סדר הלכה (רמב"ם) נ

גם בלא הפקיר וכנ"ל. אלא דקשה לכאורה דא"כ הוה לי' למימר הואיל ובידו שלא ללבשן כלל או שלא לדור בבית כזה כלל אבל זה כבר תירץ הרמב"ן בחידושיו שם דלהכי אמר הואיל ובידו להפקירן לומר שכיון שהפקירן אף שלבשן פטור דהוה לי' טלית שאולה וכן בית אינו בית שלו וכו' וכמ"ש למעלה. אבל קשה שהרי התוס' עצמן במנחות מ"ג סוף דיבור המתחיל טלית שאולה כתבו וז"ל מצי למימר הואיל ובידו שלא להניחה עליו אלא הטעם השוה בכל לכ"ע ולמ"ד חובת טלית בלא לבישה חייב עכ"ל הרי דס"ל דהך דר' נחמן דאמר הואיל ובידו להפקירן סברא זו נאמרה גם למ"ד ציצית חובת טלית הוא א"כ הדרא קושיא לדוכתא:

לבד ראה זה מצאתי בדברי הרשב"א מנחות [הובא מירושלים] שם דף מ"א דמ"ד חובת טלית מפיק לה מקרא אשר תכסה בה שאתה עתיד להתכסות בה. וכ"כ שם ד"ה וקאמר וז"ל אשר תכסה משמע כו' שאתה מתכסה ברצונך בלא חיוב אלא אם יש לך טלית שראוי' לציצית ואתה רוצה להתכסות בה כו' וכ"כ עוד שם בזה אשר תכסה שאתה עתיד ללובשה קאמר וכן סיים שם עוד בסוף ד"ה בספרים וז"ל למ"ד חובת טלית כו' דחובת טלית אינה אלא בשביל שסופו ללובשו עכ"ל:

יש ללמוד מדבריו שזה שאמרו דלמ"ד חובת טלית מחויב להטיל בו ציצית זהו דוקא כשדעתו ללובשו אבל אם דעתו למוכרה או להפקירו או ליתן אותה במתנה שוב אין עליו חיוב להטיל בה ציצית כלל דאשר תכסה בה כתיב פרט לזו שאין דעתו להתכסות בה כלל. וי"ל שכן הוא גם דעת רש"י ומ"ש דבכל יום עובר על מ"ע אפי' מונחת בקופסא זהו דוקא כשרצונו לכסות עצמו בטלית זה עכ"פ. וכן מ"ש התוס' דלמ"ד חו"ט בלא לבישה חייב ר"ל הואיל ובדעתו ללובשה תיכף חייב להטיל בה ציצית אעפ"י שמונחת בקופסא לעת עתה ועדיין אינו לובשה כלל לכן הוצרך ר' נחמן לתת טעם משום שבידו להפקירו דאז נסתלק מעליו חיוב המצוה לגמרי אפי' למ"ד חובת טלית הוא אבל למ"ד דהוא חובת גברא לא צריך לבוא מטעם הפקר אלא הואיל ובידו שלא ללבשו. ובהיות כן הדרינן לקיים סברא הנ"ל דדוקא בציצית ומזוזה דאין החיוב עליו בהחלט שאם אינו רוצה להתכסות בה בטלית זו או אינו רוצה לדור בדירה זו פטור מן המצוה אעפ"י שלא הפקירה עדיין הלכך אמרינן נמי הואיל ובידו להפקירן ואז יופטר מן הציצית אפי' ילבשנו שטעם הפטרה כשהפקירן הוא מטעם דטלית שאולה היא וכמ"ש הרמב"ן בחידושיו הנ"ל. ולפ"ז צ"ל הא דלא קאמר הואיל ויכול לגמור בדעתו שלא יתכסה בה ופטור אפי' למ"ד חובת טלית לומר שכשמפקירו אפי' לובשן פטור דלאו כסותך הוא וכדברי הרמב"ן בחידושיו הנ"ל באופן דאע"ג דהתוס' תירצו דלהכי לא קאמר הואיל ובידו שלא להניחה כדי שיתורץ נמי למ"ד חובת טלית הנה תירוץ זה יספיק לקושייתם אבל אכתי קשה לימא הואיל ובידו לגמור בדעתו שלא להניחה ואז פטור גם למ"ד חובת טלית. לכן צ"ל דתירוץ זה גם התוס' יתרצו בו כמו שתירץ הרמב"ן] משא"כ כשאין מפקירן אלא שהוא בא להפטר מטעם שאינו רוצה ללובשה אין פטור אלא כשאינו לובשן דכל שלובשן אשר תכסה הוא וחייב [ועיין תוס' ב"מ דף ס"א ד"ה שתולה קלא אילן כו' ולפי דברי מהרש"ל שם דברוצה למכרה איירי ועל זה כתבו התוס' דעובר על מ"ע מוכח להדיא דאפי' אין דעתו להתכסות בה חייב בציצית ועיין מהרש"א ומהר"ם שם פירשו בא"א] והנה ז"ל רש"י שם קל"א הואיל ובידו להפקירן מפקי מרשותו ולא עלי' רמיא חובתי'. והרי יש כאן שפת יתר ומה ילמדינו רש"י באריכות לשון זה. אבל להנ"ל י"ל דה"ק דבמפקירן נפקי מרשותו ופטור אעפ"י שהוא לובש את הבגד ודר בבית [דכסותך וביתך כתיב וכיון שאינו שלו לא רמיא עלי' חובתי' ורשאי להשתמש בם משא"כ אי אינו מפקירו אלא גומר בדעתו שלא ישתמש בהם אינו פטור אלא כשאינו משמש בם]:

ובחתם סופר שם תירץ דר"א לשיטתו בעירכין כ"ח דאסור לאדם להפקיר כל נכסיו. וקשה לי הרי יכול להשאיר לו מטלטלין ומעות ואינו מפקיר אלא קרקע שלו. אך י"ל על פי מ"ש הרמב"ם בפ"ג מה' דיעות דאסור להפקיר קרקעות או אפי' למכרם ולקנות בהם מטלטלין אסור. ונושאי כליו לא הראו מקור לדבר זה ומהיכן למד לומר כן:

ויש לומר לפי הנ"ל שהרמב"ם הוציא דין זה מהש"ס שבת קל"א דאמרינן דצייץ טליתו או עשה מזוזה לפתחו חייב חטאת הואיל ובידו להפקירן וקשיא לי' דאי הכי אמאי פסח דוחה שבת וכקושיא הנ"ל הא בידו להפקיר קרקעותיו וצ"ל דאסור לעשות כן להשאר בלא קרקע:

שוב ראיתי דהרמב"ם ס"ל דחייב בראי' ולהקריב פסח אעפ"י שאין לו קרקע וכמ"ש המשנה למלך פ"א מה' קרבן פסח אלא שתמה מדוע פסק הכי ע"ש ולהנ"ל דמתנות קושיא הנ"ל הוכיח כן דחייב בק"פ אעפ"י שאין לו קרקע:

ועיין טורי אבן בחגיגה דף ב' בד"ה כדי ליתן ש"ט שם נתן טעם לדברי הרמב"ם דפסק שחייב בק"פ אעפ"י שאין לו קרקע ועיין ד' א' שם מ"ש לדחות ושם כתב דוקא שיש לו קרקע בארץ ישראל הוא דחייב בק"פ אבל בלחם שמים, פ"ג דפיאה כתב דאפי' קרקע בחו"ל סגי. ועיין ירושלמי בפ"ג דפיאה שם ובהגהות:

והנה בחושן משפט סי' רע"ג איתא שכל הפקר מטעם נדר הוא. ועיין קצות החושן שם שרו"ל שאינו קנין והרי גוף הדבר לא הקנה לשום אדם אלא שחייב לקיים דיבורו שלא לחזור בו לכן הוי דבר שאינו ברשותו אבל גוף הדבר שלו היא. ושם פירש הקצות הא דאמרינן בשבת קל"א הנ"ל דמפקיר טליתו פטור מציצית אע"ג שגוף הטלית עדיין שלו הוא הטעם כיון דחייב לקיים דיבורו שלו הטלית אינו ברשותו ופטור מציצית יעו"ש ולכאורה קשה תינח ציצית דהטלית שהפקירו אעפ"י שהוא שלו אבל הרי הוא אינו ברשותו אבל מזוזה מה טעם פטור כשהפקיר ביתו והלא עדיין ביתו הוא ואין לומר דמ"מ אינו ברשותו זה לא שייך אלא במטלטלין אבל בית וקרקעות פשיטא דכל היכא דאיתא ברשותא דמרא קאי וכדאמרינן להדיא בפ"ק דמציעא ד"ז דבמטלטלי אינו יכול להקדישן אעפ"י שהן שלו מ"מ אינן ברשותו אבל קרקעות יכול להקדישן דכל היכא דאיתא ברשותא דמארי' קאי] וכ"כ הפנ"י גיטין דף ל"ח מהא דב"מ ד"ו. ועיין בנוב"י מה"ת חאה"ע סי' ע"ז דדוקא ביכול להוציאו בדיינין הוא דיש הפרש בין מטלטלין וקרקע אבל כשאין לו כח להוציא בדיינים אפי' קרקע אינו יכול להקדיש כמבואר בחו"מ סוף סי' שנ"ד וברמב"ם פ"ו מעירכין ה"ו כ"ג וכן מפורש בגמ' ב"מ דף ד' דמוקי עלה במסותא קרקע שאינו קדוש משום שאינו יכול להוציאה בדיינים ותמה על הפנ"י שלא הרגיש בזה. ולפ"ז במפקיר ביתו ל"ש לדמותו ג"כ לאינו ברשותו ודו"ק:

ויש לומר דמפקיר ביתו לא גרע ממשכיר דתיכף שהשכירו ואין הנאת הדירה שלו לא חל עליו חיוב מזוזה אעפ"י שגוף הבית הוא שלו ממש ואם הקדישו מוקדש מ"מ אינו חייב במזוזה אא"כ הבית שלו גם הנאת הדירה שלו [וכמ"ש הריטב"א ב"מ דק"א הובא בשטמ"ק שם ה"ה במפקיר ביתו ויש רשות לאחרים לדור בו