סדר הלכה (רמב"ם) לח

אינו אלא מדרבנן ואסמכוה אקרא שכבר מצינו דדרשו הני קראי דודברת בם וגם קרא דושננתם באנפי אחריני וכמ"ש בפ"ב י"ג ע"ב שם וביומא י"ט וכה"ג עוד או דעיקר קרא דודברת בם למילף דהרהור לאו כדיבור דמי בק"ש לכ"ע וכמ"ש השאגת ארי' בתשובה שם וי"א דגם רבינא לא פליג על ר"ח לדינא אלא לפרושי מתני' קאמר הכי. וכדי לקיים דברי השאג"א שאמר בפשיטות דרבי רחמנא גבי ק"ש דשומע כעונה לכתחלה אע"ג דהרהור לאו כדיבור דמי אבל דיבור של חבירו כדיבורו דמי. אלא שכ"ז הי' ניתן להאמר אלו מצאנו ראינו איזה מ"ד בש"ס דדריש ריבויא זאת מאיזה כתוב או באחת מן כל המדות שבתורה. אבל מן התימה שחזרנו על כל עניני הלכה זאת ולא נשמע ולא נראה לא בבבלי ולא בירושלמי ולא נמצא שום מאן דאמר שידרוש ריבויא זאת בב"י סי' ס"ב הביא בשם הירושלמי דדריש מ"ד אמרו בלבבכם וזהו למ"ד הרהור כדיבור ולא קיי"ל הכי וי"ל דמאן דס"ל הרהור לאו כדיבור דמי ס"ל דדרשינן האי קרא לריבויא עכ"פ דשומע כעונה]:

והנה מדהקשו הראשונים בפ' מי שמתו אהא דמקשה הש"ס והרי, תפלה דבר שהציבור עסוקין בו וכו' והקשו דאמאי לא פריך מהך בבא גופי' מברכות ק"ש דתנן אינו מברך וכו' וא"נ דבק"ש ותפלה אין שומע כעונה כנ"ל מהירושלמי מדכתיב ושננתם ותפלה רחמי נינהו א"כ לק"מ מברכת ק"ש די"ל דמשום דשומע כעונה איננו יושב ובטל. אלא ודאי ש"מ דס"ל להנך רבוותא שומע כעונה לכתחלה גם בק"ש גם בתפלה ורבנן הוא דתקנו להידור מצוה אמרו דהדיבור בפה עדיף טפי ומצוה מן המובחר שלא לסמוך על השמיעה לבדה הן בק"ש הן בכל הברכות נמצא שגם בברכות ק"ש הוא דבר שהציבור עסוקין בו והוא יושב ובטל ושפיר פשיטא להו דהוי מצי להקשות מהך בבא גופא והיינו דקשיא להו להנך רבוותא מ"ט שביק בבא דעסיק בה [ולפענ"ד י"ל עפמ"ש הרמב"ן בברכות פ"ג בחידושיו בענין מנהגן של דורות הראשונים וז"ל דורות הראשונים לא היו הציבור מברכין בעצמן כל הברכות אלא שליח ציבור העתיד לירד לפני התיבה אומר לפניהם ברכות כולן והן עונין אמן כו' וקורין ק"ש בפיהם שהיא המצוה המוטלת על כל יחיד ויחיד שיהא משנן בפיו וכו' עכ"ל. ולפ"ז י"ל דאע"ג דמצוה מן המובחר לענות בפה גם הברכות שלפני' ושל אחריה מ"מ לא נהגו כן אלא בק"ש עצמה שהיא מה"ת מצות עשה מפורשת שהוציאה הכתוב בלשון דיבור וממילא כיון שנהגו לצאת י"ח הברכות בשמיעה מפי הש"ץ כמו שהעיד הרמב"ן א"כ הרי הברכות הללו שומע אותם עם הציבור יחד לכן הוצרך לשאול מהא דתנן גבי תפלה שגם הוא נהגו בה שיהא כל יחיד ויחיד מבקש רחמים בפיו וכמ"ש בירושלמי הנ"ל]:

