סדר הלכה (רמב"ם) כז

רו"ל דלכן הקילו לבלתי נדותו משום שיש לו עיקר מה"ת ולא יקילו בו ולכן די בהכאה עד שת"נ. הרי להדיא דס"ל דאפי' הכאה עד שת"נ קילא משמתא. אבל המעיין בתשובת תשב"ץ ת"ב סי' נ"א וכן בתשו' הרשב"ש סי' תר"י יראה שהם מפרשים שמ"ש הרמב"ן ובמקומות יש מכות מרדות וכו' שמכין עד שת"נ רו"ל דלכן החמירו חכמים בקצת מקומות להכותו נפש שזה אינו אלא במצות שהן כעין של תורה. ופירש הרשב"ש שם שהם נסמכים על הכתוב שבתורה לפיכך חשובין כשל תורה להלקותם מכה הרבה עד שת"נ. הרי אדרבה מפני שיש להם עיקר מה"ת הוא הגורם להחמיר בעונשם להלקותם בלי קצבה משא"כ כשאין להם עיקר מה"ת לוקה מרדות בעלמא י"ג או ל"ט וכמו שהביא שם לערך ארבעים ושנים מרדות שבספרו של הרמב"ם [וזהו היפוך מ"ש ר"י דיליאן דמפני שיש לו עיקר מה"ת הוא הגורם להקל בעונשם] ומדבריהם אתה למד שלא כדברי הרידי"ל שהרכיב דברי הר"ן על דברי הרמב"ן וכאלו הם דברים אחדים ולהנ"ל בתשב"ץ ורשב"ש תמצא שהם חלוקים מן היפך להיפך:

גם מ"ש שם בכוונת דברי הר"ן טעמו וז"ל הטעם לענ"ד שהחמירו במצוותיהם לפי דקיל להו לאינשי וצריך להחמיר משא"כ בדבר שיש לו עיקר מה"ת לא ינהגו קלות בו ע"כ הקילו עכ"ל. הנה כד מעיינין שפיר י"ל אדרבה גם הר"ן לא יחלוק על מ"ש התוס' בתרא דף מ"ט דיותר חשו חכמים להחמיר לעשות חיזוק לדבר שיש לו עיקר מה"ת מלדבר שאין לו עיקר אבל טעמו של הר"ן היא כמ"ש בעצמו דבמילתא דעיקרה מדרבנן כי עקר לה קעקר לה לכולה מצוה וחייב עונש חמור משא"כ דבר שהוא סייג למצוה של תורה דלא עקר עקרה של מצוה לכן הקילו בעונשו. והנה גם סיום דברי הרמב"ן בזה"ל לא כמו שהחמיר הרב שכותב בכל העבירות דבריהם מכין אותו עד שת"נ עכ"ל הדברים מוכיחים כהבנת התשב"ץ והרשב"ש שלא בא הרמב"ן כאן לתת טעם וחלוק מה בין המרדות והשמתא שאין זה מענין השגתו על הרמב"ם כלל אבל בא להשיג על מ"ש הרמב"ם דמכין עד שת"נ בכל עבירות של דבריהם. ובלי ספק שכך הי' כתוב בספרי הרמב"ם בנוסחא זו להדיא [והר"י דיליאן כתב וז"ל בעניותי לא ידעתי מקומו איה כתבו עכ"ל. אבל הרמב"ן ידע מה דקאמר וכן מבואר ברשב"ש שם [הוא נכדו של הרמב"ן] העיד שכן נמצא נוסחאות רבינו ז"ל בכל חייבי מכות מרדות עד שת"נ. וסיים בזה"ל לא הסכים עמו אבי זקני הרמב"ן] ולפי נוסחא זו מוכח נמי לפ"ר דחמירא שמתא מנגידא היינו אפי' מהכאה עד שת"נ. דאי"ל שזה דוקא בהכאה בעלמא דלפי נוסחא זו כל המרדות כולם הם עד שת"נ. ויש לדחות דגם לנוסחא זו לא אמרו אלא רשות ב"ד אם רצו יכולים לדון בכולם עד שת"נ וכה"ג לא חמירא שמתא מינה ולא אמרו חמיר שמנ"ג אלא על הכאה שיש לו קצבה:

העולה מזה דבר שאין לו עיקר מה"ת דינו בשמתא אפי' על העבר וכ"ש כשעובר לפנינו וכשיטת הסוברים דגם על מצוה דרבנן כמגילה וחנוכה מכין עד שת"נ וכ"ש על דבר שהוא מה"ת ממש. אבל דבר שיש לו עיקר מה"ת והוא גופו מדרבנן אפי' עובר לפנינו כגון בישול בחמי טברי' אין בו אלא מכות מרדות וה"ה הכאה עד שת"נ למ"ד דגם היא קילא משמתא אבל שמתא לא דאל"כ למה הוצרך הב"י לתרץ דהנך קבוראי מיירי דוקא במלאכה האסורה מה"ת. והלא התם יו"ט ראשון הוה דיש לו עיקר מה"ת גם היו עוברים וחוזרים ועוברים לפנינו דאל"כ גם על מלאכה גמורה אין עליהם שמתא אחרי שעבר וכנ"ל דאפי' איסור תורה ממש אחרי שעבר לית בה שמתא וכמו שהוכחנו למעלה שכ"מ מדברי הרמב"ם בכמה דוכתא לקיים דברי הרב בעל סדר משנה:

ויש לענ"ד עוד ראי' ברורה לזה מדברי מהרש"א ריש פ"ד דפסחים שכתב שגם לש"ס דילן איסור עשיית מלאכה בערב פסח הוא מה"ת. וכדמוכח בירושלמי שם והגאון בעל פני משה במה"פ שם השיג עליו וז"ל ואינו כן מדמשני התם אמאי דפריך מאי אריא ערב פסח וכו' ומשני דקמ"ל הכא דשמותי נמי משמתינן לי' ואי ס"ד דס"ל דאסור מדאורייתא צריכא למימר דמשמתינן לי' עכ"ל. אמנם לפי הנ"ל מעיקרא לק"מ דכל עובר איסור תורה לא משמתינן לי' אלא בעבירה נמשכת לא בשכבר עבר. א"כ ודאי צריכה רבה דאשמעינן דעל איסור זה משמתינן אפי' אחר שעבר שזה אינו נוהג בשום איסור של תורה חוץ מאלו כ"ד דברים שפירשו חכמים. ואדרבה למ"ד שאינו אלא איסור דרבנן קשה פשיטא מאי קמ"ל הא כל דרבנן שאין לו עיקר מה"ת משמתינן עליו וצריך לתרץ כמ"ש הש"כ סי' של"ד ס"ק פ"ח דקמ"ל דמנדין על המנהג. משא"כ לפני חצות אעפ"י שנהגו איסור במלאכה מ"מ אין מנדין וכן מנהג איסור מלאכה בפורים אין מנדין וכמ"ש הב"י באו"ח סי' תרצ"ו וכ"כ באלי' זוטא בשם כנה"ג. אבל בשאלתות דר"א פ' ויקהל כ' דמשמתין גם על פורים וכ"כ בהגהות מיימוני על הלכות פורים על שמו ואינהו גרסי בשם דף ה' אי הכי שמתי' שמותי'. וכן נמצא ברמב"ן בשורש ראשון דף ו' עמוד הוא בבעל המאור סוף פ"ק דמגילה [הג"ה מ"ש הפר"ח מעירובין ס"ג. י"ל לפי מה שכתב הב"י סי' רס"ג דגם מרדות אין מלקין בשבת א"כ לא הי' אפשר להלקותו והוצרך לנדותו דזה שרי אפילו בשבת כמ"ש ביו"ד סי' רכ"ח באופן דהיכי דאי אפשר להכות מרדות שפיר משמתינן להפריש מן האיסור שהרי הי' ענין נחוץ עד שקפץ להורות הלכה לפני רבו ודו"ק:

ועיין פרי מגדים בפתיחה להלכות שבת נסתפק מכות מרדות דסוכה ולולב איני עושה אפשר דמכין אותו בשבת או לא. ולפי שבידינו פה יהי' מוכח דגם הכאה הלזו אינה נעשית בשבת דאם לא כן הלא דינו הי' להלקותו דמלאכה בשבת הרי עיקרה מה"ת וכנ"ל]:

הלכות עכו"ם פ"ב ל"ת דמגדף. עיין תוס' בסנהדרין דף ס' ז"ל תימה היאך אמרו למלך מה ששמעו בפירוש הא גבי עדים תנן כל היום היו דנין את העדים בכינוי עכ"ל נראה דס"ל שהי' שם ברכת השם ממש אלא שנכתב סתם מפני שלא ניתן ליכתב. ועיין מהרש"א. ובדברי הימים ב' ל"ב כתוב מפורש ועוד דברו עבדיו על ד' האלקים וגו' ע"ש. אבל בירושלמי דסנהדרין שם מוכח דעל שמיעה זו גרידא שאמרו פלוני חירף את השם חייב לקרוע. ועיין במפרש שם. ועיין ביו"ד סי' ש"מ ובש"כ שם שפסק כן להלכה בשם הב"ח ותה"ד. והנה במפרש ירושלמי הנ"ל כ' שעל דברים כאלו הכתובים שם במקרא שדיבר רבשקה השומע דברים כיוצא בהם מפי אדם חייב לקרוע וז"ל דגם התוס' ס"ל הכי ולא הי' שם ברכת השם ממש אלא דמ"מ תמהו התוס' שגם בדברים הללו הי' להם לשנות ולא להגיד הדבר מפורש:

ובקרבן אהרן פרשת אמור ראיתי שתירץ חמיהת התוס' הנ"ל דרבשקה לא ידע את שם המיוחד אלא בכינוי ולכן לא הי' צריכים העדים לשנות אבל חזקי' הוצרך לקרוע דבזמן ב"ד קורע גם אכנוי יעו"ש וקשה לי שהרי בכתוב ישעי' ל"ו כתוב בפירוש בדבריו שם יו"ד ק"א וא"ו ק"א ושם ל"ז כתוב שם אדנ"י ונזכר בתוך