סדר הלכה (רמב"ם) נג

מילה דכתיב בה המול לכם כל זכר לכן הוא מצוה על כל אחד ואחד מישראל אפי' על הנשים. ומה שאמרו ב"ד מוהלין לאו דוקא ב"ד אלא רו"ל דב"ד מוזהרין וחיוב הזה מוטל עליהם שמסתם יכולת ביד ב"ד יותר להוציא הדבר אל הפועל יותר משאר בני אדם ולעולם דחיוב מצוה זו מוטלת על כל אדם. ולכן הי' אפשר לומר שמי שקדם וזכה במצוה זו הרי זה זכה. ולאפוקי מסברא זו קא משמע לן דאפ"ה יש לאביו דין קדימה ויכול לעשות עלי' שליח למי שירצה:

הלכות ברכות. בריש כיצד מברכין אמר רב יהודה וכו' הנהנה בלא ברכה כאלו נהנה מקדשי שמים. ומקשו הכא מה בא ר"י להשמיענו והלא מפורש כן בדברי הברייתא שהובא בש"ס שם תנו רבנן הנהנה בלא ברכה מעל. ולענ"ד י"ל משום דקיי"ל בקדשי בדק הבית אם מעל בהם יצאו לחולין ומותר אח"כ ליהנות מהם משא"כ בקדשי שמים דהיינו הקרבים לגבוה שהם קדושים גופם ויש בהם מועל אחר מועל. וזה שהשמיענו ר"י דלא תימא דמעל דתניא הוא כמועל בהקדש בדה"ב דיוצא לחולין ע"י מעילה קמ"ל דהרי זה כנהנה מקדשי שמים ולא נפקי לחולין גם אחר המעילה. ונפקא מיני' לדינא שחייב לברך עליהם אח"כ וכמו שמבואר בש"ע או"ח סי' קע"ב סעיף יו"ד שכח והכניס משקין לפיו בלא ברכה מברך עליהן אח"כ עיי"ש שהעלה הרמ"א שכן עיקר. ועיין ברא"ש סוף פרק ג' שאכלו שכתב דהא דאמרי' שכח ואכל בלא ברכה אינו מברך אח"כ וכמ"ש בסי' קס"ז סע"י. היינו בלא נזכר עד אחר שאכל אבל כל שזוכר בשעת אכילתו יסלק המאכל לצד אחר ויברך. וגדולה מזו מצינו דאפי' לאחר שאכל אם יש לפניו מאותו המין יש סברא דיתוקן מה שאכל בלא ברכה וכמ"ש במעדני יו"ט בפרקין:

ובזה יש ליישב קושית הפנ"י בסוגיא דף נ"א שם. ונאמר שזה ודאי פשוט דמחויב לברך על מה שיהנה אח"כ אלא דאיבעיא להם אם צריך תיקון גם על מה שכבר נהנה ואם חוזרת. ובהכי ניחא נמי מה שהקשו מאי חוזר ומברך דקאמרי הרי עדיין לא בירך והכי הוה להו למימר מהו שיברך. אבל להמבואר י"ל דהא פשיטא להו ודאי דחייב לברך אבל עיקר השאלה היתה אם חוזרת חיוב הברכה גם על מה שאכל כבר או לא חוזרת חיוב הברכה לתקן מה שכבר אכל ועל זה השיבו מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום שיהי' ריחו נודף יותר. כלומר שודאי צריך תיקון על העבר שעבר מפני שעדיין לא פקע חיובא וחוזר ומברך על מה שאכל כבר ועל מה שיאכל עתה עוד. ומצאתי סמוכין לדברי במעדני יו"ט שם:

והנה נלענ"ד דאם שכח והכניס לחם לתוך פיו ונזכר קודם שבלע אלא דשגג ובלע מפני שלא ידע הדין הזה, שיכול לסלק הלחם לצ"א ולברך. דינו שיברך המוציא אחר הבליעה מיד. דכיון דנזכר קודם בליעה גם אחר בליעתו מיד חשוב כעובר לעשייתן לענין ברכה זו אע"פ שלא נזכר דין זה בש"ע שם רק לענין משקין נראה דה"ה לענין אוכלין דינא הכי. ויש לחלק דשאני אוכלין דקיי"ל שחייב לסלק אל הצד ולברך וכל שלא עשה כן אידחי ברכתו (עיין דרישה ופרישה וב"י ומג"א שם) וי"ל דהיינו טעמא דלא הוזכר באמת בש"ע דין זה רק במשקין מפני שבאוכלין כהנ"ל אידחי ברכתו לגמרי וכנ"ל:

