סדר הלכה (רמב"ם) נב

אם סגי בזה דשומע כעונה או לא. ומקור דין ו מהש"ס ב"ב ט"ו הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב הרי דלא אמרי' בזה שומע כעונה והוצרך משה רבינו להיות אומר אעפ"י ששמע, אבל י"ל דשאני התם מפני שלא הי' לפניו ספר אחר א"כ האמירה מפי הגבורה הי' במקום ס"ת משא"כ כשמעתיק מתוך הספר. וגם שומע מפי חבירו הקורא מפיו א"כ סגי בהכי דפיו של חבירו כפיו דמי [וכמ"ש השאגת ארי' לענין קריאת שמע. עיין לעיל בהלכות ק"ש מ"ש בס"ד] ועיין ב"ח גדולה מזו דלדעת הש"ע כשמעתיק מתוך ספר א"צ שוב לקרות בפיו לפי טעם הא':

והנה במג"א סי' ל"ב ס"א הקשה וז"ל משמע כשכותב מתוך הכתב א"צ לקרות כל תיבה. וצ"ע דביו"ד סי' רע"ד ס"ב משמע דאעפ"י כן צריך לקרות עכ"ל. ולהנ"ל י"ל דהך דסי' ל"ב זהו דוקא כשאחר קורא לפניו כמבואר להדיא בש"ע שם משא"כ הך דיו"ד סי' רע"ד דלא מיירי שם באחר קורא לפניו שלא דיבר אלא בכותב מתוך הכתב לכן שפיר צריך שיקרא ג"כ בפה ולק"מ:

ובזה יתיישב ג"כ קושיית המג"א סי' תרצ"א סעיף ב' ז"ל שם צריך עיון דבסי' ל"ב סעיף ל"א כתב דוקא דאם כותב על פה צריך להוציא מפיו עכ"ל. ולהאמור אתי שפיר דאם אחר קורא לפניו מן הכתב גם הכא א"צ שיקרא הוא בעצמו דפיו של חבירו כפיו דמי דשומע כעונה:

והנה הב"י כ' בשם הרי"א דהסמ"ג מוקי להא דמנחות ל' וב"ב ט"ו דמשה אומר וכותב היינו דוקא מפני שלא הי' מעתיק מתוך הכתב אבל במעתיק מתוך הכתב א"צ קריאה ושגם דברי הטור יש לפרש כן והא דצריך שיקרא היינו בתפילין דמגרסי בפיו וכותבין ע"פ אבל בכותב מן הכתב א"צ לקרות בפה. ויובן לפ"ז מדוע לא כתב הטור ביו"ד שצריך לקרוא כל תיבה מפיו מפני שכשמעתיק מתוך הכתב א"צ לקרותו בפיו. אבל הב"י שם שכתב דהטור סמך עצמו בזה על מ"ש באו"ח סי' ל"ב. הנה על כרחך דפליג הב"י על הרי"א. ולכן כתב גם בש"ע שם בפירוש שצריך מתוך הכתב וגם שיקרא בפיו וכ"כ העט"ז שם. אבל זה דמשמע בש"ע או"ח שם דכשכותב מן הכתב א"צ לקרות בפיו. צ"ל דהיינו דוקא כשאחר קורא לפניו ושומע כעונה כנ"ל:

ואולי יש לפרש דברי הרי"א הנ"ל גם כן על זה האופן. ומ"ש דהסמ"ג מוקי לה כשאין ספר לפניו אבל במעתיק מתוך הספר א"צ לקרות רו"ל שא"צ לחזור ולקרות ודי כשקורא אחר והוא שומע וכמ"ש בכונת הש"ע. והכי מסתברא שהרי לא נמצא בב"י שום רמז שיחלוק על הרי"א. גם ביו"ד כתב בפשיטות בב"י שם שהטור סמך עצמו על מ"ש באו"ח סי' ל"ב ולא הזכיר כלל שלפי דברי הרי"א בשם הסמ"ג א"צ קריאה במעתיק מתוך הספר אלא ודאי כדאמרן. והטור והב"י והסמ"ג והרי"א וסה"ת לא פליגי אהדדי ועולין יפה גם דברי הש"ע בסי' תרצ"א:

