סדר הלכה (רמב"ם) מה

רבא ושב"י כתב דה"ה בן שהמ"ד דמ"ש. ותימה דודאי שאני ושאני וכמ"ש המג"א בבת גופה לחלק בין דבר שאפשר לו לאבי' לשמרה משא"כ המ"ד שזה דבר שאי אפשר להשמר ממנו ואין דנין אפשר משא"א גם יש הבדל גדול בין בנו לבתו וכמ"ש הגאון בפרי מגדים בא"א ס"ק ס"ב ועיין בגור ארי' למהר"ל בפרשת וישלח על פרש"י שם ל"ה ח' וז"ל אע"ג דיצחק יצא ממנו עשו ולא העלימו מיתתו לק"מ שכן אמרו רז"ל בפרק המפלת כי האם נותנת דם ובשר וגידים כל הדברים החומריים שממנו יבא הפחיתות וכו' לפיכך הפחיתות והרשמות תלוי באם עכ"ל [ולכאורה קשה מש"ס דסנהדרין נ"ב הנ"ל אומר ארור שזה גידל הרי דמקללין לאביה. אמנם מכאן מוכח נמי דתנאי היא וס"ל להנך תנאי דאביה היא מחללת לאו למיקנסי' לאביה קאמר אלא כתרגומו וכנזכר] וס"ל דבדיוק אמרו שהבריות מקללין את הכרם שיצא ממנו רשע אבל לא לאביו שהולידו וגידלו ומקרא מלא מסייע להו דבכסיל כתיב בן כסיל תוגת אמו משא"כ בחכם כתיב בן חכם ישמח אב (משלי יוד) וכבר נדחקו כל מפרשי המקרא בזה. אולם להנ"ל בגמרא פרק המפלת שם דברי הכתוב מאירים ושמחים. ועיין ביאור הגר"א שם שכתב ופירש על פי דברי המקובלים יע"ש שהדברים קרובים להדברים שזכרנו ואלו ואלו דברי אלקים חיים:

ולפ"ז מסולקת קושיית הטורי אבן סוף פ"ג דמגילה דאיך יאמרו לבזות אמו והא לדידן דרשא זו ליתא. ולהמבואר כאן י"ל דנהי דאבי' נוהגין בו כבוד דאביה היא מחללת היא ודברי התנאים החולקים אבל בזיון אמו שאני מטעם הבדל זה ולא מן היא מחללת כלל. בזה יתורץ נמי הא דלמה לא אמר רב אשי בסנהדרין נ"ב דשרי לקרותו רשע בן רשע וכמו דאמר במגילה כ"ה שרי לי' לבזוי' בגימ"ל ושי"ן וי"ל משום דבאמת לא שרי למיעבד הכי דאין הלכה בזה כר' מאיר וכנ"ל אלא דמאן דקרי הכי סומך על האי תנא ויחידאה הוא ודו"ק:

ועיין טורי אבן מגילה כ"ח וז"ל כל ת"ח כו' ואע"ג דכהן מצוה מה"ת לקדשו לפתוח ראשיו ולברך ראשון הכי נמי תלמיד חכם יש לו דין כהן כבנדרים ס"ב וכיון דאיתקש לכהן עשה דכבוד תורה עדיף משאר עשה בשבועות ל' עכ"ל:

הלכות נשיאת כפים מ"ע שיברכו כהנים את ישראל. עיין פמ"ג או"ח ס"ס קכ"ט במ"ז כ' כהן שאינו רוצה לעלות מכין אותו עד שתצא נפשו. לכאורה נלענ"ד שאין זה אלא לר' עקיבא דס"ל דברכה לכהנים ילפינן מדכתיב ואברכה מברכיך. אבל לדעת ר' ישמעאל דס"ל דקבע הכתוב ברכה לכהנים במקומו במקום ברכה דישראל ממ"ש ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. רו"ל אני אברך את הכהנים כמ"ש בש"ס חולין דף מ"ט. א"כ הרי זה מצות עשה שמתן שכרה בצידה שאין כופין עלי' בש"ס חולין דף ק"י. אלא דקשיא לכאורה דלפ"ז מדוע לא קאמר, הש"ס בחולין שם דמ"ט דאיכא ביניהו דר"י ור' עקיבא נפקא מינה לדינא אי כופין על עשה זו או לא, והרמב"ם בסוף ה' תפילה העתיק כדברי ר' עקיבא וכן הוא בש"ס דסוטה כמ"ש בכ"מ שם. ובלא"ה הרי הלכה כר"ע מחבירו:

וי"ל דגם לרבי ישמעאל כופין שהרי אמרי' בש"ס סוטה ל"ח דאיכא ג' עשין כה תברכו אמור להם. ושמו את שמי, א"כ נהי דעשה של ושמו את שמי מתן שכרה בצידה. אבל כה תברכו ואמור להם אין מתן שכרה בצידה. והגם דבחשבון המצות לא מיחשב אלא חד עשה וכמ"ש הרמב"ם בשורש התשיעי דף ל"ב. וכבר כתבנו דמצוה שהוכפלה בתורה ויש מ"ש כתוב בצידה במקום אחד אע"פ שבמקום השני אין כתוב מ"ש בצידה מ"מ שוב אין כופין מ"מ י"ל דואני אברכם אושמו את שמי קאי ועיקר המצוה הוא מן כה תברכו ואין שם מ"ש כתוב בצידה [הנה בש"ס דסוטה שם אמרו כל כהן המברך מתברך וכו' ושאינו מברך אינו מחברך. לפ"ר הך סיפא למה לי מרישא שמעינן לה וי"ל דה"ק שאינו מברך אינו מתברך כלומר זהו ענשו ולא כייפינן לי' אנן כדברי רש"י חולין ק"י בטעמו של דבר] וי"ל עוד דואני אברכם לא חשיב מ"ש כתוב בצידה דשאני התם דכתיב למען ייטב לך או למען יאריכון. ימיך או בגלל הדבר הזה שפירש לך הכתוב שיהו מתן שכר של המצוה זו. אבל מדברי המקנה בענין מ"ע של הענקה מוכח דאין חילוק. אם לא שי"ל דואני אברכם לא בא לקבוע שכר על מ"ט זו אלא להודיע מי הוא המברך את הכהנים:

וי"ל עוד דגם לר"ע אין כופין דעיקר מ"ע לברך בשמחה ובאהבה [ולהכי פנוי אינו נושא א"כ ששרוי בלא שמחה וכן כהן השונא את הציבור או שהציבור שונאים אותו אינו נושא א"כ שאין כאן אהבה (ועיין א"ר סקט"ז סי' קכ"ח ובמג"א שם) לכן לא שייך במ"ע זו כפי' שאעפ"י שכופין אותו שיאמר רוצה אני וחשיב כאלו יש כאן רצון מ"מ שמחה אין כאן אהבה אין כאן ועיין דו"פ בר"ס קכ"ח שם דהא דצריך היות שמחה אצל הברכה מפיק לי' מה"ת. גם לפי דברי הפמ"ג עצמו בספרו תיבת גמא יע"ש דע"ד שאין כופין על מ"ע המתקיימת בדיבור ל"ש הכא כפי' ודו"ק:

ועיין לבוש סי' קכ"ח בר"ס שם ז"ל והכהנים מן המנין שגם הם בכלל ברכה דכתיב ואני אברכם וכו' מי מברך אותם אני מברך אותם לפיכך הם ממנין עשרה עכ"ל. וזה כר' ישמעאל דואני אברכם רו"ל אני אברך את הכהנים ובסעיף ל"ט כתב וז"ל כהן כו' והברכה ממנו יתברך שנאמר ואני אברכם עכ"ל והרי זה כר' עקיבא דס"ל ואני אברכם לקבוע ברכה לישראל מפי הקבלה וצ"ע:

ושם סעיף ד' כתב ואם הוא נושא את כפיו ואפילו מאליו בלא קריאה מתברך דכתיב ואברכה מברכיך עכ"ל. וי"ל ג"כ דהיינו דאצטריך למימר בש"ס דסוטה הנ"ל וכן כהן שאינו מברך אינו מתברך ללמדינו דאפי' לא נקרא לעלות ואינו עובר בעשה מ"מ לא הפסיד הברכה (ומרישא לא הוה שמעינן דין זה די"ל דבקראוהו מיירי) וכדברי ר' עקיבא בחולין. ועיין רי"ף פ"ג דמגילה שם העתיק הך לישנא דהש"ס כולו הרישא והסיפא. וכן הוא בדברי הרמב"ם בסוף הלכות נשיאת כפים:

אבל הרא"ש פ"ג דמגילה סי' כ"ב כתב וז"ל כל כהן המברך מתברך שנאמר וכו' אבל הסיפא הנזכרת בש"ס דסוטה הנ"ל זה לא העתיק. וכן הוא בטור סי' קכ"ח כלשון הרא"ש ממש. ולפ"ר תמוה מדוע השמיטו הך סיפא:

והנה מ"ש הלבוש בסעיף ד' הנ"ל דמיאברכה מברכיך ילפינן דאפי' עולה בלא קריאה מתברך וכן משמע מלשון הטור אבל מדברי רש"י בסוטה ל"ח מוכח דלא ס"ל הכי מדהוצרך לאוקמי הך דריב"ל כר' עקיבא דוקא ולדברי הלבוש הנ"ל הא אתיא כר"ע ואצטריך למילף דאפי' אינו נקרא מתברך [ובספר יריאים סי' ט"ו ז"ל שם אין לי אלא ברכה לישראל לגרים לנשים ועבדים מנין ת"ל ואני אברכם]:

והנה הפמ"ג שם סקכ"ח סק"ג חשב לעשות כאן מחלוקת חדשה בין הרמב"ם והטור שהרמב"ם