סדר הלכה (רמב"ם) כח

גידופו של רבשקה ואם הוא לא ידע שמות הללו כלל ולא הזכיר אלא הכנוים מדוע נכתבו [שם וכן במלכים י"ח וי"ט] בפירוש במקרא ומדוע לא יכנה הכתוב ג"כ והרי על שם אדנ"י נסקל כעל שם הוי' וכמ"ש רבינו פרק ב' מה' עכו"ם הובא בתוספת יו"ט סנהדרין פ"ז משנה ה':

עוד כתב בקרבן אהרן שם לדייק מלישנא דקרא דכתיב ויהי' כשמוע המלך חזקיהו את דברי רבשקה ויקרע כו' לומר לך שעל דברי רבשקה קרע לא על דברי אליקים. ונלמד מזה דגם העדים א"צ עוד לקרוע עכ"ל. ותימה שאדרבה במקרא שם לא נמצא שיאמר את דברי רבשקה אלא כך כתוב ויהי כשמוע המלך ח'קי' ויקרע ואמת שבש"ס שם הובא בלשון הזה המלך את דברי רבשקה וכן הוא בירושלמי שם אבל זה לק"מ שדרך הש"ס להרכיב איזה תיבות ממקרא הסמוך כמו ונתן הכסף וקם לו וכה"ג טובא להביא הכתוב שלא כצורתו וכן מבואר להדיא בש"ס דמועד קטן דף כ"ו שם הובא המקרא כצירתו וצריך עיון:

פ"ג ה"א ברצונו בזדון כו'. כלשון הזה כתב הרמב"ם גם בהלכות שבת פ"א אם עושה ברצונו בזדון וכן בפ"א מהלכות שביתת עשור אם עשה ברצונו בזדון. ולכאורה תמוה מ"ש הני תלתא מכל חייבי מיתות שבתורה דלא נקט בשום דוכתא ברצונו בזדון. וכבר נשאל דבר זה מהרדב"ז עיין בלכונות הרמב"ם:

ולענ"ד י"ל דבאמת חיוב מיתה על שלש הללו משונה מכל חייבי מיתה. שהעובד ע"ז אפי' דרך עבודתה אפי' באחד מד' עבודות אם אין רצונו לקבלו לאלוה אלא שעבד עבודה זו מיראה או מאהבה פטור וכמו שכתב הרמב"ם שם בפרק ג' להדיא. ואפי' לדעת הראב"ד שם שפירש מיראת אדם או מאהבת אדם. אבל הכל מטעם אי רצונו לעצמות עבודתה אעפ"י שעשה המעשה בשלימותה פטור. משא"כ בשאר חייבי מיתה כגון רציחה או ניאוף וכה"ג. וכן י"ל במלאכת שבת אעפ"י שעשה מלאכה גמורה ובזדון גמור. אם לא נעשה לו רצונו. כגון נתכוין ללקוט תחלה תאנים ואח"כ ענבים ונתהפכו לו וליקט ענבים תחלה הרי זה פטור משום שלא עלתה לו הפעולה כרצונו. וכן חיוב כרת שעל מלאכת יוה"כ נמי דינא הכי דאין בין שבת ליוה"כ אלא שזה זדונו בידי אדם ו"ה זדונו בידי שמים. באופן דהנך תלתא שפיר נקט בהו רבינו הגדול ברצוני בזדון:

שם ה"ט אסור לעשית צורת אדם לנוי. ועיין יו"ד סי' קמ"א בפרישה שם איסור שיהוי צורת אדם לנוי. י"א שאסור מה"ת וי"א שאיסור שיהוי הוא מדרבנן והנה לפי דברי הרמב"ם בספר המצוות ל"ת ד' דאיסור צורת אדם הוא ג"כ מסוג אזהרות של ע"ז גופא שלא יבואו לחשוב כמחשבת עובדי ע"ז המייחסים כח לצורה וז"ש לא תעשון אתי אלהי זהב וכסף עכ"ל, הרי שקרא הכתוב את מעשה צורת אדם לנוי מעשה אלהים אחרים. א"כ ממילא משמע דאסור להשהותם ברשותינו מן הכתוב המפורש לא יהי' לך אלהים אחרים, וי"ל שלמד כן מתורת רבו הרי"ף דס"ל דאסור להשהותו מה"ת וכמ"ש בפרישה שם בשם הרי"ף. ואם אין איסורם אלא מלא תעשון אכתי איסור שיהוי מנ"ל, אלא ש"מ דנכנסים בשם אזהרה דלא יהי' לך איסור קיומן [ועיין בג"א למהר"ל פרשת יתרו שהקשה וז"ל וא"ת כיון דכתב אלהי מסכה לא תעשו לכם ודרשינן שלא יעשו אחרים לכם לא יהי' לך ולא תעשה לך ל"ל. ואין זה קושיא שלא תאמר אם נעשה בלא דעתי והוא קנאו מותר לקיימו ת"ל לא יהי' לך עכ"ל. ולפ"ד תמוה מה שהקשה מן ולא יהי' לך והוצרך לומר שבא לאיסור שלא לקנותו לקיימו. הא לא יהי' לך אצטריך לאסור אפי' הרהור ומחשבה שיש ממש בע"ז אע"פ שלא עשאה ולא קנאה כלל וכמ"ש בסה"מ ל"ת אי וכן מבואר בכמה דוכתי שזהו נלמד רק מן לא יהי' לך (וזה כמ"ד דלא יהי' לך כולל ב' ענינים אחד שלא יקיים אליל בביתו. ב'. שלא יחשוב שיש בו איזה ממשות ועיין מ"ח סי' א' דאף להמכילתא קאי גם על המחשבה דאין מקרא יוצא מידי פשוטו. אבל למ"ד דלא יהי' לך אינו בא אלא על איסור קיום ואיסור המחשבה הנ"ל נפקא לן מקרא אחרינא ולק"מ) ולפ"ז יש ג"כ ליתן טעם לשיטת המחלקים בין במשי מדור עליון לתחתון דכיון דלשיטה זו יש בכתוב זה שני חלוקות. לא תעשון אתי זה שמשין שבמדור תחתון (שהיינו סתם שמים דקרא וכמ"ש התוס' יומא נ"ד) הא חדא. וחלוקה השנית אלקי כסף ואלהי זהב לא תעשון לכם. זהו שמשין שבמדור העליון. א"כ מבואר בכתוב שמכנה מעשה הצורות שבמדור עליון בשם אלהים אחרים א"כ ממילא אסור להשהותם מן הכתוב המפורש בתורה לא יהי' לך אלהים אחרים על פני שזהו ענין לא יהי' לך כמ"ש מהר"ל משא"כ שמשין שבמדור התחתון הנלמד מן הכתוב ברישא דקרא לא תעשון אתי ואין מכונין בשם אלהים אחרים כלל וכלל ממילא שאינן בכלל לא יהי' לך אלהים אחרים ומותר להשהותם. משא"כ לשיטת הרי"ף וסייעתו שאינו מחלק כלל בין שמשי מדור עליון לתחתון דס"ל דלמסקנא נדחית סברא זו כמ"ש הר"ן שם א"כ כולהו מן אלהי כסף ואלהי זהב ילפינן להו. ממילא דכולהו אסור להשהותם מן אזהרת לא יהי' לך א"א:

והנה הגאון ר' עקיבא איגר בתיסכותיו למשניות ראש השנה פ"ב מ"ח כתב וז"ל בתוס' יומא נ"ד ד"ה כרובים בסוף הדיבור כתבו דשמשום. שבמדור עליון אסור אפי' באחרים עושים לו דכתיב לא תעשון תרי זימני. וקשה לי א"כ למה צריך דרשא דגם אתם למעט נכרי משליחות הא מדאצטריך לא תעשון לע"י אחרים לאסור. מוכח דאין שליחות לעכו"ם דאלו יש שליחות ממילא אסור דהוי כשליחו וכו' ונכרי אינו מוזהר על ל"ת ל"ש בי' אשלד"ע וכו' עכ"ל. ולכאורה י"ל דכוונת התוס' שהכתוב בא לאסור קנינו וקיומו אעפ"י שלא עשה הוא אלא נעשה ע"י אחרים שלא מדעתו כלל. אלא דהא ליתא דכל איסור קנין או קיום פסל ותמונת כל אביזריהו דע"ז לא אשכחן שיוציא הכתיב בלשון לא תעשו או לא תעשה שכל לא תעשו או לא תעשה אזהרה היא על עצם הפעולה שאסור לעשות זאת ואוסר עצם העשי' אבל איסור הקנין וההנאה ממנו נאמר בפירוש לא תביא תועבה אל ביתך אי לא ידבק בידך מאומה מן החרם כמ"ש בפסחים מ"ח או לא יהי' לך כמ"ש להדיא במכילתא פרשת יתרו במקומו הובא בפרש"י שם דלהכניס אליל בביתו אסור דכתיב לא יהי' לך א"א או לא יהי' לכם (כדתניא בסיפרא הובא ברמב"ן בהשגות ל"ח חמישית ובזוהר הרקיע בל"ת אות ח'] ולכן הדבר ברור שמה שכתבו התוס' דמן הכתוב לא תעשון אתי הכתוב בתחלה מפקינן לאסור העשיי' סתם בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים [ורו"ל צורות שבמדור העליון] ודאי לא ידברו אלא מאיסור עצם המעשה אעפ"י שלא יכניסנה לרשותו כלל. רק מצוה עליו לעשותו עובר בלא תעשו. וא"כ ודאי קשה תיפוק לי' מטעם שליחות אם יש שליחות לנכרי ומוכח מזה דע"כ אין לו שליחות וגם אתם למה לי למעוטי משליחות [ובשלמא לפי מ"ש התוס' שם אי נמי דרשינן איפכא לא תעשון אתם אבל אחרים עושין כו' ומן לא תעשו לכם היינו שבמדור העליון לכם לא ימצא לכם עכ"ל הי' אפשר לומר שאיסור בל ימצא לכם ר"ל איסור הקנין וקיימו בעשו לא שלא מדעתו אלא גם זה אינו שהרי יסוד דבריהם אלו סמכו על הברייתא דסיפרא וכמ"ש שם וז"ל לכם לא ימצא לכם וכי האי גוונא דריש בתו"כ אלהי מסכה לא תעשו לכם יכול יעשו אחרים