סדר הלכה (רמב"ם) לד

קלב"מ הלכה פסוקה היא והקצות בסי' כ"ח הו ח כן מסתם משנה דכריתות והצל"ח פסחים בסוגיא אוכל תרומת חמץ כתב שכן דעת הרמב"ם ריש הלכות מעילה אבל כבר נמצא כמה תירוצים על דברי הרמב"ם שם וכן על קושיית הקצות שם. ואמת כי לא נמצא מפורש דין זה בפוסקים זולת האור זרוע הובא בהג"א בקמא ומציעא גם בפסקי ריקאנטי בשמו וכן מצאתי בספר יריאים סי' ר"ז הביא הך דרבא להלכה ומפיק לה מקרא דאתנן מ"מ ושם מייתי ראי' מסוגיא דב"ק כ"ו מדאצטריך עליו למעוטי מכופר. ובקצות סי' ת' העיר מש"ס זה (ובשם הטורי אבן קושיא מסנהדרין יעו"ש] ולא ראה דברי הס"י הללו ועיין ב"ח סי' שנ"א ושער המלך פ"ה מהלכות עבדים ה"ז בשם החינוך סי' תקע"א גם בסמ"ג לאוין סי' שי"ו העתיק הך דרבא וי"ל דכוונתו כמ"ש התוס' יעו"ש:

ומדברי התוס' ב"ק ומציעא שם בסוגיין יש ללמוד דגם מי שאמר אתנן אסרה תורה בבא על אמו מ"מ אינו מוכח שיאמר דיש חיוב לצי"ש אע"ג דקלב"מ וכ"כ הרשב"א בחידושיו לב"ק שם להדיא וכ"כ בתשובה הנ"ל דאע"ג דרבא ס"ל דהא בהא תליא מ"מ איכא מ"ד דפליגי [ולפי דברינו הנ"ל גם למ"ד דדמי יי"נ ועכו"ם כשהאיסור ישנו בעין איסורו בכ"מ שהם ס"ל נמי דמשכחת לה אתנן באמו בלא חיובא דלצאת י"ש] ולפ"ז צ"ל דמ"ש הרשב"א שם בתשובה בזה"ל אבל לדעת ר"פ וכו' לא אסרה תורה אתנן בבא על אמו שכל המתחייב בנפשו אין חיוב ממון חל עליו עכ"ל וי"ל שכתב כן לסברת רבא דתלי הא בהא ורו"ל לדבריו מאן דפליג בדין החיוב לצי"ש ה"ה דפליג בדין האתנן. אבל למ"ד דפליג על דרבא לא תליא הא בהא:

בש"ס תמורה כ"ט איתמר משמי' דרב דאתננו של זכר אסור ועכצ"ל או דס"ל דחייב לצי"ש אע"ג דקלב"מ שחייב סקילה או כדברי התוס' והרשב"א הנ"ל אלא דקשה מדוע לא הקשה התוס' על מימרא דרב גופא דמנ"ל הא דהוי אתנן במקום דקלב"מ ולמה הקשו על דברי רבא דווקא. והיותר קשה דהתוס' בתמורה שם הקשו על מימרא דרבא ב"ק ומציעא ומדוע לא הקשו משמעתין דתמורה גופא על אתנן זכר. אמנם להנ"ל י"ל דלהכי לא קשיא להו מימרא דרב דשפיר יש לאוקמי כגון דקאי בחצירו וכמ"ש התוס' ורשב"א הנ"ל. אבל רבא דלא ס"ל ההוא סברא מדאמר למילתי' לתרוצי מתניתא דחייב לשלם ועיין חידושי הריטב"א לב"מ שם] דשפיר קשיא להו מנא לן הא מילתא כלל לחייב לצי"ש אע"ג דקלב"מ אימא ה"נ דאתנן אמו מותר:

והנה הרמב"ם בפ"ד מאיסורי מזבח העתיק מימרא דרב להלכה דאתנן של זכר אסור וממילא שמעינן דה"ה אתנן הבא על אמו דמ"ש. אמנם הא דאמר רבא אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו לא כתבה כלל וי"ל משום דרבא אמרה לענין חיוב לצאת י"ש ובהא פליג ר"פ עלי' וגם סוגיא דשמעתין בב"ק וב"מ וכמ"ש הרשב"א נמצא דהרמב"ם ס"ל דלית הלכתא בזה כרבא ואין חייב לצי"ש אע"ג דאתננו אסור וכנ"ל שוב מצאתי סעד לדברי בירושלמי פרק מרובה הלכה ד' בפירושו של הגאון פני משה במראה"פ ד"ה מצינו העלה גם הוא שדעת הרמב"ם דליכא חיוב לצי"ש בקלב"מ והוסיף עוד לומר שרבא עצמו חזר בו יעו"ש. וכן י"ל שהוא דעת הטור והמחבר והרמ"א בסי' ש"ן ושנ"א שם כתבו דין קלב"מ דפטור גם האידנא דחייבי מיתות שוגגין נמי פטורין מתשלומין ואיך העלימו דין זה דעכ"פ מחוייב לצי"ש אע"ג דקלב"מ:

ויש להביא ראי' דרב גופי' דס"ל דאתננו של זכר אסור אפ"ה ס"ל דאין חיוב לשלם בקלב"מ אפי' לצי"ש שהרי בשטמ"ק ב"מ שם הביא בשם הרא"ש לפרש הא דסנהדרין ע"ב דאהדרינהו גנבי ולא קבלינהו דהתם גרסינן רבה ולא רבא. ורו"ל דרבה פליג על רבא דאמר אתנן אסרה תורה וכו' ולפ"ר קשיא הא אמר בש"ס שם דרבה גופי' סבר דמדינא חייבים להחזיר כיון דאיתניהו בעינייהו אלא דרבה לא קבלינהו כיון דנפיק מפומי' דרב. והשתא אי נימא דרב דסבר אתנן זכר וה"ה אתנן אמו אסור ס"ל נמי דיש חיוב לצי"ש וכסברת רבא א"כ הרי גם לרב גופי' חייבים להחזירם לצי"ש ואמאי לא קבלינהו רבה. הא סוף סוף הן אליבא דרב והן אליבא דידי' חייבים להחזיר ויכול לקבל מהן ממנ"פ וי"ל בדוחק. אלא ודאי דס"ל לרבה דלא תליא הא בהא כלל ורב גופי' מצי סבר דאין שום חיוב בכל קלב"מ אפי' לצי"ש היוצא לנו מזה דלהנ"ל ס"ל להרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור שאין חיוב לצי"ש בכל קלב"מ. אחר זמן רב יצא לאור ספר כסף נבחר שם כלל ק"מ פסק אות ט"ו העלה דהא דחייב רבא לצי"ש בכל קלב"מ ליכא מאן דפליג עלי' דלא כמ"ש בספר אחד דאביי ושאר אמוראי דב"מ ס"ל אפי' לצי"ש פטור וליתא עכ"ל. ואשתמיטתי' דברי הרשב"א בתשובה הנ"ל גם דברי הרא"ש שבשיטה מקובצת הנ"ל. גם דברי הגאון פני משה לא ראו עיניו [יעיין ברא"ש ב"ק שם וצ"ע ועיין יש"ש סי' כ' מה שכתב על דבריו אלו]:

הלכות תשובה הרמב"ם בפ"ד מהלכות תשובה כתב האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו עשות תשובה. והקשו המפורשים שהרי בש"ס איתא האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב משמע דוקא בתרי זימני הוא דלא מהני תשובה הא חדא זימנא מהני. ולענ"ד י"ל דענין זה תלוי בפלוגתא דסנהדרין דף קי"א דלמ"ד התם לבלי חוק למי ששייר אפילו חוק אחד ופירשו דלמ"ד הכי משכחת לה שמי שלא שייר. מכל המצוות כלום ולא עבר על אחת מהנה חוץ מ"ע של תשובה. אם עבר עבירה אחת כדי לעשות תשובה זכות היא לו וכמ"ש גדולה עבירה לשמה. דהיינו כדי שיקיים מ"ע של תשובה. א"כ לא פסיקא לי' לתנא דמתני' האומר אחטא ואשוב (פ"א) וכו' דהא מצינו דפעם אחת הותרה ותשובתו תשובה ולהכי איכפל תנא ותני האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב תרי זימני דתו לא שייך לומר בזה דכוונתו לקיים המ"ע של תשובה דהא כבר בידו לקיים מעבירה הראשונה. ולהכי שפיר קאמרינן דאין מספיקין בידו לעשות תשובה. אבל לאידך מ"ד התם לבלי חוק. היינו נוי שלא קיים אפי' חוק אחד הא אם קיים אפי' חוק אחד זוכה על ידו א"כ שוב אין כאן מקום לומר אחטא ואשוב כדי לקיים מ"ע של תשובה. אדרבה אין מספיקין בידו לשוב אפי' בפ"א. והנה הרמב"ם מצינו לו שתופס לעיקר כמ"ד לבלי חוק שלא קיים אפי' חוק אחד וכמ"ש להדיא בפיהמ"ש סוף מכות עיי"ש לכן שפיר כתב שכן הוא אפילו בפ"א:

והנה הראשונים ז"ל הקשו למ"ד חשיד אממונא לא חשיד אשבועה א"כ מפני מה יהא גזלן פסול לשבועה ועיין ותוס' ב"מ ד"ה ד"ה דחשיד שכתבו טעם דחשיד אממונא לא חשיד אשבועה משום דאמרינן שכל העולם כו' דבאמת לפ"ז מה"ת גם גזלן כשר לשבועה ורבנן הוא דפסלוהו. אמנם להנ"ל יש לומר טעם פשוט מפני מה חשיד אממון לא חשיד אשבועתא משום דהחוטא בממון הרי אפשר לתקן חטאו בתשובה ואומר בלבו אחטא ואשוב משא"כ שבועת שקר דלא מהני בה תשובה [וכמ"ש בש"ס שבועות דל"ט והכי איתא בחו"מ סי' פ"ז וע"ש בסמ"ע] לכן לא חשיד