אבל ראה זה מצאתי להגאון צל"ח שם נ"א שכתב וז"ל ומיירי כגון שנזכר באמצע אכילה והשתי' וכגון שלא י יכול לסלקינהו לצד אחד כו' שמברך אחר שבלען כיון שנזכר קודם שבלען מקרי קצת עובר לעשייתן וכו' במשקין עיי"ש ומינה דהוא הדין באוכל היכי שאי אפשר לסלקינהו עכ"ל הרי מפורש דגם באוכל שייך דין זה אם לא שנחלק ונאמר דהיכי דאי אפשר לסלקינהו דמי למשקין ממש משא"כ אם יכול לסלקו ששגג ובלע שלא כדין:

הנה דעת רבינא בגמ' שם דאפי' אם גמר אכילה מברך ברכה ראשונה. ועיין ב"י שהרשב"א בתשובה כתב בשם הראב"ד דהלכה כדבריו. וע"ש שהקשה שהרי הראב"ד בהשגותיו פ"ח מה' ברכות ס"ל להלכה דאינו חוזר ומברך. ויש לומר דאחר. שגמר סעודתו ומשך ידו הימנה לברך בהמ"ז בזה אמר דשוב לא יברך ברכה ראשונה. ומ"ש הראב"ד דאעפ"י שגמר יברך אח"כ היינו כשגמר לאכול אותו מין ואין לו עוד ממנה ואין כאן סתירה כלל:

וראיתי בתשובה מאהבה סי' קכ"ח הביא דברי הרשב"א בשם הראב"ד הנ"ל ותמה עליו דהא טעמי' הוא כדאמר טבל ועלה וכו' ומסקינן ולא היא יעו"ש, ולדברינו הנ"ל י"ל דרב הונא דסתם ואמר אפי' גמר מלאכול יברך משמע שגמר אכילתו לגמרי דהיינו גמר סעודתו אפ"ה חוזר ומברך ברכה ראשונה ועל זה מסיק הש"ס ולא הוא. אבל מה דמוכח מדבריו שיש ברכה ראשונה גם אחר שאכל זה המין כולו שפיר י"ל דהכי הלכתא ועיין בטוש"ע בסי' קע"ט ודו"ק:

והנה בריש כיצד מברכין שם אמרינן הנהנה בלא ברכה מעל מאי תקנתי' ילך אצל חכם. ופריך הש"ס מאי תקנתי' דחכם ומאי עביד לי' הא עביד איסורא. ולפי הנזכר דחוזר ומברך על מה שאכל כבר הרי א"כ שפיר עביד לי' חכם תקנתא על מאי דעביד נמי כבר ועביד לי' תקנתא לאיסורא וי"ל:

ברמב"ם פ"ז וטור וש"ע קס"ז לא יפרוס פרוסה גדולה מכביצה דמיחזי כרעבתן. משמע הא כביצה ש"ד. ולפ"ר קשה הא מבואר בש"ע סי' ק"ע סעיף ז' דלא יאחז אדם פרוסה כביצה בידו בפעם אחת והוא מן הברייתא פ"ו דדרך ארץ. הובאה בבית יוסף שם ועיין ב"ח כתב דאפשר דהך לא יאחז דברייתא לא יאכל קאמר דאפשר דוקא לאכול בבת אחת כביצה הוא דאסור או י"ל דבשעת ברכה שפיר שיעורה כביצה וזהו כבודה של ברכה משא"כ אחר הברכה לא יאחז בידו אלא פחות מכביצה. אלא דא"כ קשה מנין הוציא הרמב"ם דזהו שיעורו. ועוד קשה שהרי"ף וכן בבית יוסף כתב שמברייתא הזאת פ"ו דד"א הנ"ל הוציא דבר זה ולהנ"ל אין ענין הברייתא לדין זה כלל. וכן קשה על דברי הגר"א בסימן זה שהראה מקום למקור דין זה מן הברייתא הזאת:

והנה הטור בשם הרמב"ם כתב שאם נסתפק אי בירך המוציא יחזור ויברך. ועיין בהגהות מהרל"ח שכתב טעמו מהא דאמרינן בש"ס שם ל"ה דברכה שלפניו ילפינן מק"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לכ"ש. וא"כ ס"ל להרמב"ם דהמוציא מה"ת ממש והוא ק"ו ממש. וכן כתב להדיא בדרישה ופרישה דהרמב"ם ס"ל דברכת המוציא הוא מה"ת ממש ועיין מור וקציעה סי' ר"י שכתב ג"כ דלמ"ד שהוא ק"ו ממש מ"מ דיו לבא מן הדין להיות כנדון וצריכה שיעור דוקא דלא כמ"ש התוס' שם. וא"כ יש לומר כפי דמוכח להו שברכת המוציא הוא מה"ת מהך ק"ו מיהו הא קיי"ל דיו לבא מה"ד להיות כנידון וברכה שלאחריו גופה איננה מה"ת בפחות מכדי שביעה. וה"ה ברכה שלפניו אם אין לו כדי שביעה אין בו גם חיוב ברכת המוציא מה"ת [אלא מדרבנן] ועיין פנ"י בסוגיא שם דף ל"ט דאיכא מאן דאמר דאין