סדר הלכה (רמב"ם) לט

לפי מ"ש הראב"ד בתמים דעים דף מ"ד דרבינא לא אמר אלא לענין בעל קרי לבד שהוא אונס אבל כל שאינו אונס אינו יוצא בהרהור אפי' דיעבד דכתיב ודברת בם יעו"ש וא"כ לק"מ. ואי"ל דקושייתו לפי שיטות המאיר דס"ל דבדיעבד כל אדם יוצא בהרהור. שהרי עכ"פ לכתחלה גם בעל המאור מודה דאינו יוצא בהרהור. ויש לומר דמ"מ יש מקום לקושיא זו על הא דקאמר הש"ס שם ח"ש באמת אמרו אשה מברכת לבעלה ובן לאביו והתם על כרחך מיירי בדיעבד דלכתחלה לא שרי למיעבד הכי וכמ"ש תבוא מאירה למי שאשתו ובניו מברכין עליו א"כ משמע דנ"מ זאת לענין דיעבד איתמר. וי"ל דאין ה"נ דהוה מצי לדחוי הכי דיעבד שאני אלא דעדיפא מינה קמדחי דאפי' לר"ח דס"ל הרהור לכ"ד נמי ליכא למיפשט דהתם באוכל שיעור דרבנן:

רמב"ם פ"ב מה' ק"ש ה"ט יזהר שלא יניד הנח ולא יניח הנד. והראב"ד שם בהשגותיו כתב וזו לא ידעתי יניד הנח מה הפסד יש בו אם יאמר לבבך בנד הב' השני' כדי להטעימה וכו' כיוצא בזה יניד הנחים ותבא עליו ברכה עכ"ל. הנה מדבריו הללו משמע שהרמב"ם יאמר שב' השני' של לבבך הוא נחה והזהיר שלא להניד אותה. ק"ל ואיך אפשר לומר כן הלא המתג עומד לפני הבית הזאת וכן הדין שיבא המתג קודם השוא שעומדת קודם תנועה שיש בה נגינה כידוע במשפטי הטעמים א"כ על כרחינו שהשוא הזאת נדה ונעה היא וא"כ אדרבה הרמב"ם הזהיר על זה שלא יניח את הב' השני' מפני שהיא נעה וצ"ע:

בש"ס ברכות י"ג במתני' באמצע שואל מפני היראה ופרש"י אדם שהוא ירא מפניו שמא יהרגהו. והקשו על פירושו הרשב"א והרא"ש דא"כ פשיטא דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש. וראיתי להב"ח סי' ס"ו כתב לתרץ דמיירי בספק סכנה והוי אמינא דספק פ"נ אינו דוחה ואסור להפסיק קמ"ל דמותר להפסיק יעו"ש בדבריו. ותימה נשגבה לענ"ד שהרי ש"ס ערוך בידינו יומא דף פ"ה דילפינן מקראי וכ"כ הפו' דספק פק"נ דוחה שבת ואפי' ספק ספיקא ואפי' כמה ספיקות ואפי' במיעוט נגד הרוב דקיי"ל כר' יהודה אמר שמואל יומא פ"ד דלא הלכו בפ"נ אחר הרוב. ועיין בתוס' שם דף פ"ה בד"ה ולפקח דילפינן הכי מקרא דוחי בהם. וכ"כ בטור וש"ע או"ח סי' שכ"ט דאפי' ס"ס דוחה שבת וכ"ש שאר איסורין. וא"כ הדרא קושיית הרשב"א והרא"ש לדוכתי' פשיטא דמותר להפסיק אפי' בספק פ"נ ואפי' בכמה ספיקות:

וראיתי בתורת חיים בסנהדרין דף ע"ד וז"ל תימה למה לי דכתב רחמנא וחי בהם דבצינעא יעבור ואל יהרג תיפוק לי' מונקדשתי בתוך בנ"י דכתב רחמנא לאשמעינן דבפרהסיא יהרג ואל יעבור. דאי בצינעא נמי יהרג וא"י לא לכתוב ונקדשתי ולא לכתוב וחי בהם יעו"ש. ולענ"ד תימה לתמיהתו שהרי מבואר בש"ס יומא פ"ה הנ"ל דשקלו וטרו תנאי ואמוראי למילף מקראי טובא ואסיקנא דעיקר המילף הוא מן הכתוב וחי בהם דמכלהו קראי אחרינא לא אשכחן אלא ודאי פק"נ וספק פ"נ מנ"ל ת"ל וחי בהם. והשתא לו יהא הך קרא דונקדשתי כחד מהנך קראי דמייתי בש"ס שם וניליף מיני' מדכתיב ונקדשתי בתוך בנ"י דיהרג וא"י בפרהסיא ש"מ דבצינעא יעבור וא"י אבל הרי מכל זה לא שמענו אלא ודאי פ"נ. ושפיר אצטריך וחי בהם אפי' בספק פק"נ וכמ"ש רש"י שם במקומו דזהו דוקא מוחי בהם לא ממק"א וכ"כ התוס' הנ"ל. ובהכי יתיישב ג"כ קושיית המשנה למלך בפר"ד לדברי הרא"מ דזה ידוע מצד הסברא דמוטב לבטל מצוה אחת כדי לקיים אח"כ מצות הרבה א"כ ל"ל קרא דוחי בהם כלל. ולהנ"ל לק"מ דעיקרו לספק פ"נ. ואפי' לספיקות הרבה. ואפי' ברוב נגד המיעוט:

ולענין קושיית הרשב"א והרא"ש הנ"ל. י"ל על דרך שכתב הנימוקי יוסף בפרק הגוזל ומאכיל לפרש דברי הרי"ף שפסק דבנטל ונשא ביד אפי' אנסוהו חייב וקשה הא אין לך דבר שעומד בפני פ"נ. ופירש הנימוקי יוסף דהאי אנסוהו הוא כגון דמצי לאשתמיט מיני' ולא הוי פקוח נפש גמור. וה"נ י"ל מש"כ רש"י שמא יהרגהו פי' אם לא ישמט ממנו. וכה"ג יש לתרץ קושיית הט"ז ביו"ד סי' ק"ס ס"ק כ"א ע"ש ודו"ק:

רמב"ם פ"א מה' תפלה. מ"ע להתפלל בכל יום. בש"ס ב"ק דף צ"ב ועבדתם את ד"א (שמות כ"ג כ"ה) זו ק"ש ותפלה וסמיך לי' וברך את לחמך כו'. ונראה לע"ד שמדברי הש"ס הללו הוציא הרמב"ם דבריו שבכאן ובסה"מ עשה ה' דהכתוב ועבדתם את ד' רו"ל עבודה שבלב. ולכאורה קשה על הכ"מ ויתר נו"כ שלא הראו מקור דברי הרמב"ם מש"ס הנ"ל. גם בעל העין משפט לא הראה מקום (בש"ס הנ"ל שם) לדברי הרמב"ם ה' תפלה שבכאן:

והנה הר"י אלבו בספר העקרים מאמר ד' פרק ב' פירש דמ"ש הכתוב וברך את לחמך רו"ל שבשכר מצוה זו יזכה לשכר הזה שכתוב בצידו שכולל ב' דברים כוללים ולא נמצא שכר גדול כזה כתוב במצות אחרות ושם פירש בזה כונת הש"ס ב"ק צ"ב הנ"ל שלמדו שעבודה זו שכתוב כאן הוא מצות תפלה ומנא להו שהכתוב הזה צוה על מצות אפלה דוקא ופירש שהוכיחו כן מן מתן שכרה הכתוב בצידה יעו"ש, ולפ"ר תמוה דתינח תפלה וכמו שמוכיח שם מהכתובים דשייך בה מתן שכר זה אבל מצות ק"ש מאי איכא למימר והרי בש"ס שם כולל בעבודה זו ק"ש גם תפלה. וצ"ל דס"ל דק"ש דנקט התם לאו דוקא אלא אשגרתא דלישנא נקט דאורחא דמילתא הכי שאדם קורא ק"ש ומתפלל ואוכל פת שחרית אבל עיקר ענין הכתוב מוכח מתוכו שמדבר דוקא במצות התפילה וכמ"ש הרי"א שם:

ולפי הדברים הללו מצאנו יישוב נכון לקושית הכס"מ בפ"א כאן מדוע לא כתב הרמב"ם דשורש מצוה זו מן הכתוב לעבדו בכל לבבכם שיש הוכחה דר"ל תפלה דכתיב בכל לבבך. ולפי ההוכחה הנ"ל לק"מ דאדרבה במקרא הנ"ל יש יותר הוכחה שמדבר במצוה זו וכמו שהוכיח העקרים שם בראיות ברורות (ועיין לח"מ בשם קרית ספר):

ויש נפ"מ לדינא דאם כדברי הר"י אלבו הנ"ל הרי זו מ"ע שמתן שכרה בצידה שאין ב"ד מוזהרין עלי' וכמ"ש בחולין ק"י אמנם לדעת מי שאומר שזה דוקא כשמתן שכרה שבצידה מיותר וכמשמעות דברי רש"י בחולין שם א"כ י"ל דהכא אצטריך שכר בצידו ללמד דשכר מצוה זו מרובה מכל מ"ע כנ"ל. ועוד דממתן שכרה שבצידה למדנו דבמ"ע של תפלה הכתוב מדבר:

והנה הכס"מ העלה דלהכי לא הוציא הרמב"ם מ"ע זו מלעבדו בכל לבבכם משום שדרשו ממנו בספרי גם מצות התלמוד משא"כ מקרא זה של ועבדתם את ד"א שלא מצינו בו דרשה אחרת. ויש לתמוה שהרי מבואר בש"ס דב"ק צ"ב הנ"ל שגם ממקרא זה למדו גם מצות ק"ש ועל כרחינו די"ל שהעיקר מוכח מתוכו שמדבר מתפלה וכדאמרן וא"כ קושית הכ"מ מעיקרא ליתא דהרי הלא מוכח יותר דבכל לבבכם י"ל דקאי על מצות לימוד שהוא ג"כ עבודה שבלב יותר ויותר משא"כ הכתוב