שוב מצאתי ראיתי בשיטה מקובצת על ברכות שם דף כ"א ד"ה והרי שכתב וז"ל דמשום הכי לא אקשי לי' מברכות דמן הדין בשומע אותם מש"ץ יצא דשומע כאומר בהני ברכות וכיון דכן ליכא למימר יושב ובטל וכו' משא"כ בק"ש והפלה דאינו יוצא ע"י אחר ק"ש מפני שהוא שינון ותפלה משום דרחמי נינהו עכ"ל, מדבריו נראה דס"ל דבק"ש אינו יוצא ע"י אחר מן הדין לא מצד מצוה מן המובחר ולכן לא הוצרך לבוא מצד המנהג. ומכלל דבריו מצאנו סמוכין וסעד אל דברינו עיין תוס' גיטין ג' ע"ב ד"ה וכי לא בעי וכו' דמדאו' אין חילוק בין לכתחלה לדיעבד. א"כ למ"ש לעיל דבדיעבד גם בק"ש סגי בשמיעה א"כ מוכח ממילא דמה"ת גם לכתחלה שומע כעונה. אלא שיש בענין זה כמה חילוקים עיין ביעיר אוזן ערך ד' תיבת דיעבד] ועיין תוס' ברכות דף ה' ע"ב ד"ה כדאשכחן בסיני והיו צריכים לטבול ואעפ"י שהי' שותקים שומע כעונה כנ"ל ולפ"ר קשה אמאי לא יליף מכאן דשומע כעונה ובסוכה ל"א יליף לה מדברי קבלה וי"ל דשאני התם דהוצרכו כולם לענות נעשה ונשמע ושמענו ועשינו. וכמ"ש ויענו כל העם קול אחד כל אשר דבר ד' נעשה. ובברכות שם כ"ב פליגי תנאי אי בעל קרי רשאי לכנוס לבתי המדרש או שלא יכנס לב"ה כל עיקר וי"ל דפליגי בסברא הנ"ל אי שומע כעונה לענין מצוה זו או לא. אי נמי י"ל לפי דברי הרשב"א שלא אסרה תורה לבעל קרי ללמוד תורה אלא בסיני לא לדורות ורבנן הוא דאסרו גם לדורות ולא אסרו חכמים אלא הדיבור אבל השמיעה לא אסרו. אבל ברבינו יונה במשנה שם כתב וז"ל לא נאסר בסיני אלא הדיבור אבל השמיעה לא אסרו דכתיב והודעתם והודעה אינו אלא בפה ועיין ברכה משולשת והנה בסוכה ל"ח שם אמר להו חכימא וספריא ורישא דעמא ודרשיא אמרו שמע ולא ענה יצא. לפ"ר הלשון הזה שלא כנהוג בכל הש"ס. וי"ל לפי דברי מהר"ם אלשקר וסייעתו דבכל המצות המתקיימות בדיבור לא אמרינן בהו שומע כעונה ואותה שאמרו בהלל דשומע כעונה שאני הלל שהוא כלו אינו מה"ת אלא מתקנת חכמים. וגבי ברכת המזון אעפ"י שהוא מדאורייתא שאמרו סופר מברך ובור יוצא היינו טעמא כיון דהבור אינו יודע לברך כדיעבד דמיא וכן מה שראשי העם יכולים לכוף את הציבור ולהטיל עליהם איזה דבר באלה וחרם וכל השומעים צריכים לקיים והרי הם בכלל האלה אעפ"י שלא ענו אמן [וכמ"ש בתשו' נודע ביהודה מ"ת ביו"ד סי' קמ"ז] הוא ג"כ מטעם הזה כיון שהוא לצורך תיקון עולם אין לך דיעבד גדול מזה ויהי' לשון זה שאמרו חכימ"א וספרי"א וריש"א דעמ"א כ"א על שלו חכימי"א דוקא דבר שהוא תקנת חכמים לאפוקי מה שהוא מה"ת. וספרי"א שיש לפעמים כן גם על זה שהוא מה"ת כגון ברכת המזון שאמרו סופר מברך ובור יוצא. מפני שזה אנוס וכדיעבד דמי וריש"א דעמ"א שכל השומעין כעונין בפיהם דמי ומטעם הנ"ל. ודרשי"א כפשוטו שדרשו המקרא הזה האמור במלכים ב' כ"ב ט"ז דברי הספר אשר קרא מלך יהודה וכי יאשיהו קרא והלא שפן קרא מכאן דשומע כעונה מבואר שמן הדרשה הלזו הוציאו דרשיא דין זה יעו"ש בגמרא. וכן הוא בירושלמי פ"ד דמגילה הלכה א' ושם פריך בירושלמי על הא דתניא בתוספתא פ"ב דמגילה מעשה בר' מאיר בטבעין שקרא את המגילה ונתן לאחר לברך עלי' ופריך זה קורא וזה מברך בתמי' ומשני מכאן ששומע כקורא והובאו דברי התוספתא ודברי הירושלמי הללו במרדכי בשלהי ראש השנה בשם רשב"ט שלמד מזה לענין תקיעת שופר. ועיין בפי' התוספתא שם בע"ב להתוספאה לא זכר את דברי הירושלמי הללו ולא דברי המרדכי הנ"ל:

ועיין מגן גבורים סוף סי' ס"ז בכתבו להוכיח דסיפור יציאת מצרים של ליל פסח אינו יוצא בהרהור מש"ס פסחים קט"ז דקאמר סומא אינו מוציא אחרים בסיפור יצ"מ עיין רשב"ם שם הרי אע"ג דשומעין ומהרהרין בלבם לא יצאו. ולפ"ר תמוה איך ס"ד דיוצא בהרהור דרחמנא קאמר והגדת לבנך וקיי"ל דאפי' אין לו בן חייב לספר ועיין ברבינו יונה שהבאנו למעלה שכתב דבסיני לא נאסר אלא הדיבור שנאמר והודעתם לבניך ואין הודעה אלא בפה יעו"ש:

ובחידושי הגאון רעק"א ברכות כ' הקשה וז"ל קשה רבינא לשיטתו דסובר הרהור כדיבור דמי אף אם נשים בברכת המזון דרבנן יהי' יוצאין אנשים בברכתם דכיון דשומע לא גרע מהרהור וכו' יעו"ש וי"ל