סדר הלכה (רמב"ם) לה

על שבועה. וכיוצא בזה ממש בש"ס מכות י"ג דלהכי חמור לי' מלקות מכרת שעל כרת מהני תשובה לפטרו משא"כ על מלקות. ועיין בבעל המאור והמלחמות שם, אמנם מדלא נימא להו להראשונים ז"ל בטעם זה י"ל דס"ל שאם דעתו להקל לעצמו בחטא זה מפני המשובה שמועיל בה א"כ הוה לי' אחטא ואשוב ותו לא מהני גם בזה תשובה כמו על שבועת שקר. ומוכח מזה דס"ל נמי דאפי' בפעם א' נמי לא מהני משובה וכדברי הרמב"ם. אמנם לסברא השנית הנ"ל דדוקא ב' פעמים אבל בפעם ראשון מהני תשובה שפיר הדרינן להנ"ל דלהכי לא חשיד אשבועה משום דעל ממון אנו חושדין אותו שהוא משקר ואומר בלבו אחטא ואשוב להכי שפיר רמינן עלי' שבועה כי היכי דלודי. ולפ"ז שפיר יש לומר דגזלן שפסול לשבועה היא מה"ת כיון שכבר עבר על לא תגזול. דשוב לא שייך האי טעמא דממון שקל בעיניו משום דמועיל בו תשובה דעתה בנידון הממון הזה שאנו דנין בו שרוצה לגזול פעם שנית ושוב הוה פ"ב אחטא ואשוב וא"כ השבועה והממון שניהם שקולין וא"ש:

בש"ס דיומא פ"ו תנן אלו הן קלות מ"ע וכו' עוד שם עבר על מ"ע ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו על ל"ת ושב תשובה תולה ויוה"כ מכפר מבואר מזה דל"ת חמיר מעשה. וקשה דביומא שם דף פ"ג תנו רבנן מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל תחלה יעו"ש דמוכח שם דנבילה ופירות שביעית מאכילין אותו נבילה שהוא בל"ת ולא שביעית שהוא באיסור עשה. וכן מוכח מדברי הרמב"ם פ"ה מהלכות מאכלות אסורות דדוקא ספיחי שביעית שהוא אסור דרבנן הוא דקיל מנבילה הא פירות שביעית גופייהו חמירי מנבילה. הרי דס"ל דעשה חמורה מל"ת. וכבר הוכיח כן בשמות בארץ להר"מ חביב ביומא שם אבל ברא"ש שם בסוגיא מבואר להיפך וכן העתיק המג"א בסי' תרי"ח ותימה על הר"מ חביב שלא הזכיר מדברי הרא"ש הללו כלל. גם על המג"א יש לתמוה איך לא הזכיר שהרמב"ם חולק בזה על הרא"ש ואם בא להכריע בין הדיעות הי"ל לתת טעם על ההכרעה וצ"ע] והנה בשלחן ערוך יו"ד סי' קנ"ז פסק להדיא דבל"ת יתן כל ממונו ולא יעבור משא"כ במצות עשה אין צריך ליתן רק שליש ממונו ולא יותר מבואר דפשיטא לן דמ"ע קילא מן צ"ת. ותימה לכאורה דמה יענה לדברי הרמב"ם הנ"ל ועכ"פ הי' לו להזכיר דעתו. ועוד קשה שאיך יפרנס הרמב"ם דברי הש"ס שאמרו להדיא הידור מצוה עד שליש הרי להדיא דעשה קילא מל"ת. דהרי זה שבל"ת מחויב ליתן כל ממונו ולא יעבור גם הרמב"ם ס"ל הכי. וכמ"ש במקומו:

וסבור הייתי לומר דודאי סתם עובר על מ"ע הוא בשב ואל תעשה בזה אמרו דקילא מל"ת אבל מ"ע שיש בביטולה קום ועשה לא קילא מל"ת ולהכי אין ראי' מאיסור אכילת פירות שביעית שעובר בקום ועשה שאני. וזה שאמר עבר על מ"ע ושב לא זז משם עד שמוחלין לו היינו סתם מ"ע שביטולה הוא בשוא"ת לא כשעובר ע"י מעשה. וכן מ"ש בל"ת יתן כל ממונו ולא יעבור זהו דוקא בלאו שיש בו מעשה אבל לאו שאין בו מעשה גם בל"ת א"צ לבזבז כל ממונו. ומצאתי סמוכין לזה בתשובת חוות יאיר סי' קל"ט כתב בפשיטות בזה"ל מאחר דלא עבר על הל"ת בפועל לא הוי רק כמ"ע ולא דמי ל"ת שבפועל שמחויב לבזבז כל ממונו עכ"ל. וכן מצאתי להגאון פרמ"ג באו"ח בא"א סי' תרס"ז ס"ק ח' שאם יאנסו אותו שלא יבער חמץ א"צ לבזבז כל ממונו בזה שהוא בשב ואל תעשה:

