוסה כביצה בידו בשעת ברכה ידעו כל המסובין שמוציא גם המחויבין מה"ת שהכלל בידינו שאין המחויב מדרבנן מוציא בברכתו את המחויבין מה"ת]:

בש"ס ברכות דף ל"ה ע"ב אמרו התם משום דלא אפשר היכי נבריך נברך בורא פרי הזית פירי גופי' זית איקרי. פרש"י דהוי לי' בורא פרי הפרי שהפרי נקרא זית ואין זו בריאת שמים כי בידי אדם הוא בריאה זו אבל גבי גפן הגפן הוא העץ והענבים הם פרי הגפן עד כאן לשון רש"י. מכאן למדנו פירוש הברכה של בורא פרי הגפן. פרי הזה שאנו מזכירין בברכה זו לא קאי על היין הנסחט מן הענבים. שהרי אין זו בריאה בידי שמים אלא בריאה זו בידי אדם הוא אבל הפרי הנזכר בנוסח ברכה זו הוא הענבים שהוא פרי הגפן הנברא בידי שמים:

ובזה נלענ"ד ליישב קושיית מהר"א ממיץ שהביא הרא"ש שם סי' ג' דאיך אנו מברכין על היין בורא פרי הגפן והא אמרינן בחולין דף ק"כ דיין לא נקרא פרי לענין ביכורים כדתניא התם פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה. ולפי הנ"ל לא קשה מידי דנהי באמת דהמשקה הנסחט לא מקרי פרי הא לא איכפת לן מידי דפרי הנזכר כאן על ענבי הגפן קאי ולא על היין וזהו הוי פרי גם לענין ביכורים. ועיין טור סימן ר"ט בדין בירך על הענבים בפה"ג ודו"ק:

שם דף ל"ז תני גבי אורז לבסוף ולא כלום מברך עליו בורא נפשות. והמעדני יו"ט שם אות יו"ד ז"ל מצאתי בתשובות הרשב"א סי' תתכ"ג וז"ל אומר אני מפני שאינו מברך על הדבר שנהנה ממנו כי שאר הברכות מברך על הדבר שנהנה ממנו וכו' ואפי' ברכת שהכל שאינו מזכיר אותם אלא דרך כלל מ"מ הרי הוא כולל מה שנהנה ממנו בכלל הדברים שנתהוו במאמרו להנות מהם. אבל ברכת בורא נפשות אינו כן כו' שאינו אומר בורא מינין הרבה למלאות חסרון הדברים שברא אלא אדרבא הוא מברך על שברא נפשות שחסירות וצריכות למה שברא ע"כ קראוה ולא כלום עכ"ל וכ"כ בתשו' רשב"א ח"א סי' קמ"ט וברדב"ז ח"ב סי' תש"ט הקשה עליו וברדב"ז שם כתב טעם אחר. והמגן גבורים סי' כ"ח השיג עליו ושם הביא שגם הגר"א בביאורו הקשה למה נקרא ולא כלום. ואין ביאור הגר"א תח"י:

ויש לתמוה לענ"ד איך יפרש את דברי הרא"ש על פי דברי הרשב"א הללו והלא הרא"ש באותו סימן שם מפרש דמ"ש בנ"ר וחסרונם כלומר בורא נפשות וכל מה שהם חסרים (כמו לחם ומים תוס') וכו' להחיות בהם כלומר שאר דברים וכו' (כגון תפוחים וכיוצא בהם שאינם אלא לתענוג תוס') עכ"ל הרי א"כ ס"ל שהוא מברך על מה שנהנה וכולל בברכתו הן מה שנהנה על צד ההכרח והן על צד התענוג הרי א"כ מזכיר בה מה שנהנה יותר מפורש מן שהכל והדרק"ל מפני מה נקראת ולא כלום והדבר ברור דהרשב"א מפרש בענין אחר דלא כהתוס' והרא"ש הנ"ל וס"ל שאין ענין הברכה על בריאת הדברים שנהנה באכילתם אלא שענינה לברך על בריאת הנפשות שחסרות וצריכות למה שברא וכמו שמבואר בדברי הרשב"א הנ"ל בפירוש שכתב בזה"ל שאינו מברך בורא מינין הרבה למלאות חסרון הדברים שברא אלא אדרבה הוא מברך על שברא נפשות שחסירות וצריכות למה שברא על כן קראוה ולא כלום עכ"ל [והענין כמ"ש הר"י יעבץ בכוונת אונקלוס במקרא ימצאהו בארץ מדבר. ובזה יתיישב מה שהקשה בתשובת רדב"ז ח"ב סי' תש"ט הובא במגן גבורים סי' ר"ז יעו"ש] אבל לשיטת התוס' והרא"ש שגם ענין הברכה הלזו על המינין הרבה שנבראו למלאות החסרון פשיטא דלא שייך טעם הזה כלל:

ולענ"ד דמ"ש הרי"ף והרא"ש דקיי"ל כל לבסוף ולא כלום מברך בורא נפשות לא כמו לומר דברכת בנ"ר נקראת ולא כלום. אבל כוונתם פשוטה דבכל מקום שהדין הוא שלא לברך לבסוף ולא כלום. שום ברכה. זהו לענין הלכה אבל למעשה לא קיי"ל הכי מפני שנהגו לברך אחריו בנ"ר וקיימא לן הכי [וזהו ג"כ אחד מן הדברים שאמרו מנהג עוקר הלכה]:

ונלמד דבר זה מהש"ס שם להדיא שהרי תנן התם במשנתינו השותה מים לצמאו אומר שהכל ופרש"י שהכל לפניו ולאחריו ולא כלים. ר' טרפון אומר בורא נפשות. ופרש"י דר"ט אלפניו קאי אבל לאחריו ס"ל גם לר"ט דאינו מברך כלום. עיין רש"י עירובין דף י"ד ע"ב וכן פירשו התוס' דף מ"ה שם להדיא. וכן פירש בתוספי הרא"ש. וכ"כ הר"י החסיד בתוספותיו שם וכן מבואר בדברי רבינו יונה. נמצא א"כ דבין לרבנן ובין לר"ט דינא הוא דאין מברכין לאחריו שום ברכה ולא נחלקו אלא בשלפניו דלת"ק שהכל ולר"ט בנ"ר. והנה בגמ' שם בשלהי פרקין אמר לי' רבא לאביי הלכתא מאי וכו'. ולכאורה תמוה טובא מה זו שאלה פשיטא דהלכה כרבים. ועיין שיטה מקובצת שם דהשאלה היתה משום דמסתבר טעמי' דר"ט במים דלא זייני כלל אי נמי דשמיע לי' מאן דאמר כוותי' וכל זה דוחק. אמנם לפי הנ"ל י"ל דזה ודאי לא נסתפק רבא דהלכה הוא בידוע כרבנן לגבי ר"ט דמברך שהכל לפניו אבל רבא הוה שמיע לי' דמברכין לאחרי' בנ"ר אפי' אמיא וכ"ש על ירקא וביעי וכופרא וכדאמר ר' פפא לעיל דף מ"ד ע"ב דר"פ הי' אומר בנ"ר אפי' אמיא וגם רב אשי עביד הכי. והרי זה לכאורה דלא כמאן שהרי בין לר"ט בין לרבנן אינו מברך לאחרי' שום ברכה וזהו שאלת רבא לאביי הלכתא מאי. כלומר לענין לברך בנ"ר לאחרי' איך הוא להלכה לדינא כר"ט וחכמים דס"ל דאין מברכין לאחרי' או הלכה כמ"ד לעיל דמברך לאחרי' אפי' אמיא.