סדר הלכה (רמב"ם) מג

ונלע"ד לומר שאין כאן אריכות ולא שפת יתר אבל דבר גדול דיבר התנא בזה שבאמת מ"ע זו דוקדשתו יש בה דברים שאנחנו חייבים לחלוק קדושה וכבוד להכהן מן הדין ויש דברים שאין בו חיוב מדינא אלא מצד המנהג שנהגו לעשות כן כגון שיש שם ישראל ת"ח וכהן אינו ת"ח דמן הדין ישראל ת"ח קודם אבל המנהג שאפי' כה"ג הכהן קודם. וכמ"ש הרמב"ם פרק י"ב מה' תפלה הלכה י"ח וכ"כ להדיא בשו"ע או"ח סי' קל"ה סעיף ד' ויש כיוצא בו כשהכהן מוחל אפי' למי שהוא קטן ממנו בחכמה וכ"ש לרבו או לחכם הגדול ממנו. עיין בפיהמ"ש להרמב"ם בפרק הניזקין שם ועיין פר"ח סי' הנ"ל סק"ד ועיין מהרי"ק שורש ט' ענף ד' ה"ו בתשובת הרשב"א שם. וי"ל דלא מסתבר לי' כלל להתנא למימר דזנות הבת מפקיע את החיוב של וקדשתו שמחויבים מן הדין ודי לנו לומר שנפקע ממנו מנהג הקדושה והכבוד שנהגו לחלוק לו מצד המנהג לפנים משורת הדין. וזהו דתניא להדיא שאם היו נוהגין בו קודש נוהגין בו חול וכו' כבוד וכו' אבל כבוד שזכתה לו תורה לאביה שחייבין לחלוק לו מן הדין אין בכח המרשעת הזאת להפסידו:

והכי מוכח לענ"ד מסוגיא דשלהי סוכה נ"ו ע"ב. ת"ר מעשה במרים בת בילגה שהמירה דתה והלכה ונשאת לסרדיוט וכששמעו חכמים את הדבר קבעו את טבעתה וסתמו את חלונה וכו' ומתמהינן עלה בש"ס שם משום ברתי' קנסינן לי' לדידי' בתמיהא פרש"י שם וז"ל כלומר אפי' לאביה מי הוה לן למקנסי' עכ"ל ולכאורה יפלא מה זו תמיהא הלא מקרא מלא דיבר הכתוב את אביה היא מחללת והרי כך היא מן התורה לקנסו בשביל בתו. וראיתי בח"א למהרש"א שכתב וז"ל ודקאמרינן את אביה היא מחללת. היינו לומר ארור שזה ילד וכו' ולא לקנס עכ"ל. ומן התימה שהרי מבואר בש"ס סנהדרין שמלבד אמירה הלזו קנסוהו גם להפסיד זכותו הקדושה והכבוד ונוהגין בו חול ובזיון והרי זה קנס גדול יותר מסתימת חלון וקביעת הטבעת. אבל לפי הנ"ל א"ש דמכאן ראי' ברורה למה שכתבנו דפשיטא לי' להש"ס שלא איבד וכוחו. והרי הוא בכבוד ובקדושתו עומד לפתוח ראשון ולברך ראשון אלא שאין מוסיפין להעדיף כבודו בדבר שאינו שלו אלא מצד המנהג מלפנים משוה"ד וכיון שאינו מפסיד משלו כלום הרי זה אינו קנס כלל אלא העדר הכבוד הנוסף וכמניעת ריוח דמי מה שאין כן סתימת החלון וקביעת הטבעת וחלוקה בדרום שכל אלה זכו בו המשמרות מן הדין כולם בשוה. וכדי לקנוס משמרת בילגה עשו לה כל אלה שלא יניחו לה סימן שיורה עלי' שהעבודה שלה. וכמש"כ הרמב"ם בפיהמ"ש שם. והרי זה איבוד זכות ממש ושפיר מתמהינן אטו משום ברתה קנסינן לאביה ומשני אין ה"נ כדאמרי אינשי וכו' כלומר מדרבנן הוא דקנסוהו (ולא מן הכתוב תדע שהרי לא לאביה לבדה קנסו אלא לכל המשפחה וכדפריך שם ומשני) לאביה שנחשד שהוא עצמו שהוא מבזה עבודה:

ויש ללמוד מזה גופא דאי ברור לנו דאביה מחבב העבודה כראוי ומזהיר ומצוה את זרעו על קדושתה וכבודה אלא שע"י מסית אומרים נעשתה התועבה הזאת או ע"י תוכחה מופלגת הכאה או נזיפה מרדה בו להכעיסו דשוב אי אפשר לומר שנחשד גם הוא כל כהאי גוונא הדרינן לסברה הפשוטה בש"ס דלא קנסינן לאביה בשבילה:

והנה במרדכי בסנהדרין שם ריש פ"ז כתב וז"ל היו נוהגין בו קודש. פרש"י לפתוח ראשון ולברך ראשון. אומר אני אם כן כהן שיש לו בת שהמירה או רק זינתה וכי אין לו לפתוח ראשון ולברך ראשון (מלשון זה משמע דבתמיהא קאמר וכ"י אי"ן ל"ו לפתוח ראשון ולברך ראשון יעו"ש דס"ל שהמרדכי ס"ל הכי לדינא והפר"ח אומר דכן עיקר. וכדמוכח לשון הברייתא ואמרינן נמי בסוף סוכה גבי מרים בת בילגה יעו"ש אבל בספרי הרי"ף שלפנינו דפוס וויען וברלין ווילנא בכולם כתוב בזה"ל וכ"י אי"ן ל"ו לפתוח ראשון בלשון שאלה. ומה שהוכיח בפר"ח כן לדינא מלשון הברייתא מש"ס דסוכה. לפי הנ"ל אדרבה מלשון הברייתא יש להוכיח איפכא, גם מלשון הש"ס דסוכה דמתמהינן בפשיטות משום ברתה קנסינן לה לדידה א"כ יסייע ממש להיפוך. גם מדאצטריך לי' להש"ס לשנויי דקנסוה משום דאמרי אינשי ולא משני אין הכי נמי דכתיב את אביה היא מחללת א"כ מוכח לדינא להיפוך) ואמר לי קרובי מורי דמצי לפרש הכא נוהגין בו חול דרשות הוא וכיון דרשות הוא יכול לפתוח ולברך ראשון עכ"ל המרדכי:

וז"ל הרמ"א בהגהת ש"ע סי' קכ"ח סעיף מ"א יש אומרים דמי שיש לו בת שהמירה לעכו"ם או זינתה אין מחויבים עוד לקדשו כי אביה היא מחללת עכ"ל. וכן הביא בשם המרדכי בדרכי משה סי' קל"ה (מדבריו של הרמ"א יש ג"כ ללמוד שגירסתו בדברי המרדכי הנ"ל וכ"י אין לו לפתוח ראשון בלשון שאלה ותמיהא דלא כגירסת הפר"ח דהמרדכי פוסל באמת לפתוח ראשון ואין רשאין לקרותו ראשון ולא לברך ראשון א"כ קשה מדוע לא הביא רמ"א דעת המרדכי כלל ואם הכריע הרמ"א מדעתו להלכה כדברי מורו קרובו שהדבר רשות א"כ הא גופא תיובתא להפר"ח דהכריח להלכה דעיקר לדינא כהמרדכי דאין רשאין ושכן מוכח מש"ס בסנהדרין ע"ב וסוכה נ"ו ולכל הפחות הי' לו להרמ"א להביא בדרכי משה שורש וטעם לדבר שדוחה דברי המרדכי ופוסק כמורו קרובו אבל מוכח דגירסת הרמ"א נמי הכי הוא במרדכי וכי אין לו לפתוח וכו' והוא דרך קושיא ותמיהא כדמתמהינן בסוכה נ"ו משום ברתה קנסינן לה לדידה ועל זה תירץ לו מורו קרובו דאינו אלא רשות והמרדכי קיבלה מיני' והסכים כן לדינא וא"כ אין שם שום דיעה שיאמר שאין רשאין. על כל פנים ס"ל להמרדכי ומורו קרובו דאין מחויבים לנהוג בו קדושה לענין לפתוח ראשון ולא לברך ראשון ולא ליטול מנה יפה ראשון. ויש א"כ לכאורה סתירה לכל דברינו למעלה:

איברא לקושטא דמילתא לאו סתירה הוא כלל דהמרדכי לשיטתו דס"ל דהך לפתוח ראשון ולברך ראשון וכו' מדרבנן הוא ואסמכוה אקרא דוקדשתו וס"ל דלא תקינו לי' רבנן כל הני כיבודים למי שאירע לו תקלה זו וכמו דאסמכוה להני כיבודים על המקרא דוקדשתו הכי נמי אמרו שאין מחויבים לנהוג בו כיבודים אלו כשאירע לו כך ואסמכוה נמי אקרא דאביה היא מחללת אבל דבר שזיכתה לו תורה מדינא דהיינו כ"ד מתנות כהונה ועבודה ונשיאת כפים (וכן כתב הט"ז סי' קס"ח ס"ק ל"ו והמג"א שם ס"ק ס"א דפשיטא דנושא את כפיו וכן לענין לעבוד במקדש כשר הוא בלי ספק שלא מצינו פסולים לעבודה אלא י"ח וכמ"ש הרמב"ם. וכן יש לו מתנות כהונה אם לא שאינו מודה בעבודה, ומבואר בשלהי סוכה דאביה של מרים שזינתה והמירה דתה וקנסו לאביה שיהי' מן החולקין בלחם הפנים בדרום תמיד אבל מבורר מזה דנותנין לו חלק בלחם הפנים וה"ה כל מת"כ וזה ברור) לא איבד זכותו בהם (ובספר נחלת בנימין ד' ל"ח עמוד ב' וז"ל ואף דלדעת ר' ישמעאל דס"ל וכו' שאם היו נוהגין בו קודש נוהגין בו חול כבוד נוהגין בו בזיון וכו' אמור מעתה כיון דסיפא מדבר בכבוד דאין לו כבוד כבתחלה א"כ רישא במאי קא מיירי קודש וחול אלא זה דאין נותנין לו מתנות כהונה עכ"ל. ואין דבריו מוכרחים דפשיטא די"ל דכמו שנושא את כפיו וכמו