ויש אמנם סתירה לזה מדברי הגאון הקדמון הוא הריב"ש בתשובותיו סי' שפ"ז שם כתב ג"כ בפשיטות דמ"ע קלה ול"ת חמורה ושהרוצה לחלוק ולומר דל"ת שאין בה מעשה בביטולה קלה היא כמ"ע עליו להביא ראי' יעו"ש שהאריך בזה. ותימה לי על החוות יאיר גם על הפרמ"ג דאישתמיט להו דברי הריב"ש הללו:

שוב האיר השם ב"ה את עיני וזכיתי להביא ראי' לדין זה ממשנה מפורשת בכלאים פ"ז מ"ו תנן התם עד כמה הוא נותן לפועלים עד שליש וכתב הר"ש שם דטעמא הוא מהא דאמר רב הונא ב"ק ט' הידור מצוה עד שליש וכן כתבו התוס' בסוכה דף למ"ד ד"ה קרקע אינה נגזלת יעו"ש והמקיים כלאים בשדהו עובר בל"ת ואיכא מ"ד דלוקה אפי' לא עשה מעשה. ואי נימא דכל ל"ת צריך לבזבז כל ממונו מה ענין הך הידור מצוה עד שליש זה לכאן. אלא ודאי כל ל"ת שאין בה מעשה דינה כמ"ע וא"צ לבזבז בזה כל ממונו וכדברי החוות יאיר והפרי מגדים הנזכרים למעלה. ולפ"ר יש לדחות דהתם שאני דאינו ל"ת מה"ת אלא משום נראה כמקיים כלאים וכמ"ש הרא"ש והרע"ב שם ותדע שהרי לא תנן דין זה בעיקר איסור של קיום כלאים. אכן זה אינו. ועיין פתחי תשובה סי' קנ"ז סק"ד בשם רדב"ז ח"א סי' קמ"ה דחייב ליתן כל ממונו ולא יעבור אפי' איסור דרבנן כגון חלב שחלבו עכו"ם כו' שהרי הוא עובר בלא תסור. וכ"כ בתשובת חוות יאיר סי' קפ"ג לענין איסור שתיית יי"נ בזמן הזה שאינו נסך גמור ז"ל צריך לפרוז כל ממונו ולא יעבור עכ"ל הרי שלענין זה אין חילוק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן. א"כ אזדא לה הדחי' הנ"ל. וחזרה הראי' ממשנתינו הנ"ל לאיתנה. וי"ל דלרבותא תני דין זה במשנה שם דאפילו במידי דרבנן צריך להדיר עד שליש וכ"ש בדאורייתא. וא"צ כל ממונו בשב ואל תעשה:

והנה בסי' קנ"ז שם איתא דעל כל המצוות דיהרג ואל יעבור בשעת הגזירה היינו דוקא בל"ת אבל במ"ע אפי' בשעת גזירה יעבור ואל יהרג. ועיין בר"ן פרק במה טומנין דהיינו טעמא דאלישע בעל כנפים שנטל תפילין מעל ראשו מפני אימת הגזירה מבואר מזה ג"כ דמ"ע קיל מל"ת. אולם בר"ן שם מבואר וכן בפוסקים שני טעמים (א') דעובר על עשה אינו עושה מעשה משא"כ בל"ת כשעובר עושה מעשה. והרי זה כהנ"ל טעם שני כתבו דשאני מ"ע שהרי יש ביד האנס לבטל בע"כ שיושיבו במאסר וכדומה. א"כ סוף סוף יתבטל מן המצוה ומה מועיל מסירת נפשו להכי. ולהכי לא ימסור נפשו כה"ג. ונראה דה"ה בל"ת דשייך בה שני הטעמים כעין לאו דכובש עדות [לשיטת הסמ"ק היא ל"ת ע"ש סי' רל"ת] שאין בו מעשה. וגם יש ביד האנס למנעו ולאסרו כל כה"ג גם בל"ת א"ל שיעבור ואל יהרג. וכן במ"ע שיש מעשה בביטולה. גם אין בידם למנעו כגון אכילת פירות שביעית שיש מ"ע להתרחק מאכילתם. גם אין ביד האנס להאכילו בעל כרחו באיסור שאם תחב לו לתוך בית בליעתו אין כאן איסור אכילה [כמ"ש בכתובות דף ל'] כל כה"ג גם בעשה יהרג וא"י. מיהא באתרא דלא שייך חד מהני תרי טעמי יש להסתפק מה דינו דוק ותשכח:

ובלחם משנה פ"ה מהלכות יסודי התורה הלכה כתב שהרמב"ם חולק וס"ל דאפי' על מ"ע יהרג ואל יעבור וקשיא לי על שיטת הרמב"ם הלזו מהא דאיתא בש"ס שם מה מצוה קלה אמר רבא בר"י אמר רב אפי' לשנוי ערקתא דמסאני ופירש הרמב"ם והרי"ף דהך ערקתא דמסאני רו"ל מלבוש נכרי דכשילבשנו עובר על לאו של תורה ממש בחקותיהם לא תלכו עיין כ"מ וב"י סי' קנ"ז והובא בש"כ סק"ה משא"כ איסור דרבנן קיי"ל דיעבור ואל יהרג. והשתא לפי שיטה הנ"ל דאפי' על ביטול מ"ע חייב למסור נפשו א"כ תמוה לכאורה טובא וכי כעורה