סדר הלכה (רמב"ם) לב

התיר בהליכה לחוד אלא לצורך יחיד עכ"פ. דז"ל הש"ס שם דף ק"נ הולכין לטרטיאות וקרקיסאות לפקח על עסקי רבים בשבת [והיא בכתובות דף ה'] הא בחול אין איסור לילך שם אפי' אינו צורך עסקי רבים כך דייק הב"ח. וכבר כתבתי דנ"ל דס"ל דוקא לצורך עסקי רבים הותר לילך בשבת משא"כ לצורך עסקי יחיד אסור בשבת אבל בחול מותר לילך אפי' לצורך עסקי יחיד אבל שלא לצורך עסק כלל גם בחול אסור לילך וכ"ש לעמוד וכ"ש לישב ואצ"ל גופא דליצנותא וכמ"ש בש"ס ע"ז הנ"ל. ונ"ל עוד שגם שהתירו לילך לפקח על עסקי רבים התירו הליכה ואפשר ה"ה העמידה והישיבה שכולם אינם רק מן הגדרים והתירום כשהוא לצורך הפיקוח אבל הליצנות עצמה רחוק היא שתהי' היא עצמה צורך הפיקוח ודיברו חכמים בהווה:

והנה הרי"ף העתיק שם בשבת הך דהולכין לטרטיאות וכו' ונמצא שם הגה"ה וז"ל ואני שמואל אומר דהכא לא גרסינן בשבת, דאפי' בחול אצטריך למשרי משום פיקוח רבים דאי לא פיקוח אסור למיזל כו' ובשלטי גבורים שם אות ג' כתב דאין צריך להגיה כלל דהנך טרטיאות וקרקיסאות דבש"ס שם אינם בתי לצון אלא בתי עצה שמתועדין שם על עסקי ציבור ועסקי המדינה וכפרש"י בשבת שם במקומו. משא"כ בע"ז ד' ח' פרש"י פלעין שנאספין שם לצחוק וליצנות הרי שני מיני טרטיאות ועיין קרבן נתנאל פרק שואל שמייחס ההג"ה הנ"ל להרי"ף עצמו וכתב שהרא"ש לא העתיק הג"ה זו דס"ל דלרבותא נקט שבת דלא נימא כיון דאיכפל באיסור אין הולכין אפי' על עסקי רבים קמ"ל דשרי לפקח אבל פשיטא דאסור לילך אפי' בחול באופן דלפי דברי ההג"ה והש"ג והק"נ גם בחול אין היתר אלא לצורך עסקי רבים דלא כהב"ח ובש"ע ובאחרונים לא הביאו פרטי הדברים הללו כלל וצ"ע:

בש"ס ע"ז ס"ב. וכתוב שם בתוס' ד"ה תיי לזבולי וא"ת מה בכך הא פסקינן לעיל כר"י דאמר זוז"ג מותר. ויש לומר דלכתחלה יש לחוש לדברי רבנן. וראיתי למהר"ש אלגזי בספר ל"ס כתב וז"ל צ"ל דפליגי התם תוספות אפירוש רשב"ם שכתבו ע"ש דף מ"ג ד"ה אמרו לו ופירשב"ם וכו' עד ומ"מ אסור לזבל לכתחלה אפילו לר' יוסי עכ"ל:

ולענ"ד דאין כאן מחלוקת וי"ל דלזבולי לכתחלה גם ר' יוסי מודה דאסור כמ"ש התוס' שם וכ"כ הרמב"ן הובא בר"ן פרק כל הצלמים וכ"כ הר"ן בסוגיין. והובא בתוספת יו"ט פ"ג דע"ז משנה ח' ובמשנה ט' בשם התוס' פסחים וכן כתב הטור ביו"ד סי' קמ"ב וכן הוא ברא"ש. אלא במקום דאזיל לאיבוד דהוי רק ספיקא ספק מזבל ספק לא מזבל ואת"ל מזבל הרי זה וזה גורם וכה"ג מותר לר' יוסי לכתחלה כדתנן לעיל דרי"א שוחק וזורה לרוח אבל חכמים פליגי התם אפי' כה"ג כדאיתא התם אמרו לו אף הוא נעשה זבל דקא סברי זוז"ג אסור בדיעבד. וממילא בשוחק וזורה מותר לכתחלה לכן הוצרכו לחדש דמהכא מוכח דלכתחלה יש לחוש לדברי חכמים דאפי' בספק מזבל אסרו משא"כ לר' יוסי גופי' מותר לכתחלה וזה ברור:

ועיין בדברי הר"ן בסוגיין נראה דעיקר קושייתו הוא דכי אתי לזבולי מה הוי לדידן דזוז"ג מותר דקיי"ל כר' יוסי וע"ז תירץ דגם לר' יוסי יש איסור לזבל לכתחלה. אמנם זה שכתב הר"ן שם בזה"ל אבל הכא במזבל ודאי לא שרינן ע"כ לכאורה תמוה דהא הכא ליכא אלא ספק מזבל וכמבואר בש"ס שם דילמא אתי לזבולי וחיישינן. וראיתי להגר"א ביו"ד סי' קל"ג שם הביא דברי הר"ן וכתב דהתוס' גרסי בש"ס שם את"י לזבול"י כלומר דהכא ודאי אתי לזבולי ואין ספק בדבר וזהו כוונת הר"ן לתרץ קושיית התוס'. אבל תימה איך נוכל להחליט שהדבר הזה אין בו ספק דודאי אתי לזבולי בי' דילמא לא יזבל בו אדם וילך לאיבוד למקום שאין זרוע. או ילך לשדות עכו"ם וכה"ג, ועוד קשה שא"כ מדוע נדו התוס' עצמן מלתרץ כן והרי הם הם הגורסים את"י לזבול"י דבש"ס שלנו בכל הספרים גרסינן להדיא דילמא אתי לזבולי א"כ הי' להם לתרץ בזה הקושיא ועוד תימה שהרי הר"ן עצמו שם הביא ג"כ גרסתו בש"ס כמו שהיא בכל הספרים דלמא אתי לזבולי ואיך לא הזכיר מזה ולא העלה לנו עיקר הגירסא הלזו שהוא היסוד להתירוץ שחידש. אם לא שנמחוק ונגיה גם בדברי הר"ן דהכי גרסינן אתי לזבולי אבל הלא יותר טוב לעשות הגה קלה מזו ולומר דבמקום שכתב אבל הכא במזבל ודאי ל"ל אבל היכ"א דמזב"ל ודאי וכוונתו לדברי התוס' ממש ורו"ל דלכתחלה חיישינן לדברי חכמים וכנ"ל:

ועיין טור יו"ד סו"ס קמ"ו דבט"ז שוחק וזורה לרוח קשה שהרי הטור עצמו בסי' קל"ג פסק שאם נתן לו פירות יוליכם לים המלח או ישרפם ויקבר העפר בבית הקברות והיינו מהך עובדא דרב חסדא בש"ס שם שאמרו דלא סגי בלא קבורה משום דילמא אתי לזבולי והיינו כרבנן דר' יוסי כמ"ש שם דאע"ג דלענין זוז"ג הלכה כר' יוסי מ"מ לכתחלה חיישינן לדברי רבנן גם בריות דיי"נ. וא"כ כ"ש שהי' להם לפסוק בע"ז גופא כרבנן דיטיל לים דוקא. וראיתי להב"ח בסי' קל"ג שם שכתב דרב חסדא דאמר להאי גברא דליקלינהו וליקברינהו בי קברי זהו דוקא באתרא דליכא ים ולא נהר אבל היכא דיש ים ונהר ודאי מהני אפי' בע"ז עצמה כדלקמן סי' קמ"ב וכ"ש בריוח של יי"נ כנ"ל:

והנה שם בסי' קמ"ב מבואר דאפי' נהר שמימיו נגרשים רפש וטיט על שפתיו ונעשה זבל ואיכא למיחש דלמא אתי לזבולי מ"מ כיון דקיי"ל כר' יוסי לא חיישינן להכי ומותר וכ"כ הב"ח שם להדיא והוא מדברי התוס' ע"ז ד' מ"ג ד"ה א"ל ר"ש ולמדו מזה דכ"ש הכא לענין ריוח של יי"נ:

ויש לתמוה לפ"ר דא"כ הדברים סותרים זא"ז שהוא כתב להלכה הך דרב חסדא והצריך קבורה דוקא בלעדי השריפה וב"ק דוקא והיינו רק משום דחיישינן דילמא אתי לזבולי והיינו כרבנן דר"י לענין לכתחלה ואיך א"כ כתב שם בסי' קמ"ב להתיר רק ע"י הטלה לים או לנהר אפילו במקום חשש דאתי לזבל ויש לומר דס"ל לחלק דחיטין ופירות וכדומה הוא דאיכא למיחש בהו יותר לאתי לזבולי בטפרן אחר שריפתן משא"כ מיני מתכות של מטבע או מיני עץ ואבן של ע"ז עצמה [גם בן שוחק וזורה לרוח לבין הטלה לנהר דמ"מ רחוק היא למיחש לזבולי במטיל לנהר וכמשמעות דברי הב"ח] שוב מצאתי סעד לדברי בגליון הר"ן להגאון אב"ד דעיר פיאסק שכתב דמ"ש הר"ן דודאי אתי לזבולי זהו בזבל של דבר רך משא"כ בזבל של מיני מתכות או דבר כדומה לו. אלא שהקשה דא"כ גבי חמץ בפסח נמי ניחוש לומר דודאי אתי לזבולי לאידך תירוצא שבהתוס' ע"ז ד' מ"ג ד"ה אמרו דרבנן דהתם הוא ר' יוסי דהכא. והתבוננתי בספרים ומצאתי בספר מגן האלף סי' תמ"ה שם הרגיש מכך דעכו"ם דאתי לזבולי. וכתב לתרץ דשאני בחמץ דאחר הפסח מותר עפר שריפתו לזבולי בו לכתחלה לפי מ"ש המג"א שם דאפר חמץ זוז"ג הוא דא"א לשורפו בלעדי עצים א"כ ליכא חששא דאתי לזבולי בתוך שבעת הימים דלזמן מועט לא חיישינן לתקלה וא"כ עלו דברי הרב הנ"ל כהוגן. [אמנם מ"ש המג"א דכל אפר של חמץ זוז"ג