סדר הלכה (רמב"ם) כט

ת"ל לכם שם באו בפירוש לאסור עצם המעשה אפי' על ידי אחרים דהיינו כשמצוה אחרים לעשותו וכמ"ש הרמב"ם בסה"מ להדיא ל"ת ב' וכמ"ש החינוך סי' כ"ז ע"ש וע"כ כשהכניסה לביתו אחר שנעשה בצואתו עובר בשני לאוין לא תעשון ולא ימצא לכם הרי שאין מקרא יוצא מידי פשוטו לגמרי שלאיסור גוף המעשה בא וגם הקיום וממילא דה"ה הכא לענין אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם שלמדו משם א"כ הדק"ל]:

ויש לומר דהתוס' ס"ל דעיקר איסור קיום פסל ברשותו נפקא לן מן לא יהי' לך א"א כתנא דמכילתא וכה"ג ורש"י והא דכתיב לא תעשון אתי אלהי כסף וכו' לאסור עשיית הצורות שבמדור עליון לאו למימרא דאיצטריך להזהיר על הצואה ע"י נכרי אלא שבא הכתוב לקבוע שם בפני עצמו לצורות הללו ולקרא להם בשם אלהי זהב ואלהי כסף וא"כ ממילא שהם נכנסים תחת אזהרת לא יהי' לך א"א לאסור להשהותם ואלמלא מקרא זה הוי אמינא דצורה לנוי בעלמא שאוסר הכתוב איננו אלא עצם עשייתו אבל להשהותה מותר מה"ת [וכדעת הרבה פוסקים וצ"ל דהנך פוסקים ס"ל דאיסור שהייתה לאו מלא יהי' לך נפקא ועיין במ"ח ד']:

ועיין ג"א למהר"ל שכתב דמ"ש לאסור ע"י אחרים היינו מדכתיב אלהי מסכה לא תעשו לכם שהקדים את הפעול לפועל. משא"כ באזהרת לא תעשה לך פסל הקדים הפועל לפעול ולפי דבריו י"ל קושיות הר"ן בע"ז שהקשה וז"ל וא"ת והא שמשין שבעליון ותחתון כלהו מלא תעשון נפקא ומנ"ל לחלק ביניהם דשבמדור התחתון שרי לקיימן כשאחרים עשו לו ושבמדור העליון אסור עכ"ל. ולהנ"ל יש טעם נכון לחלק שהרי כולם מודים שהכתוב הזה יש בו שתי חלוקות (א') לא תעשון אתי (ב') אלהי כסף כו' לא תעשו לכם לכן החלוקה הראשונה שהוא אזהרה על הצורות שבמדור התחתון הרי הקדים בה הפועל לפעול ואין שם מקום לדרוש בו קיום הנעשה ע"י אחרים. משא"כ החלוקה הב' שהקדים הפעול לפועל שפיר דרשו בו לאסור הקיום בו אעפ"י שהוא לא הי' הפועל כלל:

ועוד י"ל לפי מ"ש במשנת חכמים ד' נ"ד ע"ד דהא דהמצוה לנכרי לעשות לו ע"ז חייב המשלח אע"ג דבכל התורה אין שליחות לדבר עבירה (חוץ במעילה וטביחה) דהטעם הוא הואיל ובא הכתוב לאסור הצוואה גופי' אעפ"י שלא יעשה הוא א"כ הצואה גופי' אסרה תורה ולא מטעם שליחות כלל וכמו שכתבו התוס' סנהדרין דף כ"ט דאל"כ כל מסית יטעון דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וע"ש דף ס"ט דלפ"ז א"ש הא דקיי"ל דהאומר לנכרי לעשות ע"ז בשבילו עובר על ל"ת. וקשה הא קיי"ל דאין שליחות לנכרי אלא כו' לק"מ דלישראל מזהיר רחמנא שלא יצוה לעשותה ואין חילוק בין אם השליח עכו"ם או בן ברית דלאו משום שליחות איתרבו עכ"ל ועוד שם דמיד שציוה לעשותה אפי' לא עשאה הנכרי כלל. הישראל המצוה עובר על הלאו אעפ"י שהניסת לא שמע ולא קיבל:

ולפ"ז יתיישב קושיית הג"ר עקיבא ז"ל דשפיר איצטריך קרא למעט נכרי משליחות דהא דכתב רחמנא קרא לאסור לעשות ע"י נכרי לא מתורת שליחות אסרה תורה שא"כ לא הי' עובר אלא כשיעשה שליחותו [וגם שיהי' בר שליחות הרי עכ"פ צריך שיעשה השליח שליחותו ואם לא עשה שליחותו לא עבר כלל להכי שפיר הוצרך הכתוב לחדש פה דעל הצואה לחוד עבר על ל"ת וכדין המסית הנ"ל]:

והנה במשנת חכמים בשם מגילת ספר דשקיל וטרי על הסמ"ג דמה שאסרה תורה ע"י נכרי זהו דוקא בשקנאה אחרי שעשאה הנכרי קנאה הישראל באחד מדרכי הקנאה והמ"ת השיג עליו דא"כ תיפוק לי' דיש כאן ל"ת לא תביא תועבה אל ביתך אפי' לא ציוה כלל לעשותה וכאיסור חמץ בפסח דעובר על ב"י ובל ימצא. ולענ"ד לקיים דברי הגאון בעל מנ"ס דבלאו הכי קשה לכם דכתב רחמנא בפרשת קדושים למה לי. ובסיפרא דרשו ממנו לאו מיוחד בפני עצמו כאלו נכתב לא יהי' לכם או לא ימצא לכם כמ"ש התוס' יומא נ"ד דהיינו לאסור לקיים ע"ז ברשותו אפי' נעשתה כבר ע"י נכרי אבל אכתי הא גופא קשיא הך לא ימצא לכם למה לן הרי כבר יש לנו אזהרות מפורשות בתורה על זה דהיינו לא תביא תועבה אל ביתך או ולא ידבק בידך מאומה דכתיב גבי עיר הנדחת עיין פסחים מ"ח. והיותר תמוה אם כוונת הכתוב להזהיר בלאו מיוחד ולהפליג באזהרתו וכמ"ש בסיפרא שם עובר בשני לאוין ר"י אומר עובר בשלשה לאוין ושניהם מודים דל"א לכם הוא לאו מיוחד א"כ הי' לו עכ"פ לכתוב לא לכם. ואנו נדרוש דרו"ל "לא יהי'' או לא ימצא ומדוע העלים הכתוב גם תיבת לא לרמז לנו על הל"ת הפרטית שקיבלו רז"ל בלי שום ספק ואין חולק בזה כלל. אמנם י"ל שיחדש לנו דבר גדול בפסוק זה דזה ודאי כלל גדול בכל התורה אשלד"ע וה"ה הכא אעפ"י שציוה לנכרי לעשותה אין כאן חיוב על המשלח כלל שהרי גם הנכרי מצוה. על ע"ז והנכרי עובר במעשה שעשה ולא הוא. אמנם כשישראל הכניס תועבה הלזו לתוך ביתו לקנותה באחד מן הקנינים עובר למפרע גם על הצואה גם על הקיום דהיינו שני לאוין לא תעשון ולא לכם כנ"ל ולהכי לא כתב רחמנא אזהרת לא לכם באנפי נפשה ללמד דלא אצטריך לאו כאן שזה מפורש במקום אחר להדיא לא תביא תועבה ולא ידבק בידך ולא בא הכתוב אלא לחדש דאזהרה זו הכתובה כאן לא משכחת לה אלא כשקנאה אח"כ והכניסה ברשותו שאז עובר על לא לכם ולא תעשו על שניהם כאחד. נמצא שלפי זה לדעת הגאון מג"ס פשר דבר כך הוא דגם בע"ז שציוה עלי' לעשותה המשלח פטור אלא שאם הכניסה לתוך ביתו [לקנותה באחד מדרכי הקנאה] מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה בעצמו ועובר על לא תעשה לך פסל ועל לא ימצ"א לכם:

ועיין חינוך סי' כ"ז שכתב וז"ל ותמיה אני על הרמב"ם ז"ל שכתב שאין הפרש בין שיעשה בידו או יצוה לעשותם. שהרי מצוה משלח הוא וקיי"ל משלח פטור עכ"ל נלענ"ד דאפי' יודה לסברא הנ"ל דהכי גלי קרא דכשקנה אותה אח"כ עובר למפרע גם על לא תעשה לך מ"מ תמיהתו קיימת דאיך יאמר הרמב"ם שאין חילוק בין עשאה בידו למצוה לעשותה והרי עכ"פ יש הפרש גדול ביניהם שכשעשאה בידו מיד בשעת עשייתו עובר בל"ת. משא"כ במצוה לעשותה כל זמן שלא קנאה בקנין כדת אינו עובר כלל. וכן גם תירוץ הראשון הנ"ל בשם המ"ח דהכא לאו מטעם שליחות איתרבי אלא צוואה גופה אסרה תורה ואפי' אינו בר שליחות ואפי' לא עשה השליח שליחותו. א"כ תמיהת החינוך במקומה עומדת שהרי עכ"פ יש חילוק והבדל רב ביניהם שזה שעושה בידו אינו עובר עד שעשאה והמצוה עובר קודם שעשאה והצואה לבדה אסרה תורה ועיין בלשון הרמב"ם בספר המצות ל"ת ג' וז"ל ועובר ג"כ משום שקנה ע"ז ושהה אצלו ואפי' עשאה לו זולתו כמו שקדם במצוה שני' עכ"ל הרי מפורש בדבריו שמיירי במצוה לעשותה כמ"ש להדיא במצוה השנית ואפילו הכי התנה שהוא באופן שקנה אותה ושהה אצלו אז עובר אפי' עשאה לו זולתו עכ"ל וזה ראי' לדעת בעל מג"ם הנ"ל]. אלא שקשה דבסיפרא אמרו העושה ע"ז לעצמו עובר בשנים והרי להמג"ס אפי' עשאה לו זולתו במצותו והכניסה לרשותו ג"כ עובר בשני לאוין. וי"ל כשהכניסה לתוך ביתו ע"מ לעבדה היינו כשעושה