והנה המג"א כתב לתרץ שדעת הש"ע להקל בתפילין משום דמגרס גריסין לכן אם מעתיק מן הכתב א"צ לקרות כלל משא"כ בכתיבת ס"ת וא"כ עכ"פ צ"ל דהב"י מפרש דברי הטור דצריך לקרות כל תיבה קודם שיכתבנה לא קאי על תחלת דבריו אלא דזה דוקא באינו כותב מן הכתב דסתם תפילין שגורין בפיו. ופליאה רבה שהרי בסי' רע"ד בס"ת לא כתב הטור דין זה שצריך לקרות בפיו וכתב שסמך עצמו על מ"ש בסי' ל"ב בתפילין וה"ה בס"ת, ולפי הנ"ל הרי גם בסי' ל"ב לא הוצרך לקרות רק באינו כותב מן הכתב אבל כותב מן הכתב א"צ לקרות כלל וא"כ, אפס מקום כלל לומר שסמך עצמו הטור על מ"ש שם אלא ודאי כדאמרן לעיל דכ"ע ס"ל דאפי' כותב מן הכתב צריך גם בתפילין ולא עוד רק דבתפילין הואיל ושגירות בפיו לא מהני בזה קריאת חבירו אלא הכותב עצמו צריך שיקרא כיון שכותבו על פה וכמ"ש בש"ס הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב מפני שלא כתב מן הכתב ותדע שאם לא תפרש כן קשה גם על הרי"א על מה סמך הטור בדין זה שהרי לא דיבר ממנו כלל אלא בכותב שלא מן הכתב למה דמסיק מהרי"א שם בכוונת דברי הטור אלא ודאי כדכתיבנא. ועיין תוס' מנחות דף למ"ד דיש גורסין ומשה כותב:

הלכות מילה. ז"ל הרמב"ם פ"א מהלכות מילה הלכה ב' אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו והמגדל עז שם כ' ז"ל מדאשכחן פ"ק דר"ה דאצטריך קרא למיכחב לעשות אזהרה לב"ד שיעשוך מכלל דהיכא דלא איכתב אין מעשין עכ"ל ופליאה נשגבה הרי סוכה ולולב יוכיחו דמעשין וכופין עד שת"נ [אע"ג דלא איכתב בהו עישוי כלל] וכמ"ש כתובות פ"ו להדיא וכן ציצית מכין אותו עד שיקבל או עד שת"נ וכמ"ש בחולין ק"י וכמו כן כל מצות דכוותייהו כדמוכח בכמה דוכתי. ועוד קשה שהרי מיד סמוך לזה כתב הרמב"ם שאם עבר ונמנע למולו מלין אותו בע"כ. והדבר ברור שמ"ש אין מלין בנו של אדם אלא מדעתו רו"ל כשהוא רוצה למולו בעצמו או ע"י שלוחו שיבחרנו הוא הרי זה הדבר ברשותו ואין מלין את בנו שלא מדעתו אבל כשאינו רוצה לקיים המצוה פשיטא לית דין ולית דיין על דעתו שאין רשאין לכופו. וכן מבואר בהגהות מיימוני פ"א מהלכות ת"ת אות אל"ף דכופין את האב למול את בנו יעו"ש. ועיין יו"ד סי' רס"א שאם האב אינו יודע למול ויש שם מוהל בלעדו אלא שאינו רוצה למול חנם ב"ד כופין אותו והוא מתשו' רשב"א סי' תע"ב:

וראיתי בספר דרך פקודיך להרב רצ"א מדינאב ז"ל שצידד לומר דהיכא דכופין אותו למול בעל כרחו צריך שיאמר רוצה אני ואפילו מלו אותו בע"כ צריך עוד הפעם להטיף דם ברית בכפי' שיאמר רוצה אני ולענ"ד מדתנן במשנה סוף פ"ה דעירכין חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותו אעפ"י שנאמר לרצונו כופין אותו שיאמר רוצה אני וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני עכ"ל משמע דוקא בהנך דהתם דגלי בהו קרא שצריך להיות רצון בעלים דבקרבן כתיב לרצונו אינו מתכפר לו אם אמר איני רוצה וכמ"ש להדיא בש"ס כריתות דף ז' וכן בגט אם הוא עושה שלא ברצונו אינו גט כלל וכדילפינן מקרא אבל בשאר כל המצות לא מצינו תנאי זה, שוב מצאתי להר"א מזרחי בתורת כהנים שם שכ"כ להדיא דבשאר מצות א"צ שיאמר רוצה אני והובא ביום תרועה להר"מ בן חביב בחידושי ר"ה עיי"ש ועיין ב"ב דף מ"ח ובתוספת ומהרש"א ותורת חיים שם:

ועיין ש"ע יו"ד סי' רס"א שהעתיק דברי הרמב"ם הנ"ל שאין מלין את הקטן שלא מדעת אביו וכ' בש"ך שם שאם עבר ומהל שלא מדעת אביו צריך לשלם עשרה זהובים יעו"ש. מבואר מזה ג"כ דפשיטא דמיירי שרוצה למולו. אלא דקמ"ל דזכות מצוה זו של אביו הוא:

ולפ"ר קשה מאי שנא מצות מילה דנקטי הרמב"ם והש"ע בהדין הזה הא פשיטא שכן הדין בכל המצות דכוותיהו כגון מזוזה ושחיטה וכיסוי ובהמ"ז כיו"ב וי"ל לפמ"ש הגאון בעל המקנה בקידושין כ"ט דמצות