סדר הלכה (רמב"ם) מו

כתב הרי זה כעובר בג' עשין. והטור כתב עובר ג' עשין משמע שעובר ממש בג' עשין יעו"ש שיש נ"מ טובא לדינא ואני תמה מה יענה למ"ש הרמב"ם פ"ד מה' תפילין הלכה כ"ו מי שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשין ולא כתב כעובר והרי הרמב"ם עצמו בשורש התשיעי כתב שבאמת אין כאן אלא מ"ע אחת. וי"ל שגם הטור לישנא דגמרא נקט בסוטה ל"ח דהכי נמי קאמר התם עובר בג' עשין:

והפרמ"ג שם הוסיף לומר לתת טעם דלהכי ס"ל להרמב"ם שאינו עובר ממש ג' עשין שהוא לשיטתו בשרשיו דעל פיטותא ונמלה וצרעה אין לוקה רק ב' מלקות כי בריבוי הלאוין לא יתרבו המלקות יעו"ש באורך יש לומר ה"ה בעשין כה"ג כיון שאין בהן נמצאין חלוקין לחדא מיחשב עכ"ל:

ותרי תמיהי יש לתמוה א'. שיראה מדבריו אלו שלשיטת הרמב"ן וסייעתו דס"ל דפיטותא לוקה עלי' כפי מספר הלאוין וס"ל דריבוי הלאוין ורבו המלקות כרש"י כריתות ט"ו. כמו כן ס"ל דבמקום שיש ג' עשין על ד"א נחשבין כולן למ"ע בפ"ע ונפ"מ לדינא כמ"ש שם. וזה אינו שגם הרמב"ן וסייעתו נמי ס"ל שאינן נחשבין בפ"ע לא בתפילין ח' ולא בציצית ה' כמבואר בדברי הרמב"ן עצמו בשורש הט'. ועוד תימה מ"ש וי"ל דה"ה בעשין כו' הרי זה בא ולמד סתום מן המפורש מל"ת שבפוטיתא ילמד דה"ה במ"ע. והרי דברי הרמב"ם עצמו בשורש הנ"ל שם יעידו להיפך. והרי כך יכתוב שם שאין ראוי למנות הלאוין שנכפלו וכו' והראי' על כל מה שאמרנו אמרם ז"ל מנחות מ"ד כל שאין לו ציצית בבגדו עובר חמשה עשין תפילין שמונה עשין כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר ג' עשין ולא יחטפש אחד ממוני המצות שיאמר ברכת כהנים ג' עשין ציצית חמשה תפילין שמונה עכ"ל. הנה מבואר להדיא דלאוי דפוטיתא ודכוותהו נלמדו מן העשין. ושמענין המ"ע הביא הרמב"ם ראי' גם לענין הלאוין. והרמב"ן ס"ל דאין ראי' מן העשין אל הלאוין דאעפ"י שבמ"ע נחשבין כולם למ"ע אחת אבל בל"ת ריבוי האזהרות מרבה גם המלקות נמצא שבמ"ע ליכא מאן דפליג דכלהו כחד חשיבי הן בציצית ותפילין והן ברכת כהנים. ותדע לך שאם נאמר שהטור חולק בזה על הרמב"ם הי' לו להזכיר עכ"פ דברי הרמב"ם וסברתו. ושהוא לא ס"ל הכי וכדרכו בכ"מ ומה גם בדבר שנפ"מ טובא לדינא כמ"ש בפרמ"ג עצמו שם אלא ודאי כדאמרן דכ"ע מודים דאין כאן רק מ"ע אחת לדינא. וכן מבואר להדיא בירושלמי פ"ג דברכות הל"א ופ"ה הל"ד ונזיר פ"ז ה"א יעו"ש. והרי הב"י עצמו בסי' קכ"ח כתב ג"כ שמה שכתב הרמב"ם כעוב"ר בג' עשין ולא עוב"ר לומר דלדינא אין כאן רק מ"ע אחת. ומ"ש ריב"ל עובר ג' עשין לאו דוקא עובר אלא רו"ל כעובר וכ"כ הב"ח שם. ועיין דרישה ופרישה. ואפ"ה לא לשתמיט חד מינייהו לומר דהטור חולק בזה על הרמב"ם אלא דהטור לישנא דגמרא נקט וכמו שהעתיק הרי"ף והרא"ש בפרק הקורא עומד וכמו שיתפרשו דבריהם כך היא גם כוונת הטור:

לענין הדין אם קורא כהנים במקום שאין שם אלא כהן אחד. עיין ריקאנטי סי' ל"ח שפסק דקורא כהנים אפי' לאחד משום דאיתא בירושלמי שאין קורא אלא לשבט. לכאורה תמוה שהרי בש"ס דילן סוטה דף ל"ח אמר אביי נקטינן לשנים קורא כהנים לאחד אינו קורא מ"ט אמור להם לשניהם וכ"כ הרמב"ם בפי"ד מה' תפלה ועיין טור סי' קכ"ח ובב"י שם דאפי' לדעת הטור לכהן אחד אינו קורא. ועיין הגהות מהרל"ח שם אות ב' דס"ל דאחד עולה בלא קריאה אבל פשיטא שאין קוראין וכ"כ הט"' שם בס"ק ג' ועיין מ"א שם ס' ט"ז וכן סתם המחבר והלבוש שם סעיף יוד ועיין תוס' מנחות מ"ד וכ"פ הרב רז"ש ז"ל שם וע"ש בעט"ז סק"ד:

והנה בתוס' דסוטה שם העתיקו דברי הירושלמי דפרק אין עומדין ז"ל אמר ר' חסדא צריך שיהא החזן ישראל ר' נחמי' אמר אם הי' כהן אחד אומר כהן שנים אומר כהנים אמר ר' חסדא אפי' כהן קורא כהנים שאין קורא כהנים אלא לאותו השבט עכ"ל:

וקשה שהרי התוס' כתבו להלכה להדיא בדף ל"ט ד"ה כי מהדר וז"ל וקורא כהנים אם שנים הם ואם אחד אינו קורא ש"ץ עכ"ל. ויש לומר דכוונת התוס' הנ"ל להביא דברי ר' חסדא שאפי' לכהן אחד קורא כהנים ולא דרש להם לשנים לכך שפיר אייתר לי' להם למדרש כהן קורא כהנים ואין ישראל קורא שנאמר אמור להם משלהם. וי"ל שזהו כוונת דברי הש"ס שם דקאמר והלכתא כוותי' דאביי ולית הלכתא כוותי' דרב חסדא דר"ל דהא בהא תליא כיון דהלכה כאביי דלהם שנים דוקא להכי לית הלכתא כר"ח. וי"ל עוד בא"א:

[ובילקוט פרשת נשא אות תש"י ז"ל אמר אביי נקטינן לב' קורא כהנים לאחד אינו קורא מ"ט אמור להם משלהם תהא האמירה פתח בדברי אביי וסיים בדברי ר' חסדא):

והנה בירושלמי פ' הנזקין איתא וז"ל אמר ר' חסדא אם הי' כהן אחד אומר כהן לשנים אומר כהנים רב הונא אמר אפי' לאחד אומר כהנים שאין קורא אלא השבט עכ"ל ואפשר לפרש דר"ח לשיטתו. דס"ל דאין ישראל קורא כהנים אלא כהן א"כ הרי יש כאן שני כהנים אלא כיון דאין שנים בלעדו לכן קורא כהן ולא כהנים [ור"ה ס"ל דאין קורא אלא להשבט א"כ שפיר קורא כהנים אפילו אלחד] ולעולם דס"ל דצריך שיהי' שם שני כהנים אבל באין שם אלא כהן אחד לבדו גם רב חסדא מודה דאין שם קריאה דלמי יקרא ישראל אינו רשאי וכהן אחר ליכא התם. ולפ"ז י"ל דבאם הש"ץ כהן וכהן אחד יש בלעדו גם אביי מודה דקורא כהנים או כהן ובפרט כשהבטחתו כו' שנושא כפיו גם הוא לפי המנהג כמ"ש המג"א סקל"א ושייך אמור להם שמזהירים את עצמם ותדע דלרב חסדא ע"כ צ"ל כן שהם עצמן אומרים זל"ז ועיין רש"י ד"ה כהן קורא. ולפי זה י"ל דהא דקאמר בירושלמי דגם לכהן אחד קורא כהנים זה כשיש שם ש"ץ כהן ועיין מג"א שם דמצד הדין אפילו הבטחתו אינו נושא את כפיו ביש כהנים שנים חוץ ממנו אבל כהן אחד בלעדו דלדעת רבינו פרץ אין עליו חיוב העשה הללו אפשר דמודה דבהבטחתו ישא את כפיו כדי לקיים המצוה בשנים:

וז"ל הטור שם ירושלמי ובלבד שיהא החזן ישראל וכתב הרמב"ם משתדלין שיהא המקרא ישראל שנאמר אמור להם מכלל שהמקרא אינו כמותם עכ"ל וכתב הב"י שלמד כן מן הירושלמי דאמר רב חסדא וצריך שיהא החזן ישראל וס"ל דטעמא הוא דר"ח דרש אמור להם מכלל שהמקרא אינו כמוהם עכ"ל וכ"כ בכ"מ ועיין ט"ז סקי"ז וכ"כ בש"ע הרז"ש ז"ל לפי שלכתחלה נכון שהש"ץ יהא מקרא לפיכך משתדלין שיהא הש"ץ ישראל עכ"ל ויש לענ"ד תמיהא רבא איך אפשר לומר דטעמא דר"ח שם דקאמר דצריך שיהא החזן ישראל היינו כדי שיהא הוא המקרא והא ר"ח ס"ל להיפך דדוקא כהן קורא ולא ישראל ודריש אמור להם אמירה שלהם תהא. ומ"ש בירושלמי דצריך שיהא חזן ישראל לענ"ד יש לפרש בפשיטות דס"ל כהא דתנן במתני' דאם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו אא"כ הבטחתו וכשיש שם כהנים אחרים אפי' הבטחתו לא ישא את כפיו