סדר הלכה (רמב"ם) נא

אעפ"י שהבית שלו א"ל הנאת הדירה מיפטר ממזוזה:

ולפי זה נסתלקה קושיא הנ"ל ולק"מ. דלענין חיוב קרבן פסח וראי' כל שיש לו קרקע אעפ"י שהשכירה לאחרים מ"מ כיון דגוף הקרקע שלו הוא פשיטא דחייב בק"פ וראי' וה"ה כשהפקירה הרי הפקר אינו אלא מתורת נדר וגוף הקרקע שלו היא וכל היכא דאיתא ברשותא דמרא קיימא נמצא שאין הפקירו פוטרתו מן החיוב כלל משא"כ בציצית ומזוזה כל שהפקירן אעפ"י שעדיין גוף הבית והטלית לבעלים הוא שוב אין עליהם חיוב המ"ע וכדאמרן. והרי זה התירוץ הברור והנכון יותר מכל התירוצים שנאמרו על קושיא זו עד שאני תמה על הגאון ח"ס שלא הרגיש בו:

ועיין חידושי הרמב"ן בשבת קל"א שם שכתב בציצית כשהפקיר טלית שוב אין זה כסותך וכן לענין מזוזה כיון שהפקיר ביתו שוב אין זה בית יחיד ולא בית רבים אלא של הפקר משמע דלא כסברא הנ"ל בקצות. וכן מדברי הרשב"א שם שכתב דכשהפקיר טליתו הרי הוא כטלית שאולה והבית שהפקירו הוי אצלו כאלו שכרו ואי כסברא הנ"ל הא לא דמי כלל לשאול ושכור שגוף הבית והטלית הוא של המשאיל והמשכיר משא"כ כשהפקירו הרי עדיין הוא שלו מדינא ולא הקנהו עדיין לשום אדם עד שיזכה בו והכי הוי להו לומר דאעפ"י דהוא שלו מ"מ אינו ברשותו וכדאסבר הקצות הנ"ל וצ"ע:

והא דלא קאמר הואיל ובידו למוכרן או ליתנן במתנה י"ל דזה תלוי בדעת אחרים שאם לא ירצו לקנותו אכתי דידי' הוא משא"כ הפקר מי ימחה בידו. ואין לומר דהואיל והכא בענין דחיית שבת מיירי ובשבת אינו יכול למכור ולא ליתן מתנה וכמ"ש באו"ח סי' ש"ו ומג"א שם. דא"כ גם להפקירו אסור. ולהנ"ל דהפקר מטעם נדר הוא וקיי"ל אין נודרין בשבת אלא לדבר מצוה שבת ק"נ ואפי' להשיא יתומה בית שמאי אוסרין כמ"ש בתוספתא הובא בתוס' שבת ק"נ שם ובית הלל מתירין להשיא יתומה הא לא"ה כ"ע מודים דאסור לנדור בשבת ולהנ"ל דהפקר מטעם נדר הוא ממילא דאסור להפקיר אם לא לדבר מצוה ואדרבה הפקר גרע מנדר דמותר לנדור בשבת לתת צדקה לעניים משא"כ הפקר לעניים בלבד ס"ל לבית הלל בריש פ"ו דפיאה דאינו הפקר ולב"ש דס"ל האם דהוי הפקר הרי ס"ל דאין פוסקים לצדקה בשבת אפי' לצורך נישואי יתומה וכנ"ל. וא"כ בין לב"ש בין לב"ה אסור להפקירו בשבת לעניים בלבד וכ"ש הפקר כזה שאינו צורך מצוה אדרבה הרי מפקירו להפקיע מן המצוה (שוב מצאתי מבואר בחידושי הרמב"ן ריש פסחים וז"ל והלא הפקר נראה שאסור לאדם להפקיר נכסיו בשבת כמ"ש אין מקדשין ואין כו' גזירה משום מקח וממכר עכ"ל וא"כ א"צ לבוא מטעם נדר רק משום מקח וממכר ועיין מג"א סי' ש"ו ס"ק י"ד (ועיין עוד מג"א סי' י"ג סק"ח שנעלמו ממנו בעת כתבי זאת):

ובספר מקור חיים להר"י מליסא הלכות פסח סי' ת"מ סק"ה כתב וז"ל דהא מותר להפקיר בשבת כמבואר בשבת קל"א עכ"ל. ואין ספק שלא ראה דברי הרמב"ן פסחים וא"ו הנ"ל. ועל כרחינו מה דקאמר בשבת קל"א דיכול להפקירו הואיל ובידו להפקירו מה"ת אי נמי בדיעבד הפקירו הפקר, גם בפר"ח סי' תל"ד כ' דביו"ט אסור להפקיר:

שוב ראיתי בברכי יוסף או"ח סי' רמ"ו בשם הפר"ח סי' תל"ד הנ"ל דאסור להפקיר בשבת ויו"ט ושם כתב דקשה מכמה סוגיות בש"ס דמוכחין דמותר להפקיר בשבת ויו"ט וכתב לעיין במגילת ספר] ומדברי הרמב"ן ריש פסחים שכתב להוכיח שביטול אינו מתורת הפקר מדתנא מבטלו בלבו אחד שבת ואחד יו"ט והלא הפקר אסור להפקיר בשבת יעו"ש. ואי נימא דלדבר מצוה מותר להפקיר א"כ מעיקרא לק"מ דלעולם ביטול מטעם הפקר הוא אלא דהרי הפקר זה לצורך מצות תשביתו הוא ושני מצות ל"ת ב"י ובל ימצא. וא"כ על כרחינו דס"ל להרמב"ן דאפי' לדבר מצוה נמי אסור להפקיר:

הלכות ספר תורה מ"ע שיכתוב כל אחד מישראל ספר תורה לעצמו, עיין ש"ס סנהדרין דף כ"ב ועיין מ"ש מהרש"א שם דאביי ס"ל שאין מצוה זו מוטלת רק על מלך ישראל וכן הני תנאי דאמרו דנקרא משנה תורה על שם שנשתנה הכתב נמי הכי ס"ל שאין ההדיוט מצוה לכתוב ספר תורה וקרא דכתיב כתבו לכם את השירה כשלא הניח לו אביו ס"ת. אי נמי לדורו של משה עכ"ל:

ולענ"ד לפי המבואר בדברי הרמב"ם פ"ז מה' תפילין י"ל דלהכי סבירא לן דהכתוב כתבו לכם הוא מצוה לכתוב ספר תורה כולה משום דקיי"ל אין כותבין את התורה מגילה מגילה אבל אביי לטעמי' אזיל דס"ל בגיטין דף סמ"ך דמותר לכתוב פרשיות נפרדות בפ"ע א"כ אין כאן לימוד למצות כתיבת ספר תורה. ומ"ש כתבו לכם את השירה הזאת הדברים כמשמען שיכתבו להם פרשת האזינו וכמו שפרש"י בחומש שם:

ועיין בית יוסף סי' רפ"ג שכתב לתמוה על הרי"ף מדוע פסק כאביי. יעו"ש מ"ש לתרץ דבריו וסיים שזה כפתור ופרח. ולפי דברינו מצאתי עוד פרפרת נאה לומר דהרי"ף לשיטתו שהעתיק בהלכותיו דברי ר"ח בר ביזנא בפרק אין עומדין ומוכח בש"ס דסנהדרין הנ"ל דמאן דס"ל כר"ח בר ביזנא סבר דשם של משנה תורה הוא על שם הכתב שעתיד להשתנות. והיינו כתנאי דהתם דכתבו לכם איננו מצוה לכתוב ספר תורה אלא בא הכתוב הזה להתיר לכתוב פרשיות פרשיות. ולכן שפיר פסק בגיטין שם דברי אביי להלכה:

ולפ"ר קשה למה לי' למהרש"א לדחוק דלאביי צריך לאוקמי קרא כשלא הניח לו אביו ס"ת. אי נמי לדורו של משה ותיפוק לי' די"ל דלאביי קרא לגופי' איצטריך שיכתוב את השירה זאת מהאזינו עד תומם וכפרש"י בחומש. וכן מורין דברי הרמב"ן שם להדיא ואדרבא מ"ד דהשירה הזאת רו"ל ס"ת שלימה צריך טעם מנא לן למימר הכי ועיין תורת חיים שם. ובש"ס סנהדרין שם איתא אמר רבא ובצידו הוגה דצ"ל רבה ולהנ"ל י"ל דגם רבה לטעמי' דס"ל בגיטין שם דאסור לכתוב פרשיות פרשיות:

והנה הראשונים הקשו למ"ד תורה חתומה ניתנה והא כתיב ויכתוב משה ספר הברית. ויש מקשין דמאי קשיא להו ז"ל הא י"ל דהנך פרשיות שאני דלא היו אלא ללמד את העם ולהתבונן בדברי הברית שנכתב שמה. וזה טעות דהא חזינן דאסרו לכתוב מגילה לתינוק כו' הרי דלמ"ד תורה חתומה ניתנה אפי' רק להתלמד בה אסור:

והנה קיי"ל דאין ס"ת נכתב אלא על הקלף ובדיו ונ"ל שזה אינו אלא בס"ת שקורין בה בציבור אבל לכתוב לזכרון אין קפידא וכטבלא של זהב שעשתה הילני המלכה וכן האבנים שכתב עליהם משה את כל התורה בשלימות. עיין רמב"ן על התורה במקומו:

והנה מדיני המצוה שצריך שיכתוב מן הכתב גם יקרא כל תיבה מפיו. יו"ד סי' רע"ד סעיף י"ב ועיין ב"ת או"ח סי' ל"ב ב' טעמים לזה א' כדי שלא יטעה. ב' משום קדושת הברת האותיות ע"י הבל פיו. ויש להסתפק אם שומע מפי אחר המקרא לפניו מתוך הכתב