סדר הלכה (רמב"ם) לו

זו ששנה רבי במשתינו יומא פ"ו אלו הן קלות מ"ע וכו' וכן העתיק הרמב"ם להדיא בפ"א מה' תשובה בלשון זה ממש] ולישנא דמתני' שם דתנן בזה"ל תשובה מכפרת על עבירות קלות עשה ול"ת מפרשינן בש"ס שם דהיינו ל"ת שניתק לעשה אבל ל"ת גמור לא הרי דל"ת גמור לא קרינן לה קלה. וערקתא דמסאני שהוא ל"ת גמור להנ"ל בדברי הרמב"ם א"כ הרי הוא מן החמורות ואיך יקרא אותו כאן מצוה קלה. ולא עוד אלא שבתוספתא סוף פרק ששה עשר דשבת קורא אותה מצוה קלה שבקלות (דתניא התם בזה"ל במה דברים אמורים שלא בשעת גזירה אבל בשעת גזירה אפי' על מצוה קלה שבקלות אדם נותן נפשו עלי שנאמר ולא תחללו וגו'] אבל לענ"ד יש לנו מדברי הש"ס הללו ראי' ברורה דמ"ע יעבור ואל יהרג וכפסק הש"ע:

ובעיקר דברי הלח"מ קשה לענ"ד מנ"ל שהרמב"ם חולק על פסק דין זה ואי משום קושייתו מאלישע בעל כנפים הא י"ל כמ"ש הנימוק"י בפרק בן סורר דשאני אדם גדול וחשוב כמוהו שיש בידו לעשות לפי צורך השעה ולפי ראות עיניו וכמ"ש הש"כ סי' קנ"ז שם בדעת הב"י וכ"כ בכסף משנה. ומה שנטל אח"כ כשראה את הקסדור נתרץ ג"כ כמו שנתרץ לשיטת הר"ן שכתב שרצה להחמיר על עצמו ואעפ"י נטלן אח"כ מעל ראשו יעו"ש:

והנה הגאון ר"א אזקרי בספר חרדים כתב דמדחזינן דעשה דוחה לא תעשה ש"מ דעשה חמורה מל"ת. ולפ"ר תמוה טובא שהרי ש"ס ערוך בפ"ק דיבמות דף ז' אטו עשה דוחה ל"ת לאו ל"ת חמור מינה וקאתי עשה ודחי לה [שהרי לוקין עליו רש"י שם] וי"ל לפי מ"ש הרשב"א שם דף ו' ד"ה לא בלאו דמחמר ואיכא למידק כו' ודאי התירוץ הנכון וכו' ומסקנא נמי הכי הוא דלא הוה איסורא רבה כאיסורא זוטא דלא דחי עשה גרידא ל"ת שיש בה כרת אע"ג דדחי לאו גרידא כו' אלא מ"ד אתיא מהבערה הוה ס"ד כו' דמשום מה לי איסורא רבה מה לי איסורא זוטא. אבל למה דמפרש ר"ש בר אשי דתנא בק"ו מייתי לה לא שמעינן הכי ואידחי' לה ההוא סברא לגמרי עכ"ל. ולפ"ז י"ל דנהי לפי מה דס"ד מעיקרא דדחית עשה להל"ת לאו בקולא וחומרא תליא להכי הי' נמי אפשר לומר דעשה קילא מל"ת אפ"ה דחי לה שאין הקולא ולא החומרא גורמת לא לדחות ולא להיות נדחית משא"כ למסקנא שיש חילוק במדריגת האיסור בין הקל להחמור לענין הדיחוי א"כ אידחיא לה ההוא סברא במעיקרא לגמרי והדרינן למימר דבאמת חמורה עשה מל"ת ולהכי דחי לה נמצאו דברי הר"א נכונים:

ועיין מ"א ריש סימן רס"ט בשם הגה"מ בשם הר"מ דאיסור עשה ספינן להו לקטנים בידים משא"כ באיסור לאו. ועיין תשובת פרי תבואה סי' כ"ה בשם מנחת יעקב בת"ח כלל פ"ה ס"ק כ"ז דחצי שיעור שאין בו רק איסור עשה מותר בשאי אפשר לבררו משא"כ בשרץ שיש בו ל"ת. וכן לענין היוצא מן האסור אסור זהו דוקא באיסור לאו אבל בשר אדם דם וחלב היוצא ממנו מותר מפני שגם בשר אדם אינו אלא איסור עשה עיין יו"ד סי' ע"ט וש"כ שם סק"ב ובפרמ"ג שם. מדבריהם נראה להדיא דאפי' בעשה שיש בביטולה מעשה נמי קילא מל"ת:

עוד כתב הר"א שם וז"ל גרסינן בכתובות פ"ו תנינא במה דברים אמורים בל"ת אבל במ"ע כו' מכין אותו עד שתצא נפשו ע"ש הנה לך ענשה מבואר עונש חמור בלי ממלה. וכן כתב הר"י דיליאן במגא"ם להוכיח מזה דעשה חמורה מלא תעשה:

ולענ"ד דבריו תמוהין טובא דאיך נאמר דטעמא דהא מילתא הוא משום שעונש המ"ע חמורה מעונש הל"ת. שאם כן הי' בדין לומר שאחרי שביטל המ"ע יענשו אותו עונש זה כמו בעונש של ל"ת שאחרי שעבר בלא תעשה מלקין אותו אבל הרי הכאה זו של קיום מצות עשה אינה נוהגת אלא קודם שעבר הזמן ויש בידו לקיים מכין אותו שיקיים אבל לא אחרי שעבר וכדמוכח מלשון הברייתא גופא וכן מבואר בדברי רש"י חולין ק"י. וכן כתב הרמב"ם בספר המצוות שורש י"ח בפירוש וכן כתב הרשב"א בחידושי כתובות פ"ו וכן כתב התשב"ץ ח"ב סי' נ"א. ועיין חידושי הר"ן בחולין קל"ב וז"ל שם אבל במצות ל"ת כו' נראה לי דמצות עשה ולא תעשה לאו דוקא אלא הכי קאמר במה דברים אמורים דמלקין אותו ארבעים ותו לא במצות ל"ת רו"ל שמכין אותו ואומרים לו לא תעשה כך עוד כמו שעשית כו' אבל אם אוכל חמץ אע"ג, דמצות לא תעשה הוא מחינן לי' עד, שתצא נפשו עד כאן לשונו הרי שגם בלא תעשה יש הכאה זו כשבידו לקיים עוד. ובכתבים הארכתי בזה בסייעתא דשמיא:

הלכות ק"ש. בתשובת שאגת ארי' סימן וא"ו כתב דבקריאת שמע שומע כעונה דמי ואין צריך לקרות בפיו דוקא ואפילו לכתחלה בשמיעה סגי לי' דפיו של חבירו כפיו דמי וכמו שבמדבר רבי רחמנא שיוצא ידי חובתו בקריאת אחר לכתחלה ה"ה בנשתתק דברי פיו של חבירו במקומו עומד לצאת בשמיעתו משום שומע כעונה עכ"ל וע"ש שתמך יסודותיו על דברי הש"ס סוכה דף ל"ח הוא אומר ברוך הבא והן אומרים בשם השם מכאן לשומע כעונה. ותמוה טובא דמהתם לא מוכח אלא לענין הלל ודכוותי' דמידי דרבנן הוא גם דמעיקרא דעתא דהכי קא מכווני כלהו לצאת כל אחד בשמיעה מן חבירו אבל בקריאת שמע שהיא מה"ת פשיטא שי"ל דלא אמרי' בה ולא בכיוצא בה שיצא אחד בשמיעה מחבירו לכתחלה גם מש"כ שם כמו שבמדבר רבי רחמנא שיצא ידי חבותו בקריאת אחר לכתחלה עכ"ל. יש לתמוה איה איפוא מצינו ריבויא זו אדרבה הרי אמר הכתוב ודברת בם להיות מדבר כל אחד ואחד בפיו דוקא ואיכפל רחמנא וכתב ושננתם לבניך ודרשו שיהא כל אחד ואחד משנן בפיו דוקא. וכדאיתא להדיא בירושלמי דברכות פרק מי שמתו להדיא. ואמת דאיכא מ"ד דבדיעבד או באונס הרהור כדיבור דמי גם בקריאת שמע אבל זהו אינו רק בדיעבד וגם לענין דיעבד פסקו כה"פ דלית הלכתא כהאי מ"ד אלא דצריך דיבור דוקא. והרי יסוד דברי הש"א שם סובבין על פי ההלכה זו דקיי"ל הרהור לאו כדיבור דמי ובגמרא דברכות מ"ה תניא שמע ולא ענה יצא ומייתי לה התם לענין ברכת המזון הנה דקדקו בלשונם לומר דאם שמע ולא ענה יצא וזהו דיעבד דוקא אבל לא אמרו שם דשומע כעונה שיהא משמע גם לכתחלה ולמדנו דבאמת לכתחלה צריך לברך בעצמו וכן כתב שם הגאון בצל"ח דדוקא בור שאינו יודע לברך הוא שיוצא בברכת חבירו דזה כדיעבד דמי וגדולה מזו שגם בדיעבד לא יצא בשמיעה אלא בור שא"י לברך אבל היודע לברך גם בדיעבד לא יצא וכ"כ הפני יהושע שם שכן הוא דעת הרמב"ם והרא"ש והטור להדיא ואפי' למ"ש הרשב"א בחידושיו שם לחד תירוצא דר' יוחנן ס"ל דאפילו באינו בור יצא לכתחלה, הנה תשובתו בצידו דלכן באמת לא הביא הרי"ף הך מימרא דר' יוחנן משום דלא קי"ל כוותי' דהברייתא הוי תיובתי'. ועוד דבק"ש פשיטא שיש