סדר הלכה (רמב"ם) ל

בעצמו וכו' דהיינו לא תעש ולא לכם. ועיין בסה"מ ל"ת כ"ה וחינוך תכ"ט שהמכניס הע"ז ברשותו כדי ליהנות חייב ב' מלקות. א' מולא ידבק והב' לא תביא תועבה והוא מש"ס פסחים מ"ח. א"כ יש גם בע"ז שעשאה נכרי בשבילו והכניסו לרשותו ארבעה לאוין וי"ל שבסיפרא שם וכן בסה"מ ל"ת ג' שם רז"ל בלאוין שלבד לא תביא ולא תדבק:

ר"ה דף כ"ד ע"ב בתוס' ד"ה והא ר"ג יחיד. תימא וכו' וי"ל דמ"מ שייך חשדא דגבי לבנה אין חילוק כיון דאינה בולטת ברקיע עכ"ל וקשה א"כ מאי משני הש"ס התם חותמו בולט והלא אפי' תוקמי ר"ג בשוקע נמי אסור. ומדברי הריטב"א על ר"ה יש ללמוד דעיקר התירוץ הוא מה דסיים ומשו"ם חשדא כלומר והכא בדר"ג ליכא חשדא והוה מצי למיפרך תיכף בדר"ג נמי אמאי ליכא חשדא שהמקשה לא הבין מה דמשני לי' אלא דעדיפא לי' למיפרך מי חיישינן לחשדו) וכי פריך לי' דביחיד חיישינן פריך לי' והא ר"ג יחיד הוה יע"ש נמצא שמעולם לא בא לחלק בין שוקע לבולט אלא לחלק בין חשוד ללא חשוד והמקשה לא הבין דבריו עד דפריש לי' דהכא ליכא חשדא דנשיא כרבים דמי או דשל פרקים שאני או להתלמד שאני ומה דאמר התם בולט הוה קושטא הכי הוא דהתם אי לא הוה בולט שרי וכמ"ש הפוסקים:

ויש עוד חדשות בדברי הריטב"א שם שכתב וז"ל ויש ללמוד דאפי' שוקע אסור לעשות בחמה ולבנה לפי שהם לפעמים נראין לעין שוקעין עכ"ל מדבריו הללו יש ללמוד דפעמים נראין גם בולעין. וכ"כ שם להדיא וז"ל והני דר"ג בולטין היו שכן צורתן בעת חידוש הלבנה עכ"ל. נמצא לפ"ז יישוב על תימה נשגבה שהקשה הש"ך ביו"ד סי' קמ"א סקכ"ה וז"ל שם ודבריו תמוהים כו' איך שינה את הידוע שחמה ולבנה נראין שוקע ברקיע וכמ"ש התוס' והרא"ש והר"ן והסמ"ג והוא כתב שהן בולטין יעו"ש בלבוש. ולהנ"ל י"ל אלו ואלו דא"ח דהכל לפי העת דבשעה שמתחדשת נראית בולטת ואח"כ נראית שוקעת והתורה שאסרה לעשות צורתן בין שוקעת בין בולטת אסורין וכמ"ש בש"ע שם סעיף ד'. ועדיין גוף דברי הלבוש והש"ך שם צריכים לי תלמוד:

פ"ה ה"ד חשב במסית חמשה לאוין. דרשי בספרי וש"ס מנין שאם יצא מב"ד חייב שאין מחזירין אותו ת"ל כי הרוג ומנין שאם מב"ד זכאי שמחזירין אותו לחובה ת"ל תהרגנו. ולכאורה קשה למה לא יחשב גם זה למ"ע בפני עצמה ועיין חינוך ורא"ף בלק"א אות רי"ד הניח בצ"ע. וי"ל דהך דרשא דספרי דהרוג תהרגנו אינה אלא לפרש האזהרות השנים שקדמו שלא ילמוד זכות ושלא ישתוק מללמד עליו חוב. דלפ"ר קשה שאם יודע בו זכות שיש בו ממש על פי התורה א"כ אין זה מסית שחייב מיתה ואיך יחייבוהו והוא אינו חייב וישפכו דם נקי שלא כדין וכן האזהרה השנית שלא לשתוק ולא למנוע מללמד עליו חוב שהוא לאו מחודש במסית דכתיב לא תכסה. קשה הא באמת כל חייבי מיתות ב"ד אסור לכסות פשעם ואסור לחמול ולחוס עליהם כמ"ש לא תחוס כו' ובערת הרע מקרבך. אבל י"ל דאזהרות הללו אינן אלא לומר דאם יצא מב"ד זכאי ונודע אח"כ לאחד חובה עליו שבכל חייבי מיתות ב"ד שוב אין מחזירין אותו ובא הכתוב במסית לא תכסה שמחזירין אותו לגלות חובו. וכן אם יצא מב"ד חייב ואח"כ נודע לאחד עליו זכות בכל חייבי מיתות ב"ד מחזירין אותו לזכות לכך נאמר במסית לא תחמול א"כ מבואר מזה דמ"ש הרוג תהרגנו אינו אלא לפרש שני האזהרות שנאמר בתחלה וכל כה"ג אינן באות בחשבון בפ"ע כמ"ש הרמב"ם בשורש יוד:

