סדר הלכה (רמב"ם) מד

שכשר לעבודה ה"ה דנותנין לו מתנות כהונה אבל בזיון רו"ל שישראל קורא לפניו כשישראל ת"ח שלא כמנהג וחול רו"ל שלא יטול מנה יפה כשחולקין מנות שהרי הכל בכלל וקדשתו. או לענין להשתמש בו שאסור מדרבנן וכמ"ש במגן גבורים סוף סי' קכ"ח) וכן לשיטת האומרים דהנך כיבודים מה"ת הם ס"ל נמי דלא הפסיד מהם כלל וקרא דאביה היא מחללת היא רק לענין כבוד ומצד המנהג כשהוא לפנים משוה"ד וכנ"ל. או מצד תקנת חכמים כדאשכחן דהכתיב מייתי לענין שהוא מדרבנן וכמ"ש הראשו' בענין מוהר הבתולות למ"ד כתובה דרבנן הובא במשנה למלך הלכות נערה בתולה. והמרדכי ס"ל כהתוס' ב"ק פ"ד ע"ב ד"ה חייבוהו שאינו אלא אסמכתא וכ"כ במרדכי חולין פרק כיסוי הדם דהך קורא ראשון מדרבנן היא והכי סבירא לי' להטור (כמ"ש ביו"ד סי' כ"ח) והמחבר והרמ"א וכמ"ש הפר"ח מדסתמו בסי' קל"ה סעיף י"ב דכשכולם כהנים ישראל קורא ראשון ש"מ דס"ל דהך קורא ראשון ומברך ראשון אסמכתא בעלמא הוא וכ"כ המג"א שם סק"כ בשם מהרי"ק ש"י ולכן שפיר הביא הרמ"א דברי המרדכי הנ"ל בסי' קכ"ח סעיף מ"א:

ובלבוש סי' קכ"ח סעיף מ"א שם העתיק דברי הש"ע עם הגהת רמ"א בזה הלשון אם מטמא למת וכו' פסול לדוכן ומכל מעלות הכהונה וכו' ויש אומרים דה"ה כהן שיש לו בת שהמירה או שזינתה פסול ג"כ מכל מעלות הכהונה כדכתיב את אביה היא מחללת עכ"ל. משמעות דבריו דמטמא למת וזינתה בתו דין אחד להם שניהם אינן נושאין כפיהם ושניהם פסולים מכל מעלות שבכהונה. ופליאה נשגבה שי"א אלו עדיין לא היו ולא נבראו על פני האדמה. ופסולים לכהונה מאן דכר שמי' הכא לא בש"ס ולא בפוסקים אדרבה גם לדעת י"א הללו שהביא המ"א שאין חייבין לכבדו בקריאה ראשונה ובמנה יפה וכדומה אבל פשיטא שנו"כ וכמו"ש הט"ז והמג"א שם במקומו וכשר לעבוד כל עבודה במקדש כדמוכח בדברי הש"ס והרמב"ם שם בהלכות עבודה (עיין פנקס תזכר א' דף כ"ז ע"ב בענין י"ח פסולים לעבודה שחשב אותם ברמב"ם שם) וצ"ל דפסול שכתב בלבוש וכן מ"ש וה"ה כו' כל זה לאו דוקא. ורו"ל שי"א שפסול לענין שרשות לנהוג בו חול. וכל מעלות כהונה שכתב רו"ל מעלות הכיבודים של הקריאה והברכה ומנה יפה לא לענין נ"כ ולא לענין עבודה ומתנ"כ:

והנה כבר העלה השבו"י ושכנה"ג דהאידנא בכבודו וקדושתו עומד לגמרי וכ"כ בש"ע להרב שם דבזה"ז חייבים לכבדו לפתוח ראשון ולכל דבר שבקדושה שאין לנו סמוכין לקבל עדות עלי' לדונה בשריפה. וי"ל דהיינו טעמייהו דהטור והשו"ע שהשמיטו דעת הי"א הללו לגמרי:

ובתרגום אונקלוס על הכתוב את אביה היא מחללת וז"ל מקדיש"ת אבי"ה הי"א מתחל"א נראה דס"ל דהחילול לא קאי על אביה כלל אלא על הקדושה שלה המיוחסת לאביה מפני שבת כהן יש לה מעלה של קדושה מפני שאביה כהן ואפילו נשאת לזר ונתאלמנה או נתגרשה ואין לה זרע ממנו הרי הוא אוכלת בתרומה וזו שזינתה אבדה זכות קדושתה ואסורה לאכול בתרומה (ועיין יבמות ס"ה פ"ה פ"ו) וז"ש מקדושת אביה היא מתחלא. ולא יקרא עלי' שם אביה וכאלו אינו אביה כהן אלא איש זר אבל האב עצמו בקדושתי עומד. והנה אונקלוס הוא תלמיד לר' אליעזר ור' יהושע. וי"ל דהיינו תנאי דפליגי על ר' מאיר ור' ישמעאל. וי"ל דהיינו טעמא דהרמב"ם שלא העתיק הך ברייתא לדינא די"ל דהלכה כהנך תנאי דפליגי עלה (וכ"כ בטורי אבן סוף פ"ג דמגילה דלדידן דקיי"ל דסקילה חמורה משריפה ליתא להך דרשא דאסור לבזות אביה או אמה ע"ש) משום דסוגיא דשמעתתא סוכה נ"ו הנ"ל אזלא כוותיהו שמן התורה אין אביה נפסד בשבילה (וזה י"ל שהוא טעם הטור והש"ע) אם לא במקום שחכמים ראו לקונסו וכהך דמשמרת בילגה שקנסו כל המשמר בשבילה:

והנה לטעם הנ"ל דאין בזה"ז סמוכין סנהדרין לקבל העדות לכן חייבין לקדשו ולכבדו וקשה א"כ מהא דהעתיק הרי"ף והרא"ש הך דינא דברייתא ואין דרכם להביא הלכתא למשיחא. וי"ל דלא נקטי לה אלא ללמד עד היכן צריך להזהר בשמירת הבת וכמ"ש המג"א בסי' קכ"ח שם וכ"ע ס"ל דזה אינו נוהג בזה"ז. ולפלא שהטור בקיצור פסקי הרא"ש שם רפ"ז דסנהדרין לא הביא רק סיום הדברים דמותר לקרותו בר רשיעא אבל לנהוג בו חול זה השמיט לגמרי וזה סיוע שהדברים ברורים כמש"כ דס"ל שגם הרי"ף והרא"ש מודים שבזה"ז חייבים לקדשו ולכבדו בכל דבר:

גם בתרגום יונתן תרגמא להאי קרא בזה"ל וברתי כהן מארסא ארי' תפיס גרמה למטעי בזנו עד דהיא עם בית אביה מזנית בנורא תתוקיד עכ"ל מפורש להדיא דאת אביה או דקאי למעלה כי תחל לזנות את אביה בעודה עם אביה ברשותו או דקאי למטה ורו"ל את אביה היא מחללת כשעודה עם אביה בבית חללה עצמה לזנות אבל לא שיחולל בזה כבוד אביה. וזהו שפירש ארי פפיס גרמה פי' תחלל את עצמה לאפוקי ממ"ד שמחללת אביה ומ"ש המפרש שם ביונתן צ"ע:

באופן אחר י"ל לענין הדקדוק בלשון הברייתא דקתני אם היו נוהגין בו קודש רו"ל לאפוקי כשאינו יודע לברך או יודע לברך אלא שאין יודע לקרות או שאין רגילין לזמנו למסיבה דבלא"ה אין נוהגין בו כיבודים אלו אלא דאכתי קשה הכי הוה לי' למיתני אביה היא מחללת מה תלמוד לומר לפי שנאמר וקדשתו וכו' יכול אף זה כן ת"ל את אביה היא מחללת לומר שאין קדושה נוהג בו אלא ודאי כדאמרן שלא איבד זכותו שיש לו מה"ת וכנ"ל. ושגם לדעת הי"א שאין נוהגין בו הנך כיבודים היינו משום דס"ל דהנך כיבודים כלהו מדרבנן נינהו וס"ל דבכגון זה לא תיקנו:

ועיין פר"ח שם אחרי שהעלה דהעיקר דאביה מחללת דקאמר היינו שאינו רשאי לנהוג בו כבוד. וסיים דמ"מ אם הוא צורבא מרבנן שאני יעו"ש וקשה מה זו ראי' דבשלמא בנידוי ועונש מלקות וחרם וכדומה שהעונשין הללו וכיו"ב הם כולם מדרבנן הם אמרו והם אמרו להקל בצומ"ר אבל בדבר שהיא מה"ת כגון מלקות ומיתה פשיטא שאין הבדל בזה ונוהג אפילו בגדול שבישראל וא"כ ה"ה לענין זה דרחמנא אמר את אביה היא מחללת ואנן ניקום ונימא צורבא מרבנן שאני ועוד מי דמי התם עונש משא"כ העדר כבוד שאני ותדע שהרי בכהן גופא הקילו בענשו שאם ישן על משמרתו אינו לוקה וכמ"ש התיו"ט פ"א דמדות בשם הרא"ם שלא מצינו מלקות כאלו בכהנים מ"מ אלי אירע לו תקלה זו נוהגין בו חול. אבל לפי הנ"ל דלפתוח ראשון וכו' כלהו מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ה"ה לנהוג בו חול שלא לפתוח ראשון נמי מדרבנן וקרא דאביה מחללת ג"כ אסמכתא הוא ועיקר הכתוב פירושא כתרגומו הנ"ל. ועולה מזה שאינו מפסיד דבר שזכה בו מה"ת, אבל בצורבא מרבנן אפי' אינו כהן הרי חייבין לכבדו מה"ת והוא מ"ע מיוחדת כמ"ש הרמב"ם וכל מוני המצות הרי לא ניטל ממנו זכות זה בשום אופן וחייבין לכבדו כבראשונה וכ"ש כשהוא גם כהן:

ועיין מג"א ס"ק ס"ב שהעלה שדוקא משום זנות היא דמחללת אביה אבל לא ע"י המרת דת ולהכי נקט המרדכי והרמ"א בת שהמ"ד ולא בן ועיין אליהו