סדר הלכה (רמב"ם) כד

ממ"ד דלא משמתינן ולא מיזדקינן להו לדינא כמ"ד בש"ס שם]:

ולכן נלע"ד לקיים דברי הסד"מ הנ"ל ולומר שכל זה שאמרו לנדות על ד"ת זהו דוקא בעבירה נמשכת שהוא עובר לפנינו אבל אחרי שכבר עבר תו לא משמתינן לי'. וכן מוכח מדברי הרמב"ם פ"א מהלכות איסורי ביאה דין ח' ופ"א מה' חמץ ומצה דין י"ב ופ"ב מה' שביתת עשור דין ג' ופרק י"א מיסודי התורה דין ט"ו וכן בפרק ח"י מהלכות סנהדרין שכתב בכל אלו שלוקין מרדות אע"פ שכולם אסורים מה"ת ממש. ואיך לא אשתמיט בשום א' מהנך דוכתי לכתוב דמנדין או משמתין אלא ודאי מוכח דיש חילוק בזה דאחר שעבר גם באיסור תורה אין מנדין משא"כ בעובר לפנינו דהיינו עבירה נמשכת מנדין אותו גם על של תורה. וכן מוכח מדברי הר"נ בחידושיו לחולין דף קל"ב דאחר חג הסוכות מכין אותו על ביטול מ"ע דסוכה. והרי הר"ן עצמו ס"ל דמנדין על של תורה. ועל כרחינו לומר דאחר שעבר תו לא מנדין לי'. וכן י"ל דמ"ש הב"י דמחלל יו"ט א' מנדין אותו זהו בעבירה נמשכת ועובר לפנינו אעפ"י שהיא מה"ת., משא"כ במלאכה שאינה אסורה אלא מדרבנן ביו"ט א' שיש לי עיקר מה"ת לוקה מרדות ולא משמתין אותו אפי' בעובר לפנינו. אבל ביו"ט ב' שאין לו עיקר מה"ת מנדין אותו גם על שעבר ועשו בזה חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וכדמוכח בש"ס פסחים נ"ב בשמתא דר' נתן על דאזיל חוץ לתחום ביו"ט ב' דעצרת:

ויש לענ"ד לפרש בזה דברי רש"י סנהדרין דף כ"ו ד"ה והא קא משמתינא להו. שהיו חוזרים ועוברים ושונים בעבירה עכ"ל ולכאורה תמוה מי הכריח לנו לפרש כך. ובנימוקי יוסף שם השמיט דברי רש"י הללו אבל י"ל דגם רש"י ס"ל דעל איסור תורה שעבר כבר לא משמתינן ודי בנגידא להכי הוכרח לפרש בעוברים ושונים וחוזרים דהיינו עבירה. נמשכת דאל"כ די הי' לנו לפרש דשמתינהו על הראשונה והם עברו עוד פעם שני אבל להנ"ל י"ל דלהכי פירש בזה"ל וחוזרי"ן ועוברי"ן ושוני"ן בעביר"ה לאשמועינן דדוקא כהאי גונא דהיא עבירה נמשכת להכי משמתינן להו גם על הראשונה. משא"כ אם שוב אין חוזרין בעבירה זו אין משמתין הכא לא על הראשונה ולא על השני' כי בנגידא על מה שעבר ומשום דסתמא דהך עובדא משמע התם דשמתינהו אחר שעבר לא בשעת עבירה קמ"ל רש"י דבעוברים וחוזרים ושונים בעבירה כשעת עבירה דמי ומשמתין גם על העבר ואפי' למי שעבר לעת עתה פעם ראשונה כגון שנטפל להם אחד לאותם קבוראי שחוזרים ושונים בעבירה ואצלו היא פעם הראשון מ"מ דינו של הנטפל לעושי עבירה כעוברי עבירה עצמן]:

והנה בחושן משפט סי' ל"ד כתב הבית יוסף לתמוה על רבינו ירוחם שכתב דהני קוברי המת ביו"ט ראשון דסנהדרין כ"ו דאמרינן שם דפסולין לעדות היינו פסול מדרבנן דאיך אפשר לומר כן והרי במלאכה גמורה מן התורה הם פסולין מ"ה והתומים שם סק"ב השיג על הב"י גם על הב"ח שנדחק לתרץ תמי' זו והרי מעיקרא לת"מ וז"ל שם ולא ידעתי מה קשיא להו דהא כתבו הרמב"ן והרשב"א דכל צרכי מת הוי מלאכה שאין צריך לגופה כו' דמותר דבר תורה כו' וא"כ רי"ו ס"ל כדעת רמ"א והרא"ש דפסקו דמלאכה שאצ"ל אין אסור אלא מדרבנן וא"כ קוברי המת לא מיפסלי רק מדרבנן ושגגה היא ביד השליטים האלה עכ"ל. ולפע"ד אין כאן שגגה והבית יוסף לשיטתו שהעלה באורח חיים סי' תצ"ו להדיא דעל כרחינו דהנך קבוראי עשו מלאכה גמורה שאסורה מה"ת דאל"כ אין כאן שמתא כלל דהא יו"ט ראשון היה ומלאכה דרבנן ביו"ט ראשון די בנגידא וע"כ צ"ל דרב פפא ורב הונא ברי' דר"י תרויהו ס"ל דהלכה כר"י דמשאצ"ל חייב חטאת וכ"פ הרמב"ם להלכה באמת בפ"א מה' שבת דין ו'. ועיין השגת הראב"ד שם. ולפי דברי הב"י הנ"ל יש סמוכין לדברי הרמב"ם מסוגי' דסנהדרין הנ"ל לפי ההנחה הלזו עצמה דכל מלאכה שהוא לצרכי מת היא מלשאצ"ל וא"נ דאינה אסורה אלא מדרבנן כר"ש א"כ קשיא טובא הא אין כאן שמתא. וע"כ דס"ל הלכה כר"י דכל שעשו מלאכה גמורה אפי' אצ"ל אסור מה"ת וכמ"ש הרמב"ם. שוב נדפס ספר שואל ומשיב ח"ב סי' קנ"א ושם בסוף התשובה הק' עמ"ש הב"י דהנהו קבוראי חללו יו"ט בדבר שאסור מה"ת והרי אין שם איסור זורה דהוי משאצ"ל. ולפ"ד הנ"ל לק"מ דר"פ ור"ה בדר"י דמשאצ"ל חייב מה"ת לפי שיטה הנזכרת:

