סדר הלכה (רמב"ם) כב

שבהוכחה על יסור של דבריהם אינו עד כדי נזיפה ואצ"ל כדי הכאה:

ויש לענ"ד להביא ראי' לזה מהא דא"ל רבא לר' נתן בר אמי אדידך על צוארי דברך פרש"י בעוד ידך הקיפה על בנך קודם שיגדיל ולא יקבל תוכחתך השיאו אשה עכ"ל וע"ש מ"ש רש"י בסמוך דכשיגדיל יש לחוש שלא יבעוט [והכי איתא במועד קטן י"ז דהמכה בנו גדול מנדין אותו דשמא יחזור ויכנו ועובר על לפני עור לא תתן מכשול וכ"פ ביו"ד סי' ר"מ סעיף כ'] יעו"ש היטב קידושין דף ל'. נמצא דאסור להכות בנו משום ל"ע לא תתן מכשול דשמא יחזור להכותו. ולכאורה תמוה דמי גריעה תוכחת האב לבנו מתוכחת אדם לחבירו שחייב להוכיחו ולהכותו עד הכאה ועד בכלל דהיינו שיכה החוטא להמוכיח וכנ"ל, והרי המכה את חבירו הכאה כל שהוא הוא עובר על ל"ת [וכמ"ש כה"פ עיין חינוך תקצ"ה וסה"מ ל"ת שם וכ"ש כשיכה את המוכיחו שבא להצילו מעבירה] ונמצא שזה המוכיח הבא להצילו מעבירה ולא יורף ממנו עד שמביאו לעבירה אחרת ולפעמים היא עוד חמורה מן הראשונה (שהרי לא נמצא שיחלקו בזה בין קל או חמור) והרי זה קשה גם למ"ד עד כדי נזיפה שהרי המחרף לאדם בעלמא עובר בל"ת דלא תונו (וכמ"ש כה"פ ועיין חינוך סי' של"ט) וכ"ש כשמחרף למי שבא להוליכו בדרך התורה ואין לך ל"ע לא תתן מכשול יותר מזה. אבל על כרחינו צ"ל דלק"מ כיון דאמר רחמנא הוכח תוכיח אפי' מאה פעמים ואמרו עוד יכול לא יפטרנו ת"ל כו' נמצא דכך היא המדה והשיעור של מצוה זו עד שיכהו להמוכיח כדי שיחבוק עד כמה הוא מוסר נפשו להוכיחו וישוב מרעתו ואם מ"מ יעמיד במרדו ויוסיף על חטאתו פשע גם אחרי הכותו את המוכיח הוא רשע בעונו ימות והמוכיח לא זו שלא עבר על ל"ת אדרבה הרי זה עשה כדת של תורה וקיים מ"ע של הוכח תוכיח. ואם כן קשה טובא לכאורה מדוע יגרע כח האב בזו המצוה מאדם בעלמא שמותר להכות את חבירו על דבר תוכחה ומקיים בזה מצוה כשהביא את החוטא שיכה למוכיח והאב לבנו יהא אסור לו להכותו על דבר תוכח דודאי אין לומר דשאני בהכאה זו לאביו דיש בו יותר איסור חדא דעל כיוצא בזה אמרינן ודאי מה לי איסור חמור מה לי איסור קל כל ל"ת מכשול הוא'. ועוד שגם בהכאה לאביו כל שלא הוציא דם אין בו רק ל"ת לחוד כמו על אדם בעלמא וכמ"ש כה"פ [ועיין חינוך סי' מ"ז] וכן אין לומר דחיישינן שמא יכנו הכאה רבה ויצא דם דא"כ גם הכא ליחוש להכאה ורציחה ותדע שהרי ילפינן זה מתוכחת יונתן לשאול עד שהטיל עליו את החנית והי' בו כדי להמית כדמוכח מקרא דהתם ועל כרחינו צ"ל דכיון דשיעור עד הכאה זו אינו אלא הכאה כל שהוא (וכמ"ש בתשובות מהרי"ו סי' קנ"ז) להכי לא חיישינן שיביא לידי הכאה רבה כלל וא"כ הדק"ל:

והנה לולי דברי רש"י שפירש בקידושין שם להדיא דמיירי במוכיח לבנו שאינו רוצה לישא אשה אפשר לפרש דהתם מיירי בתוכחה שאין בו איסור כלל אלא להכותו על דבר דרך ארץ ולהדריכו בדרך טובה ולכן אסור להכותו ומנדין אותו על כך. אבל בדבר תוכחה על דבר איסור גם האב מותר לו להכותו אבל הרי רש"י כתב להדיא דהכא באינו רוצה לישא אשה שיש בו איסור ביטול מ"ע א"כ הדק"ל, אמנם יש לומר דמה"ת אין קביעות זמן למצוה זו אלא דחכמים נתנו שיעור ואסרו להמתין יותר מעשרים א"כ יש כאן רק איסור דרבנן והתוכחה עלי' איננה עד כדי נזיפה ואצ"ל עד הכאה [וכדאמרינן בדין המחודש] ולכן אמרו כשהוא בן כ' אסור להכותו על זה ועל כל כיוצא בזה [אבל יכול למסור אותו לב"ד שב"ד מכין וכופין כשעברו עליו כ' שנים ומשם ואילך בלי גבול כל עוד שראוי לישא וכמ"ש כה"פ ובאבן העזר סימן א']:

אמנם ללשון אחר שהביא שם רש"י דמיירי בלימוד תוכחה ולא בנישואי אשה כלל א"כ לא מוכח מידי. ובאמת לכאורה קשה מאי איכא בין לשון ראשון ללשון אחר. ולהנ"ל י"ל דלשון אחר מיירי בלימוד תוכחה בעלמא ולא איירי בחוטא כלל. ונ"מ לדינא דדוקא בכגון זה אסור להכותו אבל בממאן לישא אשה ס"ל דרשאי להכותו וס"ל דאחרי כ' שנה יש כאן ביטול מ"ע של תורה אעפ"י שאין מפורש בתורה נבול זה של כ' שנה וכן מבואר בדברי הרמב"ם בפט"ו מה' אישות אבל באיסור של דבריהם אפשר דכולם מודים דאין התוכחה עליו עד כ"נ וכ"ש כדי הכאה. ויש לומר דסגי בזה בפעם אחד. ויובן בזה הא דלא אמרו בברכות כמ"ש בערכין י"ז דצריך להוכיחו הוכיחו ולא קיבל ממנו מנין שיחזור ויוכיחו ת"ל הוכח תוכיח אבל בברכות ל"א שם לא אמרו אלא דצריך להוכיחו אבל שיהא מוכיחו עוד הפעם לא הזכירו שם כלל ללמדינו דבאיסור דרבנן סגי בפעם אחד אבל נראה שזה אינו אלא בשגנ אבל אם הי' מזיד יש חיוב לנדותו וכמ"ש בירושלמי פ"ג דמועד קטן הלכה א' וברא"ש שם פ"ג סי' נ"ט וז"ל הרואה את חבירו שעושה עבירה אפי' איסור דרבנן חייב לנדותו וכדאמרינן בפרק הדר ד' ס"ג וכ"כ הק"נ שם בשם התוס' דחייב לנדותו קאמר:

יש להתבונן מדוע לא הביא הרא"ש בהלכותיו הך דינא דעד היכן הוא תוכחה דפליגי בי' תנאי ואמוראי ולפ"ר י"ל דהך מימרא דיבמות ס"ו שהעתיק הרא"ש בסוף פ"ו דיבמות שם. וס"ל דכל שאינו רוצה לשמוע לו זהו שיעירו וס"ל דאידחיא לה הך דערכין מהלכה ולא ס"ל לתרץ כחד מהנך תירוצי הנ"ל. אלא שא"כ הי' לו לברר טעמו ומה גם דחזינן דהרי"ף הביא גם הוא מימרא דיבמות סוף פ"ו שם במקומו וכתבה עוד פעם שנית בפ"ב דמציעא ואעפ"י כן העתיק מיד בסמוך לה ממש סוגיא דערכין דינא דעד היכן הוא תוכחה עד הכאה או נזיפה וכו'. אלא שהרי"ף שם הפסיק באמצע הסוגיא דעירכין והביא מימרא דאביי כתובות ק"ה האי צורבא מרבנן דמרחמין לי' בני מתא משום דלא מוכח להו והדר מייתי הרי"ף הך דיבמות כו' ואח"כ חוזר והביא הך דערכין, ולענ"ד י"ל דהראה לנו בזה דבר חכמה וס"ל באמת כתירוץ הנימוקי יוסף דלרבים הוא דמצוה שלא להוכיח משא"כ ליחיד ולכן קודם שהביא דינא דחיוב תוכחה עד הכאה הקדים לנו מימרא דאביי דמוכח מינה דשרי לי' לצורבא מרבנן למנוע א"ע מלהוכיח רובא דמתא שאינם מקבלים תוכחה וכ"כ הוא שם והיינו דמייתי מיד הך סוגיא דיבמות פ"ו להוכיח מינה דשרי ומצוה עביד כשהם רבים וכיון שכן אתיא הך דעירכין שפיר דביחיד מיירי והיינו דאח"כ הביאה ודו"ק:

הלכות תלמוד תורה פ"א ה"ג אתה מוצא בכל מקום שהתלמוד קודם למעשה עכ"ל ולכאורה קשה שהרי תניא בהדיא באבות דר"נ פכ"ב כל שמעשיו מרובין מחכמתו וכו' שנאמר נעשה ונשמע והקדימו נעשה לנשמע שלא יאמר אשנה הלכה ואקיימנה והכי איתא בכ"ד שהמעשה קודם לתלמוד ומחויב לקיים כל מצוה ומצוה שבתורה אע"פ שלא הגיע עדיין למדריגת הלימוד:

וי"ל דזה ודאי פשוט דלימוד שורש המצוה מהותה ואיכותה וכמותה הלימוד הזה ודאי שהוא קודם למעשה שאם לא ילמוד את זאת תחלה הרי א"א לו לקיים