סדר הלכה (רמב"ם) לז

לומר דלית מאן דפליג וכן כתב להדיא הראב"ד [בספר תמים דעים פרק מי שמתו] דלא מצינו בש"ס מאן דאמר שיאמר דבק"ש לא יהא צריך להוציא בשפתיו דכתיב ודברת בם אפילו דיעבד ואנוס יעו"ש. וכן כתב הגאון מהר"מ אלשקר בתשובותיו סי' ו' וז"ל שם לא נמצא ולא שמענו מעולם שיהא שומע כקורא בקריאת שמע שהרי כתיב ודברת בם שיהא כל אחד מדבר בפיו עכ"ל, ועיין פרי חדש סי' ס"ב הביא דבריו והקשה עליו דבסוכה ל"ת מוכח דשומע כעונה בכל התורה כולה וכ"ה בש"ס ברכות מ"ה יעו"ש. ותימה רבה שלא נמצא שם זה הלשון ולא יכלול שם כל התורה כולה דבסוכה שם דיברו לענין ההלל והרי הוא מדרבנן ומנין לנו ללמוד לדברי תורה. ואפילו לדברי האומר שגם הלל מן התורה מ"מ ק"ש שאני דכתיב בה ושננתם שיהא כל אחד משנן בפיו ולכן אין ראי' גם מש"ס ברכות מ"ה שדיברו לענין ברכת המזון וגם שם אמרו בדיוק שמע ולא ענה יצא לענין דיעבד דוקא אבל לכתחלה אינו רשאי לצאת בדיבור של חבירו אף בבהמ"ז וכ"ש בק"ש דכ"ע מודי דצריך שיהא כל או"א משנן בפיו. והרי א"כ צדקו דברי הגאון האלשקר שמעולם לא שמענו שיהא שומע כעונה בק"ש שהרי כתוב ודברת בם עכ"ל:

גם מה שהקשה הפר"ח שם וז"ל גם בירושלמי פרק מי שמתו אמרו שבק"ש מי (שלא) יצא אינו מוצא משום שנאמר ושננתם שיהא כל אחד משנן בפיו אבל לא אמרו שבק"ש לא יהא שומע כעונה עכ"ל וגם זה אינו קושיא דאדרבה י"ל דהירושלמי נמי ה"ק דמשום דכתב רחמנא הכא ושננתם שיהא כל אחד משנן בפיו להכי לא הוי בק"ש שומע כעונה אלא דלענין דיעבד ובאינו בקי גם האלשקר מודה דשומע ולא ענה יצא וכמו שמוכח שם בדבריו להדיא. ובזה סרה מהר גם הקושיא הג' של הפר"ח שם וז"ל שדברי הריטב"א בעצמו מנגדו יעמודו שהרי לא כתב אלא שאינו מוציא את הבקי אבל את שאינו בקי מוצא הרי דשומע כעונה. ולא קשה מידי דגם האלשקר ס"ל דש"ץ מוציא את שאינו בקי וכ"כ המג"א להדיא בסי' נ"ט בשמו וכל זה ברור כשמש:

והנה הדרכי משה סי' ס"ט כתב וז"ל אם יחיד יכול להוציא חובת ק"ש עיין לקמן סי' תקצ"ד עכ"ל יתבונן כל מעיין שאפי' אם נאמר שבא ללמד דין ק"ש מדין התפלה דתניא בשלהי ראש השנה דיחיד שלא התפלל אין חבירו מוציאו וס"ל דה"ה לענין ק"ש דאינו מוציא אפי' לאינו בקי והטור שם כתב הטעם למה שלא מצינו בזה שיפטרו בשמיעה אלא בציבור שאין בקיאין אבל לא ביחיד [ועיין פני יהושע סוף ר"ה שכתב דבירושלמי מבואר הטעם דכתיב ושננתם ובתפלה משום דרחמי נינהו ויבקש על נפשו ובברכת המזון משום דכתיב ושבעת וברכת מי שאכל יברך אבל לא הוצרכו הטעמים הללו אלא ללמד על מי שכבר יצא י"ח המצוה שאינו מוציא את המחויב אבל אם הי' מחויב בעצמו באותה מצוה מנ"ל שאינו מוציא לזה כדין בה"מ לזה כ' טעם אחד כולל שלשתן מפני שאינו מוציא אלא בשיש שם עשרה וזה אפי' במחויב אינו מוציא וכ"כ המג"א להדיא לענין ק"ש ובאינו בקי ובעשרה דוקא] ויש אומרים שיכול להוציא את מי שאינו בקי אפי' ביחיד ע"ש בב"י אבל היודע ובקי לקרות בעצמו לא נמצא שם שום דעה שיהא יוצא לכתחלה בברכת חבירו מדין שומע כעונה יעו"ש דלית מ"ד הכי:

תו קשה אחרי ההוכחה הנ"ל שאנו לומדין דין ק"ש מדין התפלה והרי בתפלה תניא להדיא יחיד שלא בירך אין חבירו מברך עליו ואיך א"כ יפרנס ברייתא זו אם שומע כעונה אפי' לכתחלה ואפי' בבקי ואפי' בק"ש שהיא מה"ת א"כ כ"ש דה"ה בתפלה וכ"ש בברכות דר"ה דאמרינן כלהו אין בקיאין בהו דמין. ומאי קאמרינן דאין חבירו מוציאו ועוד קשה שהרי אפילו בתשעה השומעים מפי הש"ץ דמבואר בטור וב"י שבזה לא נחלקו כלל דהש"ץ מוציאם אבל בתנאי שאין בקיאין לקרות בעצמן אבל אם בקיאים הן חייבים לקרות בעצמן כל יחיד ויחיד [חוץ ג' ברכות של מז"ש דנפישי קראי וכלהו אין בקי באמירתן חשיבי לגבייהו]. וכן פסקו הרי"ף והרא"ש וכ"כ הרמב"ם בפ"ח מה"ת וכ"כ הרמב"ן בספר המלחמות ובעל המאור שם בר"ה וכן כ' המרדכי והאו"ז והש"ג והר"נ שם וכן כתב רש"י בסוכה דף ל"ח וכן מבואר ברמב"ם בהלכות ברכות פ"ה וכסתם מתני' דתנן כשם שש"ץ חייב כך כל יחיד ויחיד חייב וכאמרו לו לר"ג דאין ש"ץ יורד לפני התיבה אלא להוציא את שאינו בקי. וכן מבואר בב"י סי' נ"ט וכ"כ הטור בסי' קכ"ד והמחבר שם להלכה וכ"כ הרע"ב בסוף ר"ה, הרי א"כ נתבאר להדיא דהגם למאן דמשוה דין ק"ש לדין תפלה מ"מ כלהו ס"ל דלכתחלה מי שיודע לקרות בעצמו לא יסמוך על הש"ץ וכ"ש על היחיד ואפי' למ"ד דבתפלה מוציא את שאינו בקי אפי' ביחיד בק"ש מודה דאפי' באינו בקי אינו מוציא י"ח [חוץ רעה יחידית בהג"א הובאה בב"י סי' תקצ"ד] ביחיד וי"א אפי' ברבים וטעמא רבה איכא כמ"ש בירושלמי הנ"ל והובא גם בריטב"א פרק ראוהו ב"ד בדין הוא שיהא כל אחד משנן בפיו דרחמנא אמר ושננתם ודברת בם וכ"כ הרדב"ז ח"ג סי' תמ"ו וסי' תע"ד בשם הרשב"א ושכ"כ הגאון רב האי בתשובה. וכן מצאתי בחידושי רמב"ן לברכות פרק ג' אלו דבריו וז"ל שם לא היו הציבור מברכין בעצמן כל הברכות אלא ש"ץ וכו' אומר לפניהם הברכות וכולם עונין אמן וקורין ק"ש בפיהם שהוא המצוה המוטלת על כל יחיד ויחיד שיהא משנן בפיו [והרי זה אפי' בציבור] וז"ל הראב"ד בספר תמים דעים ברכות פרק מי שמתו דאפי' ר"מ לא קאמר אלא להוציא מר' יהודה שאמר שצריך להשמיע לאזניו אבל להוציא בשפתיו צריך דהא כתיב ודברת בם ל"ש אנוס ול"ש אינו אנוס עכ"ל. וכ"כ רבינו יונה וז"ל אע"פ דאמרו ש"ץ מוציא לשאינו בקי זה אינו אלא בתפלה אבל בק"ש אינם נפטרים אלא באמירה ובשניית אמן והובאו דבריו בדרכי משה סי' ס"ט ודרישה ופרישה שם [הרי אפי' בציבור שאינו בקי אין הש"ץ מוציאו אלא צריך כל הציבור לדבר מלה במלה הק"ש עם הש"ץ]:

ותנא תונא תנא דמתניתין מסייע לן דתנן מאימתי קורין את שמע לשון רבים והכי תני בק"ש של שחרית מאימתי קורין דקדק התנא בלשונו ולמד דין הק"ש בלשון רבים. ולפ"ר קשה מ"ש מברכות השחר וברכת הערב דשנה לנו במשנתינו בלשון יחיד בשחר מברך וכו' וכבר הרגיש בזה הגר"א שם ופירש וז"ל לומר שהבדל יש בין ברכות לק"ש שבברכות יוצא בשמיעה אבל ק"ש צריך לקרות כל אחד בפני עצמו. ושם בפ"ג מ"ג כתב וז"ל בקריאת שמע צריך כל אחד לקרות כמ"ש בסוף תענית דף כ"ו וכ"ח כל אחד ואחד קורין כקורא את שמע וכן בסוטה פ"ה משנה ד' [וכמ"ש בגמרא שם דף ל' דלא כקורא את הלל שהש"ץ מוציא את כולם אלא כקורא את שמע דאמור כלהו בהדי הדדי יעו"ש ברש"י וז"ל מתחיל בברכות שלפני ק"ש והן עונין אחריו וקורי"ן כול"ן יח"ד עכ"ל ועיין יומא דף ע' ובתוס' ישנים שם ועיין טור או"ח סי' מ"ז דעיקר טעם ההיתר לקרות ק"ש על פה אינו רק מפני שכל אחד ואחד קורא בפיו ואין הש"ץ מוציא את כולם יעו"ש]:

והנה אפשר הי' לנו לומר דחיוב זה לשנן בפיו כל יחיד ויחיד שהזכרנו לעיל בכל מקומות הללו