ויש לעשות סמוכין לזה ממ"ש סנהדרין ל"ג ר מנין שאם יצא מב"ד חייב כו' אמר רשב"א דכתיב לא תחמול ולא תכסה רב כהנא מתני מדכתיב הרוג תהרגנו. ולכאורה קשה על רב שימי בר אשי דהרי בברייתא דספרי תניא להדיא כוותי' דרב כהנא כל כי האי גונא הוה לי' להש"ס גופי' לאתמוהי וכי כעורה זו ששנה רשב"א דמהרוג ההרגנו ילפינן לה ומה טעם נדי רב שימי מהך אבל להנ"ל א"ש דבאמת לא פליגי כלל דעיקרא דהך מילתא מלא תחמול ולא תכסה מפקינן והך קרא דהרוג תהרגנו לא בא להוסיף שום ציוי אלא ללמד פירוש שתי האזהרות הללו כיצד הן ובאיזה אופן הן מתקיימות ואי לאו הך קרא דהרוג תהרגנו הוי מוקמינן הך שני אזהרות לדרשא אחריתי וכמ"ש בש"ס דבמסית הבן נעשה שליח להכות אביו דכתיב לא תחמול ומושיבין חשוכי בנים בדינו של מסית כמ"ש בש"ס:

עוד כתב הרא"ף שם אות רי"ד וז"ל גם עדין לא פירש מה יעשה לו עכ"ל ואם רו"ל שלכן ראוי שיחשב למצוה בפני עצמו הך הרוג תהרגנו אם כן קשה סוף סוף אכתי לא איתפרש דהרוג תהרגנו הרי בא ללמד לענין יצא מן ב"ד זכאי כמו שכתב בסיפרי הנ"ל וע"כ צ"ל שפיל לסיפא דקרא שביאר הכתוב רגום ירגמו אותו וכו' הנה בפירוש יאמר מה יעשה לו. עוד כתב שם לדרוש בזה מצוה מיוחדת גבי מסית שהב"ד מצווין לדונו לבער הרע ע"ש ולא זה הדרך לדרוש קראי מדנפשין ולחלוק על הראשונים בלי סמך וראי' מהש"ס. ואנחנו די לנו פה בחמשה לאוין חוץ מן המצות העשה ולא נגרע ולא נוסיף על אשר קבלו הראשונים:

הלכה ו' ל"ת דאבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עלי'. בחינוך סי' שמ"ט כתב וז"ל שלא נשתחוה על אבן משכית כו' והעובר על זה והשתחוה לוקה עכ"ל וקשה שהרי לא אמר הכתוב לא תשתחוה דהוה משמע דהל"ת היא השתחואה אבל אמר לא תעשו להשתחוות א"כ הי' לנו לחייב על עשי' לבדה וכמ"ש בלאו דלא תעשה לך פסל חייב משעת עשי' וכן בלאו דלא תקים לך מצבה סי' תצ"ב שעובר מיד שהקים להקריב עלי' קרבן לוקה מיד אעפ"י שלא הקריב עדיין וכמ"ש החינוך שם להדיא. אבל לשון הרמב"ם בסה"מ ל"ת י"ב כך הוא הזהירנו מעשות אבן מוכנת להשתחות עלי' ושם כתב שטעם האיסור מפני שהעכו"ם עושין כן ולא יעשו כמעשיהם. והחינוך הקשה דלפ"ז גם במקדש יהא אסור וכתב, הוא הטעם מפני שנראה כמשתחוה לאבן עצמו ובמקדש ליכא חשדא ע"ש. ורש"י בש"ס מגילה כ"ב וז"ל לא אסרה תורה בפסוק זה אלא שלא יעשו רצפת אבנים בבית הכנסת דוגמת רצפת המקדש וזה בכלל מורא המקדש או מכבודו כדין שארי דברים המקודשים שאסור לעשות כדוגמתן. ועיין תוס' שם ד"ה ואי בעית אימא נראה מדבריהם דס"ל ג"כ כהחינוך דאין המעשה אסור אלא ההשתחואה ודו"ק:

פי"א ה"א שלא ללכת בחקותיהם. בתורת כהנים פר' י"ג פרש' אחרי ובחקותיה' לא תלכו כגון טרטיאות וקרקיסאות והאסטריות, ובפ"ק דע"ז פרש"י דהיינו פלטין וכל דבריהם כשהם נאספים לשחוק וללצון. וכ"כ הטור ברמזים שם סי' י"ח וז"ל אסור לילך לשום מיני שחוק וליצנות שלהם וכ"כ הב"ח להדיא בסי' קע"ח שדברי הש"ס שם בע"ז מיירי לענין בתי השחוק הנהוגים בין העמים וכ"כ הלבוש שם וז"ל אסור ללכת בחקות הגוים וכו' שיש בו פריצות גדר דרך הצניעות וכו' ע"ש. מבואר בזה שיש בדבר זה לאו מפורש בתורה והא דדרשינן בפ"ק דע"ז שם מקראי דדברי קבלה לאו למימרא שאין להם אזהרה מפורשת בתורה אלא שבא להוסיף ולעשות הרחקה אל