סדר הלכה (רמב"ם) כג

כלום ולא ידע מהו טוטפות ומהו פרי עץ הדר וכדומה ליה. אמנם מ"ש שלא יאמר אשנה הלכה זאת ואקיימנה זהו דוקא לענין לימוד עומק ההלכה בכללי' ופרטי' ונימוקי העיון והטעמים לימוד ה"ה הוא שאמרו שנהי' אחר המעשה. והמתבונן יבין שהן הם דברי היש מפרשים שבתוס' קידושין דף מ' ע"ב סוף ד"ה למוד גדול וז"ל אדם שלא למד עדיין לימוד תחלה שאין עם הארץ חסיד אבל אדם שלמד כבר המעשה טוב יותר מלימוד עכ"ל:

ויובן בזה מ"ש בשבת פ"ח כתפוח כו' מה תפוח הזה פריו קודם לעליו כן ישראל הקדימו נעשה לנשמע ופירשו התוס' שם דר"ל אתרוג שדר באילן משנה לשנה ובשנה השנית פריו קודם לעליו ע"ש וקשה סוף סוף גם באתרוג הלא העלין קודמין לפריו תיכף בשנה הראשונה טרם שיצא הפירות כבר צמחו העלין. ולהנ"ל א"ש והורו רז"ל במשל הזה דבר חכמה שאעפ"י שהמעשה קודם לתלמוד זה הוא דוקא בלימוד השני אחר שכבר למד פשטות ענין המצוה וכוונתו של המקרא לאמיתו וכבר נולדה לו הידיעה הראשונה איך לקיים מה שנצטוה אלא שבא ללמוד עוד עומק הדין ונימוקו בלימוד הזה המעשה קודם בזמן נמצא שהמשל הזה בפי רז"ל נכון מאוד שדומה ממש לאתרוג הזה אעפ"י שבאמת בתחלה העלין קודמין אבל העלין של שנה השנית הפירות קודמין להם עיין תוספת יו"ט משנה ט' פ"ג דאהלות ד"ה מעשיו והבן:

פ"ו מ"ע לכבד לומדי תורה והמבזה את החכם או מזלזל בדבר אחד מדבריהם ואצ"ל דברי תורה חייב נידוי. עיין כ"מ בשם הר"ן שמחלק בין דבר שעיקרו דרבנן משמתינן לי' אבל, בעיקרו מה"ת ועבר על מה שאסרו בו חכמים מכין אותו מרדות. והקשה הכ"מ מנט"י דאין עיקרו מה"ת. והקשו עליו הש"ך ומהרח"ש והמל"מ:

אמנם בכנ"י או"ח סי' י"ט פירש כוונת הכ"מ להקשות איך נלמוד מנטילת ידים לכל דברי סופרים הא נטילת ידים אין עיקרו מה"ת ודברי סופרים כולל כל דבר שאינו מפורש בתורה אעפ"י שהוא מה"ת ממש כמ"ש בכמה דוכתי. וע"ז תירץ הכ"מ דאעפ"י שעיקרו מה"ת כל שהוא מזלזל או מפקפק חייב נידוי וכ"ש דברי תורה אבל עובר ולא פיקפק הוא דיש בו חילוק בין דבר שעיקרו מדרבנן לדבר שעיקרו מה"ת:

והפרי חדש הקשה על הב"י ממ"ש יבמות ל"ז המקדש בתוך ג' חדשים דהבחנה מנדין אותו. ומפסחים נ"ב העושה מלאכה בע"פ. ומועד קטן כ"ז באינשי דעבדי עבידתא כד שיכבא במתא. ומקידושין ל"ט בזורע כלאים בחו"ל. ושבת ק"ל וחולין קט"ז ברישא דטווסא דבשלה בחלבא. הנך כולהו לא הוי בהו מפקפק אלא עובר וחייבוהו נידוי הרי דלא כהכ"מ. וכל זה קשה לפי הבנתו שהב"י יחדש הבדל אחר דלא כהר"ן אבל לפי דברי הכנ"י מעיקרא לא קשה מידי דאדרבה הב"י נמי הכי סבירא לי'. וההבדל שבין מפקפק לעובר אינו אלא לענין דבר שהוא מה"ת או דבר שעקרו מה"ת שאין מנדין על אלו אלא אם כן מפקפק בהם. אבל דבר שאין לו עיקר מן התורה מנדין אותו אפילו אינו מפקפק כלל אלא עובר לתיאבון:

עיין בב"י אורח חיים סי' תצ"ו ובסדר משנה להר"ז ז"ל פ"ו מה' תלמוד תורה שם כתב שלדעת הב"י כל העובר על איסור תורה אין מנדין אותו אם לא שמזלזל דהיינו שעובר מצד שקל הדבר בעיניו לעבור עליו אע"פ שאין יצרו תקפו אבל עובר לתיאבון א' או ב' פעמים מנגדין לי' ולא מנדין וה"ה דברים שיש להם עיקר מה"ת אבל ד"ס שאין להם עיקר מה"ת אפי' אינו אלא לתיאבון מנדינן לי' לעשות חיזוק לד"ס יעי"ש שהאריך בזה:

ותימה לכאורה שהרי הב"י עצמו בסימן הנ"ל כתב להדיא שהמחלל יו"ט ראשון במלאכה של תורה חייב נידוי משא"כ במלאכה שאינה אסורה אלא מדרבנן הואיל ויש לאיסור זה עיקר מה"ת אין מנדין אבל ביו"ט שני לעולם מנדין יעי"ש ומדכתב דביו"ט א' אין מנדין על מלאכה דרבנן על כרחינו דלא מיירי במזלזל שא"כ הי' חייב נידוי גם ביום ראשון. א"כ הדבר ברור דלא דיבר אלא בלתיאבון. ואפ"ה כתב דעושה מלאכה האסורה מה"ת מנדין אותו גם ביום ראשון. ובלי ספק שדעת הב"י שגם דברי הר"נ פ' ח' שרצים ופ"ק דנדרים ומועד קטן שכתב שם דמנדין על ד"ס כ"ש על דברי תורה לא דיבר במזלזל אלא אפי' לתיאבון. וכן מוכח מהא דהקשה הר"ן בשם התוס' מאי קמ"ל בהזכרת ש"ש הא קיי"ל כל שנהג שלא כשורה צריך נידוי ומאי קושיא שאני הזכרת ש"ש שהיא מה"ת כמ"ש הר"ן שם להדיא והוה ס"ד דסגי במרדות אלא ודאי פשיטא דס"ל דעל של תורה ודאי מנדין. וכן מוכח מדברי הנימוקי יוסף בשם הגאונים שם פ"ק דנדרים וז"ל וה"ה על הכנוים צריך לנדותו לפי שעבר על דברי תורה ממש נמי מנדין:

והנה הרמב"ם פ"ו מהלכות ת"ת כתב דמנדין על כ"ד דברים וכ"כ בטור וש"ע יו"ד סי' של"ד ויש לתמוה מאי שנא הני כ"ד דחשבו הא קיי"ל כל שנהג שלא כשורה צריך לנדותו ועיין בית יוסף. גם הגר"א הניח זה בקושיא. ואם היתה הנחה הנ"ל קיימת דכל שהוא איסור תורה דינו שלא לנדות עליו הי' לנו מקום לתרץ התמי' הלזו ולומר דהנך כ"ד רובם ככולם איסורי תורה הם. יעכ"פ יש להם עיקר מה"ת וכמו שנבאר. (א' ב') המבזה את החכם או מבזה שליח ב"ד שניהם עיקרן מה"ת דמ"ע לכבד חכמי תורה וכמ"ש בחינוך סי' רנ"ה. (ג') הקורא לחבירו עבד היא בכלל לא תונו אונאת דברים. (ד) המזלזל באחד מד"ס כשהוא מצד הזלזול היינו מבזה חכמי תורה. (ה') וכן מי שלא בא לזמן שקבעו לו הב"ד. (ו') וכן מי שלא קיבל עליו את הדין. (ז') מי שיש לו ברשותו דבר המזיק בכלל ל"ת דלא תשים דמים בביתך. (ח') המוכר קרקע שלו לעכו"ם וגרם בזה היזק לישראל (ט') וכן המעיד על ישראל בערכאות להפסידו ממון שניהם בכלל מ"ע דואהבת לרעך כמוך. (יוד) המזכיר ש"ש לבטלה איסורו מה"ת כמ"ש הר"ן שם. (י"א) טבח כהן שאינו מפריש מתנות כהונה איסורו מה"ת כמ"ש רש"י בחולין קל"ב [ולהתוס' שם שהיא מדרבנן איצטריך עכ"פ ללמדינו שהוא מדרבנן לאפוקי מסברת רש"י. (י"ב) המביא את הרבים לאכול קדשים בחוץ. (וי"ג) המביא רבים לידי חילול השם. שניהם בכלל ל"ת דלפני עור מלבד דלא יחללו כו'. (י"ד) המכשיל את העור (ט"ו) וכן טבח שאינו מראה סכינו לחכם. (ט"ז) וכן המעכב את הרבים מן המצוה. (י"ז) וכן טבח שהוציא טריפה מתחת ידו. הנה כל אלה בכלל לפני עור [מלבד בזיון והעדר כבודו של החכם] (י"ח) וכן המחשב שנים לקבוע חדשים בחוץ לארץ אסור מה"ת כמ"ש רש"י שלהי ברכות ועיין צל"ח שם י"ט) המקשה עצל"ד איסורו מה"ת כמ"ש המג"א סי' ר"מ. (כ') המנדה למי שאינו חייב נידוי חוץ המ"ע דואהבת לרעך הוא ג"כ בכלל לא תעשה עול במשפט. (כ"א) חכם ששמועתו רע מחלל שם שמים ומבזה את התורה ולומדי' ע"ש ברא"ש במקומו. וא"כ לפי הנ"ל דכל שהוא מה"ת או עיקרו מה"ת אין מנדין עליו ואיך א"כ מנדין על כל הנך ועל כרחינו דכל הני יוצאין מן הכלל שמצינו בהם להדיא בש"ס שחייבו נידוי עליהם. וא"כ יש בזה חידוש גדול בכל הנך המפורשים בש"ס להוציאם מהכלל [אבל מחלל יו"ט ב' ועושה מלאכה בע"פ קמ"ל דמנדין על דבר שאינו אלא מנהג והמשתתף עם גרושתו קמ"ל לאפוקי