סדר הלכה (רמב"ם) כו

ביבמות נ"ב וקידושין י"ב ע"ב י"ל לפמ"ש הריטב"א בקידושין שם דטעמא דאיסורא הוא משום שעושה הפקר וחוצפה שתהא תחלת קירובו בביאה ונראה כעושה דרך זנות עכ"ל וכל בועל דרך זנות יש בו איסור לאו מה"ת. וכמו שכתב הה"מ בפ"א מה' אישות הלכה ד' בדעת הרמב"ם יעו"ש נמצא שגם דבר זה יש לו עיקר מה"ת ואפי' להראב"ד וסייעתו דס"ל שאין בביאה כזו איסור לאו אבל עכ"פ איסור עשה יש בה לכל הדיעות וכמ"ש הבית שמואל סי' ס"ו סק"ב בשם הרמב"ן ע"ש. הנה א"כ כולהו לא קשיאן:

אבל אפי' את"ל שיש לחלק דאית מנהון שאין דינם כדבר שיש לו עיקר מה"ת. יש בכל זאת לומר שאין כל נגידא קילא משמתא וזה הכלל שבידינו דחמירא שמתא מנגידא זהו דוקא בהלקאה שיש לה קצבה אבל הלקאה בלא קצבה בזה לא אמרו דחמירא שמתא מינה (ועיין בארעא דרבנן סי' תי"ד אי מקרי עקרו מה"ת משום שם בעלמא אף דהדבר בעצמו אינו מה"ת כלל כגון מעשר ירקות בזמן שהי' נוהג תו"מ לא מקרו אין עקרו מה"ת אלא כגון מוקצה ושאובה וחלת חו"ל דליכא שם מה"ת. ובכ"מ פט"ו מהמ"א הלכה כ"ד דפליגי בעוף בחלב אי חשיב עקרו מה"ת. ושם הראה לעיין פסחים ל"ט גיטין פ"ה עירובין ל"ב ול"ו ונ"ז וביצה ד' ויבמות ע"א וכתובות נ"ו) דהכאה, עד שת"נ היינו מיתה ואיך נאמר שהיא קלה מן השמתא. וכן מוכח להדיא מדברי מהרי"ק סי' קפ"ט שם כתב בזה"ל דאם אמרו שהיא חמירא מנגידא פשיטא דממיתה לא חמור עכ"ל. וכן מוכח להדיא מדברי האור זרוע הלכות מתנות כהונה ד' דגריס בחולין ק"ל בזה"ל אי נימא דתו לא רמי עליו מנגדינהו כו' וכן כתב בשו"ת הרב בש"ע של הרב מ"ה סי' כ"ד דשמתא לא חמיר כהכאה בלי קצבה ובהכאה שיש לה קצבה הוא דאמרו דחמירא מנגידא [יעו"ש שכתב שכן דעת הרא"ש] וכבר כתב הרמב"ן בסה"מ שורש א' דנגידא שבש"ס יש שהוא הכאה בעלמא ויש שהוא הכאה עד שת"נ וכ"כ התשב"ץ ח"ב סי' נ"א להדיא וכ"כ הרשב"ש סי' תר"י. ולפ"ז כד אשכחנא בשמעתתא נגידא בדבר שאין לו עיקר מה"ת י"ל דס"ל נגידא עד שת"נ דהיא חמורה משמתא או עכ"פ שקולה כמוה:

ובהכי מתוקמה שפיר הך דירושלמי הנ"ל דקאמר האוכל מצה ערב פסח לוקה אפי' לדעת רוב הפוסקים שאינה אלא איסור דרבנן ואין לה שורש מה"ת ולא סגי' לי' בנגידא בעלמא אבל נגידא עד שת"נ סגי ולוקה דקאמר רו"ל עד כת"נ וי"ל לפ"ז טעם נכון לדברי הרמב"ם בפ"ו מה' חמץ ומצה דין י"ב שכתב האוכל מצה בע"פ מכין אותו עד שת"נ. ולכאורה תמוה מנא לי' הא דהכאה זו עד שת"נ הוא שהרי בירושלמי שם אמרו לוקה סתם ולא נזכר שם עד שת"נ כלום. ובקצת ספרי הרמב"ם וכמ"ש, הרשב"ש סי' תר"י ועיין תשב"ץ ח"ב סי' נ"א לא גרסי להנך מילי אלא מכין אותו מרדות. אבל להנ"ל י"ל דלהכי פירש הרמב"ם דהכאה זו רו"ל הכאה עד שת"נ דאל"כ לא סגי בנגידא וכיסוד דברי הר"ן:

באופן דזה יסוד ברור ונכון דעל דבר שאין לו עיקר מה"ת (דקיל להו לאינשי) דינו בשמתא דחמירה מנגידא (כדי דלא ליתי לזלזולי בי') ולא מחמרינן בו להכותו עד שת"נ. אלא בתנאי אם לפי ראות עיני הדיין דלא איכפת לי' בשמתא רשות לב"ד להכותו עד שת"נ אפי' לאחר שעבר כדי דלא ליתי לזלזולי בדרבנן שאין לו עיקר מה"ת אבל על של תורה או דבר שיש לו עיקר מה"ת אחר שעבר אין שם אלא נגידא בעלמא ועבירה נמשכת דעובר לפנינו מכין עד שת"נ גם בכה"ג:

ויש לנו לומר שגם הגאון הפר"ח אפשר דמודה דכל הכאה שאין לה קצבה חמירא הוא משמתא או עכ"פ שקולה כשמתא אלא דס"ל דסתם נגידא שבש"ס אינה בלי קצבה ולכן הוקשה לו מכל הנך שמעתתא. וכן נראה שהרי הסכים להלכה בסי' חע"א כהריב"ש שאין מכין עד שת"נ בשום עבירה דרבנן. אבל תימה לפ"ז הא דהוכיח, מפ"ק דתענית הנ"ל דנגדי' רבא ש"מ דאפי' דבר שאין לו עיקר מה"ת א"צ שמתא. ומה זה הוכחה הא הפר"ח עצמו מפרש הך נגדי' רבא ומית דרו"ל הכהו עד שת"נ והשיג מזה על הריב"ש דאישתמיטתי' דברי הש"ס הלזה א"כ אדרבה החמיר עליו רבא לדונו בנפשו ואין שם קושיא כלל. אם לא שנאמר דס"ל להפר"ח דחמורה שמתא אפי' מהכאה עד שת"נ. אבל הר"ן י"ל דלא ס"ל הכי אלא כדעת האו"ז ומהרי"ק והר"א הנ"ל:

אלא שיש להקשות לפ"ז הי' לו להר"ן לתרץ קושייתו על דרך הזה עצמו דמ"ש להכותו מרדות לא להקל עליו אלא להחמיר להכותו בלי קצבה וזהו הלקאה דמבשל בחמי טבריא נמי עד שת"נ כיון שעבר שבות של שבת ע"י מעשה וכמ"ש הרשב"ש להדיא סברא זו שם סי' תר"י וכן הך דסוף חולין בקוצץ כנפי האם. הרי הר"ן עצמו בחולין שם פירש הכאה דהתם בלי קצבה הי' כפירש"י שם. ואפ"ה העלה בפסחים בפרק מקום שנהגו הנ"ל דלהכי לא דנו בשמתא משום דיש לו עיקר מה"ת ולא אתי לזלזולי בי' א"כ מוכח מזה דס"ל להר"ן דתמורה שמתא אפי' מהכאה עד שת"נ. וי"ל דר"ן לשיטתו שהעלה בכתובות פ' נערה דאין מכין עד שת"נ אלא בעבירה נמשכת וכל סתם שבש"ס איננה בלי קצבה וה"ה מבשל בחמי טברי' וכדומה וכן בשילוח הקן אם לא הי' עוד בידו לקיים אינו לוקה עד שת"נ. וכ"כ הר"ן בחידישיו לחולין ד' קמ"א שם שאחר חג הסכות לוקה מ"ם לכן הוצרך לחלק דבדבר שאין לו עיקר מה"ת שאני דצריך שמתא דוקא כדי דלא ליתי לזלזולי בי'. [או הכאה עד שת"נ כשהשמתא קל בעיניו כנ"ל] ומה שכתב בחולין שם דנגיד' הכאה בלי קצבה משום דאיירי התם שעוד בידו לקיים המצוה דהכי איתא התם זיל רבי גדפה ושלחה וכעבירה נמשכת דמיא וזהו שפרש"י והר"ן כד"י של"א ירגי"ל. שאם גוזז כנפי' ושילחה גוזז ושולח הרי זה עובר ושונה וחוזר לעבור דינו להלקותו בלא קצבה. שוב מצאתי בפרי חדש סי' תע"א שפי' ג"כ כוונת דברי רש"י הנ"ל על גדר זה ממש יעו"ש. נתבאר לפ"ז שאין בכח של הקושיות הללו לזוז את דברי הר"ן ממקומן אפי' זיז כל שהוא:

והנה למעלה כתבנו שנראה מדברי הפר"ח דס"ל שמתא חמירא מנגידא אפי' נגידא רבה שהוא עד שת"נ וכן מוכח מדברי הר"י דילאן בשורש א' דף ו' עמוד ג' אות ת' שפירש כוונת הרמב"ן שכתב וז"ל ואף בעונשים של דברי חכמים אין להם אלא כמו שאמרו מנדין על יו"ט ב' של גליות ועל עושי מלאכה בפורים או מזלזל בנט"י. ובמקומות יש להם מכות מרדות והוא למי שהוא עובר על המצוות של דבריהם שהם כעין של תורה. והם כל הגזירות שגזרו בהם מדבריהם מכין אותו עד שיקבל אותם עליו או עד שת"נ עכ"ל וכתב הרידי"ל ע"ז וזה החילוק שאמר באיזה מקום אמרו לנדות באיזה מקום להכות במ"מ טוב וישר הוא וכ"כ הר"ן כו' והטעם לענ"ד להחמיר במצותיהם לנדות משא"כ בגזירותיהם. לפי שמצוותיהם קילא להו לאינשי ולכן צריך להחמיר עליהם אמנם בגזירותיהם אשר גזרו כדי שלא יבואו לאיסור תורה לא ינהגו בו קלות ראש פן יבואו לעבור על של תורה ממש ולכן הקלו עליהם במכות מרדות עכ"ל הנה מבואר שמפרש דמ"ש הרמב"ן במקומות יש להם מכות מרדות וכו' והם כל הגזירות שגזרו שמכין אותו עד שת"נ.