סדר הלכה (רמב"ם) מ

דועבדתם דמוכח מתוכו טובא כנ"ל דמדבר במצות התפלה דוקא. ואולי ס"ל להכ"מ דדברי הש"ס ב"ק שם כולם דרך אסמכתא קאמרו ואורח ארעא אדם קורא ק"ש ומתפלל כדי לסמוך גאולה לתפלה. ואפשר גם זהו דעת הרב עיין פ"ט ודו"ק:

בתשב"ץ ח"ב סי' קס"ג כתב וז"ל ולעבור לפני התיבה נראה שהוא מ"ע מה"ת שהרי לעבור לפני התיבה אינו אלא להוציא הרבים ידי חובתם בדברים שבקדושה ובקריאת התורה ושניהם מן התורה שהרי בדברים שבקדושה אמרו ברכות כ"א מנין שאין היחיד אומר קדיש וקדושה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל וכו' וכ"א במגילה כ"ג עכ"ל. נראה דס"ל שמן הכתוב ונקדשתי בתוך בני ישראל נפקא לן חיוב מ"ע מה"ת לומר דברים שבקדושה ברבים וזה חידוש גדול ולא מצאתי לו חבר בזה בין כל מוני המצות. תשב"ץ עצמו בספר זוהר הרקיע אשר לו לא חשבה כלל גם לא כללה במ"ע של ונקדשתי בתוך בנ"י סי' ה' ע"ש. ובמגן גבורים סי' נ"ג סק"ז ז"ל שם (על דברי התשב"ץ הנ"ל) נוראות נפלאתי על גברא רבא שכמוהו שיאמר דקדושה וקריאת התורה הוא דאורייתא מה שההיפך מבואר ונגלה דקדושה אנשי כנה"ג תיקנוהו וקריאת התורה עזרא תיקן עכ"ל. וי"ל דס"ל דנהי דנוסח הקדושה וסידרה הוא תקנת אנשי כנה"ג אבל עיקר הקדושה לקדש שמו יתברך ברבים נכללת המצוה הזאת במ"ש ונקדשתי בתוך בנ"י וכשם שמסירת נפש בפועל הוא מ"ט בפועל ואינה נוהגת אלא בתוך עשרה מישראל כך קידוש השם בדיבור היא מ"ע בדיבור ואינה נוהגת אלא בתוך עשרה מישראל והיינו דקאמרינן בגמ' דמגילה כ"ג שם אהא דתנן התם דכל דבר שבקדושה אינה נוהגת בפחות מעשרה מנא ה"מ. וכבר כתבו דמנה"מ רובן לא נאמרו על אסמכתא בעלמא עיין מ"ש הרב חיד"א בעין זוכר דף צ"ח עמוד ד' ז"ל מנלן ומנא הנ"מ רובם משמען שהוא מדאורייתא וכ"כ הרמב"ן בהשגות שורש א'. ויישב השגת בעל אד"ר סי' תקמ"ד. ועיין אד"ר סי' קמ"ד בעפרא דארעא אות ע"ו כלל חדש דבדבר שעיקרו מדרבנן כגון עירוב פשיטא דפירוש מנה"מ היא אסמכתא משא"כ בדבר שעיקרו מה"ת לא יאמרו בו מנה"מ כגון וקדשתו דכהונה שיש לו עיקר מה"ת ואומר בגיטין שם מנא הני מילי שמע מינה שהוא מה"ת ממש] וכמו שכתבו בענין מצות עשה של תפלה כהאי גוונא ממש:

ועיין בשלטי גבורים פ"ג דברכות וכתב בזה"ל אשר סדר הקדושה תיקנו הזקנים והנביאים משמע נמי דסידור הקדושה היא תקנת חכמים אבל לא עיקר הקדושה וי"ל בזה קושיית התוס' והרא"ש על בה"ג עיין רא"ש פ"ז דברכות סי' כ' וס"ל דמ"ש בש"ס מ"ז מצוה דרבים שאני פירושו מ"ע מה"ת ממש מכתוב ונקדשתי בתוך בנ"י ועיין בלשון הרא"ש שם. ועיין מה שכתבתי בקונטרס זכרון בספר דף ז' ע"ב ובקונטרס דהזכיר ד' ע"ב:

גם מ"ש דקריאת התורה אינה אלא תקנת עזרא י"ל דמ"מ יש קריאת התורה שהוא מה"ת ממש וכמ"ש במג"א סי' תרפ"ה והרי א"כ גם דבר שבקדושה שהוא מה"ת ממש אבל קריאה בעלמא גם התשב"ץ ס"ל שהוא מדרבנן ובזה נסתלקה גם הסתירה שהעירו שם מדברי התשב"ץ עצמו סי' רס"א חלק ב' שם:

ובתשב"ץ שם כתב בנשבע שלא לעבור לפני התיבה דינו כנשבע שלא ליטול לולב ולא חלה שבועה ושאין לומר דשאני הכא דאפשר להתקיים מצוה זו ע"י ש"ץ אחר דהא ליתא דאעפ"כ בשעה שהוא ש"ץ מקיים הוא מצוה ולא הוי רשות. והביא ראי' לזה משבועות כ"ה שבועה שלא אתן לעני וכו' והרי זאת המצוה היא על אחרים כמו עליו ואפ"ה לא חל השבועה ע"ש. ובמ"ג שם הרבה להתפלא מאד מאד דשאני התם דהוא אינו נפטר במה שיתן חבירו אבל הכא אם עובר אחד לפני התיבה נפטר גם הוא יעו"ש בלשונם. והנני מוסיף להפליא על גברי רברבי המה הגבירים אנשי שם שהביאו ראשית דברי התשב"ץ ואחרית דבריו לא הביאו שכתב שם וז"ל והרי זאת המצוה אינה מוטלת על זה יותר מעל אחרים וכו' וכמו שאמרו בנדרים ס"ה ולימא כל דמעני לאו עלי נפיל ודחי דכל הנופל אינו נופל ביד גבאי תחלה למדנו מזה שכל הנופל ביד גבאי על כל ישראל הוא נופל ואפ"ה אמרינן אם אמר שבועה שלא אתן לעני דלא חייל שבועה עכ"ל ורו"ל לעולם יש לאוקמי בנתינה לעני אלא שהוא כבר נתן חלקו ליד גבאי ונפטר הוא בנתינת הגבאי ולמה לי' לאוקמי בעשיר דוקא לוקמי בעני שנפל כבר ביד גבאי אבל זה ראי' ברירה להברת החשב"ץ:

הנה המגן אברהם בסי' ק"ו כתב בשם האבודרהם מפני מה אין מברכין על מצוה זו מפני שאין לה קבע. וי"ל הואיל ועיקר מ"ע זו איננה אלא עבודה שבלב ומהאי טעמא קיי"ל דהמתפלל בהרהור יצא בדיעבד אע"ג דקיי"ל הרהור לאו כדיבור דמי תפלה עבודת הלב היא ויצא וכמ"ש המג"א סי' ק"א ס"ב. ולא תיקנו ברכה על דברים שעיקרם תלוי' במחשבה. והיינו נמי דתנן העושה תפלתו קבע אין תפלתו החנונים. ופירשו בש"ס שם כ"ט דהיינו שלא יהא תפלתו דומה עליו כמשא. ולפ"ר קשה מאי שנא מ"ע של תפלה מכל מצות שבתורה אבל להנ"ל י"ל דכל מ"ט אעפ"י שכולם צריכים שלא יחשבם כמשא מ"מ כל שקיים המצוה בפועל אע"פ שעשאה קבע לא הפסיד המצוה כיון שפעל מה שנצטוה והשלים עבודתו משא"כ בתפלה שהיא עבודה שבלב לבקש רחמים על נפשו וכשעשאה קבע אין זה החנו:

ים:

בש"ס מגילה כ"ד תנן פוחח לא יעבור לפני התיבה ואינו נושא את כפיו אבל פורס הוא על שמע פירש"י דלא יעבור לפני התיבה מפני כבוד הציבור. עיין טורי אבן להגאון שאגת ארי' הקשה א' שזה סותר אל מה שפירש לקמן בגמרא דהטעם היא משום לא יראה בך ערות דבר. ב' הקשה דא"כ איך רשאי לפרוס על שמע נ' הקשה דלמה לא נפרש בגמרא לקמן דטעמא הוא משום כבוד ציבור אלא שהקטן אינו מוזהר על כך. ד' הקשה לפרש"י דפוחח היינו הולך יחף מהא דתנן לקמן ע"ב האומר איני עובר לפני התיבה בסנדל אף יחף לא יעבור הא ש"ץ אחר רשאי לעבור גם יחף:

וי"ל לפי מ"ש בהגהות הב"ח דיחף תרי גווני נינהו א' בלא סנדל ב' בלא בתי שוקיים וזה שפרש"י שכרעיו נראים ושזה אסור לעבור לה"ת מפני כבוד הציבור. אבל בהא דאיבעיא להו בגמרא קטן פוחח מהו לא רצה רש"י לפרש דרו"ל כיון שהוא קטן אין כאן מיחוש לכבוד ציבור דס"ל דאדרבה יש גנות יותר לציבור אם יניחוהו לזה הנער הפוחח לעבור לה"ת והציבור מוזהרים שלא יתנוהו לעבור (כמ"ש הפוסקים בסי' נ"ג עיין ב"ח וט"ז שם למאן דאמר שהוא מפני כבוד ציבור] ולכן הוצרך רש"י לפרש דבעלי האבעיא זו ס"ל דדבר זה משום לא יראה ערות דבר נגעו בו וס"ל כיון דאין לו בתי שוק אע"פ שמכוסה בבגד דתו אין בו איסור דאורייתא, מ"מ חכמים אסרוהו שלא יעבור במקום מצויין לה"ת או אל הדוכן גזירה שמא יגלה כנף בגדו ויראה בו ע"ד ובקטן שאין בו משום ערוה לא גזרו אבל לפי המסקנא דפשטו דגם בקטן לא יעבור ע"כ צ"ל דאידחיא סברא זו וס"ל דטעמא הוא מפני כבוד הציבור. וזהו שפיר"י במשתינו