עיין כסף משנה על מ"ש הרמב"ם כ"ד דברים שהוא מש"ס ברכות י"ט ומן הירושלמי דמו"ק. קשה שהרי בברכות שם לא אמרי אלא כ"ד דברים שמצינו במשנה שמנדין עליהם לכבוד הרב אבל לא באו שם לומר שאין מנדין אלא על כ"ד הללו שבאמת מצינו חיוב נידוי בלעדי הכ"ד וכמ"ש במקומו. ואמת כי בירושלמי פרק ואלו מגלחין אמרינן על כ"ד דברים מנדין והדר מסיק ר"י בר"י דאית סגי מנהון מבדרן במתנייתא. ופירש הפני משה וז"ל יש הרבה דברים שמנדין על כך והן מפוזרין במשניות משמע דמסיק דבאמת יש הרבה דברים חוץ הכ"ד דברים ואזיל וחשוב התם כגון המביא רבים לחילול השם והמעכב רבים מתשובה. והמביא לאכילת קדשים בחוץ. והמפקפק בד"ס ומייתי להו לכולהו ממתנייתא. הרי דכל הני חוץ מן הכ"ד דברים. והרמב"ם חושב כל אחד ואחד מאלו בתוך הכ"ד דברים כל או"א בפני עצמו וא"כ הרי לכאורה דבריו דלא כמאן לא כירושלמי ולא כבבלי:

ויש לומר דמ"ש בירושלמי דאית סג"י מנהו"ן מבדרן במתנייתא רו"ל סגי מנהין גופייהו. הרבה מאותם כ"ד עצמן מפוזרין במשניות וברייתות ולא כולם. ורובם הם דברי אמוראים (וסגי מנהון רו"ל הרבה מהם עצמן. וכן יש לפרש כוונת הקרבן עדה שם גם דברי הפ"מ) ותדע לך דאל"כ אלא שבא לחלוק ולומר שיש הרבה יותר מכ"ד א"כ קשה מה זו הוכחה ממשניות הללו אדרבה מאן דחשיב כ"ד דברים נמי הכי ס"ל ככל הנך מתנייתא והם הם בכלל הכ"ד דברים עצמן להשלים החשבון וכמ"ש הרמב"ם באמת אבל להנ"ל א"ש דה"ק יש הרבה מהם מהנך כ"ד ולפרש בא ולא לחלק (ולהכי לא קאמר ר"י אומר אלא אר"י) ובירושלמי שם לא פירש אלא מקצתם ורבינו הגדול נפק דק ואשכח לכולהו נמצא דכ"ע ס"ל דכ"ד הן ולא יותר וכן מוכח בירושלמי שם (ד' תע"ב) ז"ל ביקשו לנדות את ר"מ אמר להו איני שומע לכם וכו' ועל כמה דברים מנדין. ובפ"מ שם וז"ל שאין מנדין אלא על כ"ד דברים. וכ"כ הק"ע שם הרי להדיא דר"מ וחכמים נמי ס"ל שהן כ"ד ולא יותר [ומה שנמצא חוץ מהם כבר נכלל בכלל הכ"ד וכמ"ש הש"כ בסי' של"ד ס"ק פ"ח]:

ולפי. זה י"ל שמקור דברי הרמב"ם הם באמת מהירושלמי וכן כוונת הכ"מ שהראה מקום להירושלמי וגם לש"ס דילן. ורו"ל דגם בש"ס דילן הובאו קצת מן הכ"ד הללו אבל עיקר חשבון כ"ד הוא רק מירושלמי. ולפי הנ"ל נתבאר שלא באו לומר דאין מנדין אלא על כ"ד הללו דהא ליתא דהרי בירושלמי שם גופי' אמרינן כל העושה שלא כשורה צריך נידוי אבל ה"ק דהנך אע"ג שהן מה"ת ממש או עכ"פ עיקרן מה"ת דמשורת הדין אין בהם רק מרדות מ"ח הואיל ומצינו להדיא בש"ס דמנדין עליהם למדנו דכ"ד הללו יצא חן הכלל לדונם כדברי סופרים ממש שאין להם עיקר מה"ת כלל זה לקיים